אירוח במירון

הירשם עכשיו!
  • פותח הנושא noas
  • פורסם בתאריך
מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #41
שלום
רציתי לדעת האם למישהו יש קישור לתמונות לראות את צימר של חג'ג במירון?-
ולמי שהמליץ על 'פרץ' אז האם זה המקום בתמונות המצורפות?
תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
@
נכתב ע"י נ פלוס:
לאריה פריד לא הייתי ממליצה...
היינו שם לשבת חתן. עם המון אורחים מחו"ל, והיה דירות מאוד יפות, ובאמת היה כייף וגם דירות מאוד מוזנחות :( האורחים התאכזבו מאוד.
אנחנו השבוע אצל משפחת פרץ
כמה שהבנתי זה וילה חדשה
טלפון 054-8423331
לחצ/י כדי להרחיב...
@נ פלוס איך היה אצל פרץ? ממליצה?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

  • 573
    • ק
    בקשה משלוח מנות איש לרעהו
  • קיש קוש //
    • רציתי שוב לשתף..
    לקראת חג הפורים שמתחיל להתקרב ..

    בהיותי רווקה מבוגרת (לשעבר!) שנאלצה לגור לבד (מנסיבות שלא אפרט כאן!).
    השבתות והחגים היו כואבים במיוחד. בין אם היה לי איפה להיות ובין אם לא.
    זה מצב שרק מי שחווה אותו יכול להזהות.. ולהבין כמה זה קשה.
    הבדידות מורגשת שבעתיים כשברקע נשמעים קולות משפחתיים , שירים, צחוקים, דיבורים, קולות שקשוק המזלגות והסכינים...
    כשאת עם עצמך ובקושי היה לך כח ורצון להכין משהו לאכול..
    כן, לא תמיד אפשרי להתארח.
    לפעמים (למען האמת הרבה פעמים) הייתי ממש לבד עם 4 הקירות.
    זאת היתה המציאות ואיתה הייתי צריכה להתמודד.
    הלבד היה כואב לכשעצמו והציף מחשבות ורגשות וזכרונות...
    גם כשהתארחתי (בעיקר לא אצל משפחה) היה מאתגר.
    לא תמיד הרגשתי "בבית" וכחלק מהמשפחה אלא סוג של נספח. תוספת מאולתרת. גם כשעל פניו היה לי נחמד וכיף, והכי השתדלו להיות אלי נחמדים..
    וגם אני הייתי נחמדה ואהבו אותי. על פניו הכל פיקס..
    אבל היו כל מיני "צביטות" שהזכירו את זה. שאני לא בת בית באמת..
    לא פעם אפילו הרגשתי מסכנה, סוג של מקבצת נדבות שעושים איתה חסד...הרגשה נוראית.
    ואל תיסקלו אותי על נחיתות. בבקשה.
    מי שלא היה במצבים האלה באמת לא יבין. ולא ישפוט.
    אגב כדי להמעיט מההרגשת ה"מקבלת חינם" הזאת תמיד הבאתי איתי משהו שידעתי שאוהבים (עוגה / עוגיות) . דוקא שמחו לקבל, ואני שמחתי לתת.

    אני אסירת תודה עד סוף ימי למשפחה מסוימת ,שלא מקשר דם, שפתחו את ליבם וביתם,
    וארחו אותי בסעודותיהם והמתיקו לי את הקושי. שכרם רב בשמיים אני בטוחה.
    קצת משפיל אותי היום להיזכר במקום הזה, וגם לא הכי נעים לשתף.
    יש בי גם סוג של פחד מהתגובות, כי אני בטוחה שלא כולם יבינו ואולי ישאלו שאלות למה ומדוע..
    ובכל זאת אני כותבת לכם
    כי אני רואה זאת כשליחות עבור מי שחווה את זה היום.

    עוד מעט פורים
    חג השמחה.
    מהחגים שהיה הכי לי קשה לשמוח בהם. בהיותי לבד...
    השתדלתי לא להיות ממש לבד כל הפורים, לצאת לתת משלוח מנות, להיות קצת אצל המשפחה (הם היו שכנים, אך כבר קראתי להם משפחה..)
    אבל גם אם לפני כן קצת הצלחתי לשמוח, ברגע שהייתי חוזרת אל השקט הרועם.. היה מתחיל המאבק. על שמירת ניצוץ השמחה והתקווה. וזה לא היה קל.

    היה גם ענין המשלוחי מנות.
    היו פעמים שלא קיבלתי והייתי במתח אם אקבל. כן זה יכול להישמע ילדותי.. אבל רציתי לקבל משלוחי מנות, לא אחד, אלא כמה.
    כל משלוח שקיבלתי הרים לי את מיפלס המצב רוח, נתן לי עידוד.
    הרגשה שזוכרים ואוהבים אותי. שאני לא לבד.
    לפעמים היתה מצורפת ברכה מהלב, שאותה שמרתי וקראתי עד שידעתי בעל פה..
    (כמובן שהחזרתי משלוח, או שאני הבאתי את הראשון..)

    היום ברוך השם אני במקום אחר.
    זכיתי ב"ה להתחתן ולהיכנס למשפחה חמה ואוהבת, אני כבר לא מרגישה לבד.
    אבל יש כאלו שכן. (בין רווקים/ות / זקנים/ות בודדים/ות / חולים ל"ע..)
    ופורים מבחינתם זה עוד אתגר לעבור..
    בואו נקל עליהם קצת, נעזור להם לשמוח-
    כל מי שמכיר מישהו/י כזה בסביבתו-
    משלוח מנות יפה, עם ברכה כנה וחיוך – והדלקתם אור בנשמה מיוסרת.
    ומי שיכול (ואם זה שייך ומתאים) להזמין לסעודת הפורים.. – תבוא עליו הברכה.
    זה לא (רק) חסד – זאת שותפות.
    ויש מספיק זמן עד פורים כדי להקדיש לזה מחשבה..
    בהצלחה
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: איכות, ביביסטית, מוטי אא ועוד 41 משתמשים44 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כובע הנזיר
    תזכורת חשובה
  • 2 1K
    • ר
    מידע שימושי מדרגות נעות נראה לכם א-ט-ר-ק-צ-י-ה?
  • רצוף אהבה //
    • אתמול הייתי בקניון. בדיוק עמדתי לעלות במדרגות הנעות, וראיתי עשרות ילדים קטנים רצים לבד, עולים ויורדים שוב ושוב, כאילו זה לונה פארק.
    בלי הורה אחד בסביבה. זה נראה להם כמו אטרקציה - אבל זה ממש מסוכן.

    כשאני מגיעה לסוף המדרגות, אני רואה ילדה קטנה, אולי בת 4-5, שוכבת על הרצפה וצורחת.
    רציתי לעזור לה לקום, ואז ראיתי למה היא לא זזה: החצאית שלה נתפסה בתוך המדרגות.
    היא בוכה, מבוהלת, תקועה, ואף מבוגר אחד לא ליד.

    ניסיתי למשוך את החצאית, לא הצלחתי.
    למזלי זוג שהיה שם ראה ועצר לעזור.
    האישה עזרה לי לשחרר את הילדה, הצלחנו להוציא אותה מהחצאית, והיא נשארה רק עם חולצה וגרביון.
    הבעל חיפש את כפתור העצירה של המדרגות, רק אחרי זמן הצליח למצוא ולעצור.

    שאלנו את הילדה עם מי היא, מסתבר שהיא עם אח בן 3 ועוד "אחראי" בן 6.
    אמרתי לו לרוץ לקרוא לאמא. אחרי כמה דקות הוא חזר עם ילדה קצת יותר גדולה, אולי בת 8.
    בסוף הצלחנו למשוך את החצאית קרועה לגמרי, ונתתי אותה ל"ילדה הגדולה".
    והם פשוט ירדו למטה.
    אני רק מקווה שהיה איזה הורה בסביבה... כי לא ראינו אף אחד.

    הורים, אל תיתנו לילדים קטנים לשוטט לבד בקניון. בטח לא לשחק במדרגות נעות. זה לא משחק - זה מסוכן!
    ילד יכול להיתפס, ליפול, להידחף...
    גם אם אתם "רק בחנות ליד" זה לא מספיק.
    תשמרו עליהם. תשימו עין. תהיו שם.

    תשתפו. אולי זה יעזור למנוע את הפעם הבאה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מיכל+, רוחי ב, קאלישית ועוד 54 משתמשים57 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רוחי ב
    +1 גם אצלינו אומרים את זה הרבה... הילדים שלנו יקרים לנו! ולפעמים זה לאו דווקא דברים מסוכנים, גם...
    • מאמר
    789
    • ה
    עזרה ילד שאין לו חברים!!
  • הדר 310 //
    • לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
    עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

    לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

    אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

    כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

    הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

    כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
    אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



    הסיפור

    אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
    הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


    הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


    החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


    בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


    וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


    לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

    המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


    הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


    בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


    ואז הגיע חיים דוד.


    חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


    עד לאותו יום.


    זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


    ומשהו קרה.


    למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


    הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
    אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


    באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


    אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


    אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


    אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


    ואז – דברים התחילו להשתנות.


    כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


    במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


    במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

    בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


    בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

    ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
    והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


    והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
    וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”
    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png
    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png
    ועוד 2 נוספים
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: נעה 5, -אפרת-, שלמות של אירוע ועוד 65 משתמשים68 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הדר 310
    ה הקראתי לילד והראתי לו את התמונות אחרי שכבר התחיל המהלך, ואמרתי לו שיראה איזה דבר גדול הוא...
  • 174
    • itzuvim
    שיתוף כשפרסומאי אומר 'לא לפרסם' - יומן מהחזית
  • itzuvim //
    • להיות אמיתי. נקודה.jpg

    יש רגעים בחיים שבהם אתה יושב מול לקוח, הקפה מתקרר לאט על השולחן, והמילים שאתה עומד לומר עלולות לפוצץ לך את התקציב החודשי. זה בדיוק מה שקורה לי כשאני מבין שהדבר שהכי יעזור ללקוח שלי לקדם את העסק שלו זה לא פרסום - אלא "הפניית לקוחות" מפה לאוזן.

    הקול הקטן בראש מתחיל לצעוק: "תגיד לו שהוא צריך קמפיין בדיגיטל! תמציא לו משהו עם אינפלואנסרים! תכין לו פרזנטציה עם גרפים יפים!" אבל אז מתעורר הקול השני, הזה שלא לימדו אותי עליו בקורס הפרסום: להיות אמיתי וכנה. לא עדכנו אותי שאני יאלץ להחזיק מאגרים של "כנות" אצלי במשרד. איפה זה כתוב בתיאור התפקיד?

    המורה שלנו תמיד אמר: "זכרו - אתם לא רק פרסומאים, אתם סוכני שינוי תרבותי." הוא שכח להזכיר שלפעמים השינוי הכי גדול הוא לא ליצור פרסומת בכלל.

    אז אני יושב מול יעקב, יועץ המשכנתאות שמשרדו הקטן בקומה מינוס של הבניין הישן בחזון איש, מרוהט כיסאות עור מתקלפים וארון תיקים מתכת אפור. העיניים שלו - כחולות ומעט עייפות מאחורי המשקפיים - מלאות תקווה ונחישות שקשה לא להתרגש ממנה. הוא מחזיק בתיק עור חום שנים, מלא בתיקים מוכנים להפקדה בבנק, מלא מרץ, ומוכן להשקיע בקמפיין ארצי שיהפוך אותו ל"יועץ המשכנתאות המוביל במגזר"
    הוא מדבר על סקיצות, על אינצ'ים, על ראיון בעיתון משפחה כאילו זה איזה כלי קסם שיפתח בפניו שערים לאוצרות הלקוחות הפוטנציאליים. הקול שלו נרגש, כמעט רועד, כשהוא מסביר לי איך הוא רואה את עצמו מופיע בעמוד הראשון של "יתד נאמן" בשלישי.

    אבל אני יודע משהו שיעקב לא יודע: הוא כבר יועץ המשכנתאות ידוע ולעוס. הלקוחות שלו מלאים הכרת הטוב, מספרים לחברים שלהם איך הוא הצליח להשיג להם ריבית טובה יותר מכל בנק, איך הוא היה זמין בטלפון גם רגע לפני סוף זמן ביעור חמץ כשהם פחדו שהעסקה תיפול.

    הבעיה היחידה שלו זה שהוא לא מבין שהפרסום הכי טוב עבורו זה לבקש מהלקוחות המרוצים שלו להפנות אליו את החברים והמשפחה.
    הלב נגד הארנק - הדביל הקטן על הכתף הימנית לוחש לי: "תגיד לו שהוא צריך קמפיין חוצות! תמציא לו משהו עם 'קהל מותאם'! תכין לו אסטרטגיה של בריף בן 50 עמודים על משכנתאות לזוצי"ם!"

    המלאך על הכתף השמאלית (שלא שילמתי עליו בלימודים) אומר: "תגיד לו את האמת. שיתמקד בשירות, שיטפח את הלקוחות הקיימים, שיבנה מערכת הפניות אסטרטגית."

    ואז באמצע הקרב הזה, אני נזכר בחשבון הבנק שלי. בילדים שרוצים להירשם לקייטנה השכונתית. בהלוואה על הדירה.

    אני נושם עמוק, מביט ביעקב בעיניים, ואומר לו את המילים הכי קשות שפרסומאי יכול לומר: "תקשיב יעקב, אל תפרסם יותר מדי. תבנה במקום זאת מערך הפניות מקצועית."

    השקט שנוצר במשרד הוא כמו השקט שנוצר בבית כנסת אחרי שמכריזים "יעלה ויבוא". יעקב מביט בי כאילו זה עתה אמרתי לו שהבנק פשט את הרגל.
    "איך זה, אתה פרסומאי ואתה אומר לי לא לפרסם?!" הוא שואל, והקול שלו מלא בבלבול קיומי.

    אני מסביר לו שפרסום זה לא תמיד הפתרון. לפעמים הפתרון הוא "חבר מביא חבר" – מפה לאוזן. לעצור לרגע, ולחשוב, איך גורמים ללקוחות המרוצים להמליץ עליו לאחרים.

    "אבל איך זה עובד?" הוא שואל, בצליל בקולו מזכירה לי את הבלבול של בעלי עסקים, כשהם מגלים שהפתרון הכי טוב הוא הכי פשוט.

    "זה עובד כמו אפקט הדומינו, כל לקוח מרוצה יביא לך עוד שניים," אני עונה.

    העובדה היא שחלק גדול של העסקים הקטנים, בתחומים שונים, לא צריכים פרסום מסובך. הם צריכים:
    מחשבה, השקעה, מערכת הפניות חכמה, וקצת סבלנות.

    אבל איך אני אסביר את זה לאשתי? "החודש הרווחתי פחות כי הייתי כנה עם הלקוחות"?

    = = =

    בסופו של יום, דוד משה הטמיע בעסק שלו במערכת הפניות חכמה. הוא התקשר להודות לי, ואפילו הציע לי משכנתא חינם (אבל אני לא צריך משכנתא - אז מה עושים?).

    האמת? אני עדיין לא יודע איך לנהל את המאגר הזה של כנות שאני מחזיק במשרד. אין לזה מדריך הפעלה, אין לזה מחיר קטלוגי. אבל יש לו משהו שאף טכניקת פרסום לא יכולה לתת - יכולת להסתכל על עצמי במראה בלי לרצות להתחבא.

    זו זכותי וחובתי המקצועית. גם אם זה "על חשבוני" לטווח הקצר. גם אם זה אומר שאני צריך ללמוד מחדש איך להיות פרסומאי - פרסומאי שלפעמים אומר "לא לפרסם".
    להיות אמיתי. נקודה.jpg
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: תהילהמור, אולטרא סגול, דוצי ועוד 20 משתמשים23 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    itzuvim
    itzuvim
    קבלו את המדריך, איך לגרום לאנשים להמליץ עליכם מדריך מקיף ופרקטי. לחצו לקבלת גישה...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה