שיתוף - לביקורת אין שכל - יש דאגות

  • הוסף לסימניות
  • #1
"שרגא, מה קורה? מאוחר!"

"הנה, אני כבר מסיים".

מיהר לגלול את העכבר לעבר המלבן הלבן "כתיבת תגובה", והקליד במהירות: "זו המדינה הכי מטומטמת בעולם, ביי פאר!!!"

לחץ "להגיב", המתין רגע לראות את התגובה מתנוססת ומיד סגר את המחשב הנייד בטפיחה עזה כל כך, עד שניתן היה לשמוע את כל המקשים נוקשים זה לזה, רועדים לרגע ומסתדרים מחדש במקומם כמו שיניים תותבות אחרי תפוח, נרגעים לשמוע אותו עולה על יצועו.

צלצול טלפון נייד ווקאלי החריד אותו לרגע. מי מתקשר בשעה כזו?

על הצג הופיע מספר חו"ל כלשהו. זה מסביר את השעה – אצלם עכשיו בטח צהריים. אבל מי זה? מה רוצים? אולי אחת מחלוקות החסד שנרשם אליהן לפני פסח? אולי הדוד דונלד טראמפ שוב מחלק כסף למתחזים לאמריקאים? אולי זכה בדיור למשתכן באוקראינה?

ענה.

>>>

- "הלו זה שלום".

- "איזה שלום?"

- "לא, אנחנו אותך שלום. זה מתרגם שלנו גוגל גדול לא כסף. אנחנו ממדינה כבוד ניו-זאפוטה-חדשה דרום אפריקה רפובליקה. אני פנאייצ'ר סובובו מתרגם אותך מלך של אנחנו אבובכר טפאווה בוולוורד השלישי ענק!"

- "מה זה... זו מתיחה?"

- "מתיחה ספורט בריא חזק, כל הכבוד. אנחנו קראנו טוקבק הנדסה של אתה מישראל, אומר המדינה הכי מטומטם בעולם. נכון?"

- "נכון"...

- "אנחנו בטוח זאפוטה מדינה יותר מטומטם. רוצה מוכיח מכריע".

"הומ. טוב. נשמע?"

"מדינה שלנו כה מטומטם, נותן חנייה מכוניות של נכים הכי רחוק מבניין, מאחורי סלע, מעבר של צוק, בשביל יעשה מאמץ פיזיותרפיה!"

"אוהו. כשכיסא גלגלים פוגש מוח ללא גלגלים"...

"מדינה שלנו כה מטומטם, אם מישהו כואב ציפורן מורידים לו כל היד. עכשיו כואב ציפורן? לא!"

"עיקרון ההגמדה"...

"מדינה שלנו כה מטומטם שותל מלפפון תפוז אולי ייצא מנגו, שותל מלפפון מנגו אולי ייצא אבוקדו!"

>>>

"שמעתי. עכשיו אפשר להשחיל מילה?"

"מדינה שלנו כה מטומטם, נותנים להשחיל אותך מילה".

"אוקיי, יופי. תודה. אז עכשיו תגידו לי אתם מחבת-טפאוור וגלגל-פאנצ'ר. המדינה שלכם שלחה הבוקר לרוצח המונים, ארכי-טרוריסט שמסית להרג האזרחים שלכם, שהוציא לפועל פיגועי טרור במדינה שלכם, שירה טילים על הערים שלכם, התמצית של הזבל של הגועל של אשפת האדם, אינשאללה יקבל כלבת-זאבת-שלבקת דלקת קדחת חרחור ושידפון, שם רשעים ירקב יימח שמו יחיא סינוואר ושם זכרו – הבטחה שאין לו מה לדאוג, כי לא הולכים לפגוע בו?"

"לא. אין אנחנו. אבל..."

"איי רסט מיי קייס. אנחנו המדינה הכי מטומטמת בעולם. ביי פאר!".

"ביי גם לך, אדון פאר".

<<<

השיחה התנתקה. סידר את הכרית והתהפך לצד השני. כמו בנט אחרי בחירות.


.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
- "לא, אנחנו אותך שלום. זה מתרגם שלנו גוגל גדול לא כסף. אנחנו ממדינה כבוד ניו-זאפוטה-חדשה דרום אפריקה רפובליקה. אני פנאייצ'ר סובובו מתרגם אותך מלך של אנחנו אבובכר טפאווה בוולוורד השלישי ענק!"
נגמרתי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אני רוצה מגיב אותך. אתה כותבת שהתקשרתי אליך להגיד לך שמדינה שלי יותר הרבה מטומטמת. אבל אתה מצטרכת מבין, שזה היה שיח סודי מה קוראים אותו 'מִיסווג', למה שאם נשיא שלי שומע או מבינה או נכנס בפרוג, הוא שובר לי שיניים ידיים ורגליות. למה שרק אני יודע - אנחנו המדינה מאוד מיטומטם יותר מֵאַתֶּם, וזה סודות מדינה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
גוט!
קריקטורה של מילים.


הערה קטנה: למיטב התרשמותי, כשמשרבבים פוליטיקה מפורשת לטקסטים (כמו בשורת הסיום), זה מרתיע חלק גדול מהמשתתפים העוסקים בכתיבה מקצועית "טהורה" ונהנים יותר מטקסט ניטרלי.
לא קורא חלילה לא לכתוב כאן פוליטיקה, היא חלק ממרקם החיים שלנו לכל דבר ועניין, אבל מעניין לעשות סקר פעם עד כמה זה מרחיק כותבים מסוימים, ואולי מושך צופים אחרים.

או כמו שאומרת המנהלת: מה דעתכם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לצערי יש לי בחיים עצמם חיבור גדול לפוליטיקה וחדשות, כנראה יותר מדי. אוטומטית זה נכנס גם לטקסטים, גם בדברים שלא קשורים ישירות.

מכירים קבוצת גמילה טובה?

כן הייתי משתמשת בזה עם יותר משמעות ועומק
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
לצערי יש לי בחיים עצמם חיבור גדול לפוליטיקה וחדשות, כנראה יותר מדי. אוטומטית זה נכנס גם לטקסטים, גם בדברים שלא קשורים ישירות.

מכירים קבוצת גמילה טובה?

פחות חדשות
גם ברדיו וגם בעיתון
תראה ישועות
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
- "אנחנו בטוח זאפוטה מדינה יותר מטומטם. רוצה מוכיח מכריע".

כשרון לכתוב רהוט, יש להרבה אנשים.
אבל כשרון לכתוב כה עילג - זה כבר ראוי לציון...
קטע מעולה. מכל בחינה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
"שרגא, מה קורה? מאוחר!"

"הנה, אני כבר מסיים".

מיהר לגלול את העכבר לעבר המלבן הלבן "כתיבת תגובה", והקליד במהירות: "זו המדינה הכי מטומטמת בעולם, ביי פאר!!!"

לחץ "להגיב", המתין רגע לראות את התגובה מתנוססת ומיד סגר את המחשב הנייד בטפיחה עזה כל כך, עד שניתן היה לשמוע את כל המקשים נוקשים זה לזה, רועדים לרגע ומסתדרים מחדש במקומם כמו שיניים תותבות אחרי תפוח, נרגעים לשמוע אותו עולה על יצועו.

צלצול טלפון נייד ווקאלי החריד אותו לרגע. מי מתקשר בשעה כזו?

על הצג הופיע מספר חו"ל כלשהו. זה מסביר את השעה – אצלם עכשיו בטח צהריים. אבל מי זה? מה רוצים? אולי אחת מחלוקות החסד שנרשם אליהן לפני פסח? אולי הדוד דונלד טראמפ שוב מחלק כסף למתחזים לאמריקאים? אולי זכה בדיור למשתכן באוקראינה?

ענה.

>>>

- "הלו זה שלום".

- "איזה שלום?"

- "לא, אנחנו אותך שלום. זה מתרגם שלנו גוגל גדול לא כסף. אנחנו ממדינה כבוד ניו-זאפוטה-חדשה דרום אפריקה רפובליקה. אני פנאייצ'ר סובובו מתרגם אותך מלך של אנחנו אבובכר טפאווה בוולוורד השלישי ענק!"

- "מה זה... זו מתיחה?"

- "מתיחה ספורט בריא חזק, כל הכבוד. אנחנו קראנו טוקבק הנדסה של אתה מישראל, אומר המדינה הכי מטומטם בעולם. נכון?"

- "נכון"...

- "אנחנו בטוח זאפוטה מדינה יותר מטומטם. רוצה מוכיח מכריע".

"הומ. טוב. נשמע?"

"מדינה שלנו כה מטומטם, נותן חנייה מכוניות של נכים הכי רחוק מבניין, מאחורי סלע, מעבר של צוק, בשביל יעשה מאמץ פיזיותרפיה!"

"אוהו. כשכיסא גלגלים פוגש מוח ללא גלגלים"...

"מדינה שלנו כה מטומטם, אם מישהו כואב ציפורן מורידים לו כל היד. עכשיו כואב ציפורן? לא!"

"עיקרון ההגמדה"...

"מדינה שלנו כה מטומטם שותל מלפפון תפוז אולי ייצא מנגו, שותל מלפפון מנגו אולי ייצא אבוקדו!"

>>>

"שמעתי. עכשיו אפשר להשחיל מילה?"

"מדינה שלנו כה מטומטם, נותנים להשחיל אותך מילה".

"אוקיי, יופי. תודה. אז עכשיו תגידו לי אתם מחבת-טפאוור וגלגל-פאנצ'ר. המדינה שלכם שלחה הבוקר לרוצח המונים, ארכי-טרוריסט שמסית להרג האזרחים שלכם, שהוציא לפועל פיגועי טרור במדינה שלכם, שירה טילים על הערים שלכם, התמצית של הזבל של הגועל של אשפת האדם, אינשאללה יקבל כלבת-זאבת-שלבקת דלקת קדחת חרחור ושידפון, שם רשעים ירקב יימח שמו יחיא סינוואר ושם זכרו – הבטחה שאין לו מה לדאוג, כי לא הולכים לפגוע בו?"

"לא. אין אנחנו. אבל..."

"איי רסט מיי קייס. אנחנו המדינה הכי מטומטמת בעולם. ביי פאר!".

"ביי גם לך, אדון פאר".

<<<

השיחה התנתקה. סידר את הכרית והתהפך לצד השני. כמו בנט אחרי בחירות.


.
כתיבה מדהימה, מצחיקה ומגלגלת, ביי פאר!

אבל בסופו של דבר לא יצא לי ברור מי יותר מטומטם - האם מדינה שמבטיחה לרוצח המונים שלא יפגעו בו [מתי זה קרה?], או מי שחושב שרק בגלל זה, המדינה הזו היא הכי מטומטמת ביי פאר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
[מתי זה קרה?],
בסאב טקסט של המדיה הישראלית:
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
בסאב טקסט של המדיה הישראלית:
האתר חסום לי.
האם כל אימת שכמה צייצנים ואנשי רשת החליטו שצריך לחסל את סינוואר - העובדה שכוחות הביטחון לא עומדים דום לפקודתם - מוכיחה ש'הבטיחו לו מוגנות מחיסול'?
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
האתר חסום לי.
האם כל אימת שכמה צייצנים ואנשי רשת החליטו שצריך לחסל את סינוואר - העובדה שכוחות הביטחון לא עומדים דום לפקודתם - מוכיחה ש'הבטיחו לו מוגנות מחיסול'?
כשאנשי ביטחון ישראלים נובחים אל כל מיקרופון חלוד את הבטחתם לחסל את ראש הנחש, או בעברית משופרת:
מוח ללא גלגלים,
צפויה לו אריכות ימים ושנים, בטוב ובנעימים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
כשאנשי ביטחון ישראלים נובחים אל כל מיקרופון חלוד את הבטחתם לחסל את ראש הנחש, או בעברית משופרת:

צפויה לו אריכות ימים ושנים, בטוב ובנעימים.
אשמח להבין מי הם 'אנשי הביטחון הישראלים שנובחים' וכו', וממתי הדרג הצבאי הוא הקובע, ולא הדרג המדיני.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

כשסבא וסבתא של קלמן הגיעו לבקר,
זו היתה התחלה של הרפתקה ארוכה.

כי סבא הביא להם במתנה את הגביע העתיק שלו, שעבר במשפחתם מדורי דורות.
בני המשפחה היו נרגשים ולא הפסיקו להסתכל על הגביע הכסוף המרשים עם ריקועי הגפן המדויקים.

גם קלמן הנרגש הביט על הגביע בעיניים נוצצות, יחד עם בני משפחתו האזין לתיאור המופלא:
"הגביע שייך לסבא רבא שלי, הרב שמואל כ"ץ שהיה צדיק גדול ואני קרוי של שמו", סיפר סבא שמואל בפנים נוהרות.
הילדים הנרגשים סיפרו כמובן לחבריהם בכיתה ובשכונה על הגביע, ובאחד הימים שמע קלמן את הוריו משוחחים, אבא אמר בקול דואג:
"אני חושש שאנשים לא ישרים ישמעו על הגביע, צריך לחשוב על פיתרון".
"אולי נבקש לשמור על הגביע בכספת בביתם של משפחת נחום", אמרה אמא.
"אשאל אותם", אמר אבא.
*
לא עברו ימים רבים, והאנשים הלא ישרים, או נכון יותר הפורצים, נכנסו לביתם של משפחת כ"ץ ולקחו את הגביע מהוויטרינה.
הוריו של קלמן היו אובדי עצות,
אבל אז בארוחת הערב נכנס קלמן למטבח ובידיו החפץ היקר.
"הגביע היה אצלי, החלטתי לשמור עליו", אמר בקול צלול.
"אתה לקחת את הגביע?"
"רציתי לשמור על הגביע, אבל שמעתי שאתם חושבים שנכנסו פורצים אז אני מחזיר אותו", הכריז קלמן בקולו הדקיק והמתוק.
את אנחת הרווחה ניתן היה לשמוע עד דירתם של סבא וסבתא בירושלים.
אבא אמר: "תודה קלמן על התזכורת, אתה צודק הגביע כה יקר צריך שמירה של הזמן".

הוא הביט על הגביע בהערכה, כאילו קיבל אותו רק עכשיו, "אתם יודעים", פנה אבא לבני הבית, "חוץ מהגביע, שהוא פריט יקר ערך עבורנו, קיבלנו במתנה גם אוצרות רוחניים שעברו אלינו מדור לדור, את האוצרות הרוחניים שהם התורה והמצוות והאמונה, ברכות בכוונה ואהבת חינם. גם אותם צריך לשמור מכל משמר, מפני פורצים בחוץ, אבל אנחנו לא נאבד את האמונה, ולא נשכח שהתורה והמצוות הם הנכסים הכי יקרים שלנו. נעשה תחבולות לשמור עליהם, כמו קלמן היקר שחשב איך לשמור על הגביע ולא התעצל".
קלמן חייך, העיניים שלו נצצו.
הוא ידע שאביו צודק, וכמו נכסים גשמיים שיש להם ערך, צריך לשמור על מצוות התורה כל הזמן ולא להתעצל.
 תגובה אחרונה 
מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה