הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #121
אגב בגיגולי בעקבות משמעות המונח, מעניין הקשר שבין צורת הגדילה של ילד והתקשורת במשפחה, לבין התופעה
- פותח הנושא עיתונאות ועריכת תוכן
- פורסם בתאריך
- הוסף לסימניות
- #122
דווקא זה היה לי מובן מאליו. יצא לי לפגוש משפחות כאלה ואני לא מתפלאת בכלל.
- הוסף לסימניות
- #123
מהחיים מוכר מאד.
לא האמנתי שאפשר להוכיח את זה מחקרית
עיתונאות ועריכת תוכן
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #125
מתקדמים לכיוון בשעה טובה
ו-לפרק הבא, פרק ח'
ו-לפרק הבא, פרק ח'
עיתונאות ועריכת תוכן
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #126
פרק ח'
אף פעם לא הייתי כלה באמת. בעצם זה נשמע לא טוב, אני אסביר את עצמי, הייתי כלה כפועל יוצא מזה שהתארסנו אבל לא זכיתי להיות כלה בחויה. נכון זה בגללו אבל אי אפשר להתעלם מהחלק שהיה בגללי. בתים שמרניים משמרים מאוד את הילדים מכל מיני בחינות מעבר למקובל, נגיד הם גם משאירים אותם ילדים עד גיל מאוחר או עד בכלל. ילדים פירושו תמימים קצת ולא משופשפים כמעט ולא עצמאיים כל כך עד בכלל. בגלל זה לא ממש היה לי כוח לשינוי הפתאומי של 'להיות מאורסת' במיוחד כשסכומי כסף מסחררים ורשימות של החלטות מאיימים על החיים הפשוטים שלי. נורא נוח להישאר ילדה של אבא ואמא; תגידו לי מתי ללכת ולאן והכי טוב שתסתדרו בלעדי. ברור שלא הכל יכלו לסדר בלעדי ולפעמים התעייפו אבל רוב הזמן נצמדתי למסגרת המוכרת של לקום בבוקר, ללכת לעבודה עם הסנדויץ' המוכן של אמא, לחזור לארוחת צהריים שמחכה על השיש, לשטוף כלים בערב כי זה התפקיד שלי בבית ולפעמים לקפל גרביים.
שנים אחר כך נדהמתי לגלות מה עושות כלות, והבנתי באיחור ראוי לציון שלתת לאחרים לעשות את כל העבודה זו בעצם פריבילגיה. איך זה היה אצלי? אמא שלי הסתובבה חמושה במחברת מדוקדקת שנועדה להשליט סדר במצב. היא היתה מפשפשת בדפים ומסמנת כהבנתה את ההתקדמות בנושאים השונים, כמו הזמנות, נראה לי ששלחו לי הזמנה לחתונה של עצמי. אני זוכרת במעומעם שלקחו אותי לבית הדפוס הקטן של קרלין, אתם יודעים זה שנחשב הכי זול אם מזמינים אצלו את הכי פשוט. כיון שממילא לא היה הרבה מקום לדמיון חופשי (הכי פשוט פירושו לבחור בריסטול בצבע עמום עם כמה פונטים נוסח גוטמן) אמרתי שלא משנה מה. את הנוסח ממילא לא אני כתבתי. אצלנו ההורים כמובן קובעים את הנוסח, זה נושא חמור מכדי להפקיד אותו בידיים צעירות. יש המון ניואנסים קריטיים כמו 'נעלה' או רק 'ירושלים על ראש שמחתנו' שזו שאלה בענייני גניזה. ויש את 'ומשפחתו' או 'ורעיתו' והאם להוסיף 'לבית' במקרה שהסבא השני שולל את הזכרתו מכל וכל (חומרא בעין הרע לא מריבה חלילה) שזו שאלה בענייני שלום בבית. הניואנסים המשניים הם השעה המדויקת שצריכה להיות מתואמת עם האיחור המקובל בן שעה אבל שיספיקו ליטול לפני השקיעה, ונוסח התודה האם 'בשמחתכם ישמח' אינו משפט מחודש שלא הופיע בהזמנות קדמוניות וכן הלאה, העבירו את הטקסט מיד ליד ומצד לצד עד שהונחו כל הדעות בשעה טובה.
אף פעם לא הייתי כלה באמת. בעצם זה נשמע לא טוב, אני אסביר את עצמי, הייתי כלה כפועל יוצא מזה שהתארסנו אבל לא זכיתי להיות כלה בחויה. נכון זה בגללו אבל אי אפשר להתעלם מהחלק שהיה בגללי. בתים שמרניים משמרים מאוד את הילדים מכל מיני בחינות מעבר למקובל, נגיד הם גם משאירים אותם ילדים עד גיל מאוחר או עד בכלל. ילדים פירושו תמימים קצת ולא משופשפים כמעט ולא עצמאיים כל כך עד בכלל. בגלל זה לא ממש היה לי כוח לשינוי הפתאומי של 'להיות מאורסת' במיוחד כשסכומי כסף מסחררים ורשימות של החלטות מאיימים על החיים הפשוטים שלי. נורא נוח להישאר ילדה של אבא ואמא; תגידו לי מתי ללכת ולאן והכי טוב שתסתדרו בלעדי. ברור שלא הכל יכלו לסדר בלעדי ולפעמים התעייפו אבל רוב הזמן נצמדתי למסגרת המוכרת של לקום בבוקר, ללכת לעבודה עם הסנדויץ' המוכן של אמא, לחזור לארוחת צהריים שמחכה על השיש, לשטוף כלים בערב כי זה התפקיד שלי בבית ולפעמים לקפל גרביים.
שנים אחר כך נדהמתי לגלות מה עושות כלות, והבנתי באיחור ראוי לציון שלתת לאחרים לעשות את כל העבודה זו בעצם פריבילגיה. איך זה היה אצלי? אמא שלי הסתובבה חמושה במחברת מדוקדקת שנועדה להשליט סדר במצב. היא היתה מפשפשת בדפים ומסמנת כהבנתה את ההתקדמות בנושאים השונים, כמו הזמנות, נראה לי ששלחו לי הזמנה לחתונה של עצמי. אני זוכרת במעומעם שלקחו אותי לבית הדפוס הקטן של קרלין, אתם יודעים זה שנחשב הכי זול אם מזמינים אצלו את הכי פשוט. כיון שממילא לא היה הרבה מקום לדמיון חופשי (הכי פשוט פירושו לבחור בריסטול בצבע עמום עם כמה פונטים נוסח גוטמן) אמרתי שלא משנה מה. את הנוסח ממילא לא אני כתבתי. אצלנו ההורים כמובן קובעים את הנוסח, זה נושא חמור מכדי להפקיד אותו בידיים צעירות. יש המון ניואנסים קריטיים כמו 'נעלה' או רק 'ירושלים על ראש שמחתנו' שזו שאלה בענייני גניזה. ויש את 'ומשפחתו' או 'ורעיתו' והאם להוסיף 'לבית' במקרה שהסבא השני שולל את הזכרתו מכל וכל (חומרא בעין הרע לא מריבה חלילה) שזו שאלה בענייני שלום בבית. הניואנסים המשניים הם השעה המדויקת שצריכה להיות מתואמת עם האיחור המקובל בן שעה אבל שיספיקו ליטול לפני השקיעה, ונוסח התודה האם 'בשמחתכם ישמח' אינו משפט מחודש שלא הופיע בהזמנות קדמוניות וכן הלאה, העבירו את הטקסט מיד ליד ומצד לצד עד שהונחו כל הדעות בשעה טובה.
עיתונאות ועריכת תוכן
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #127
מוקדש לך קפפוצצינו
על הדרבון- פרק ט'
על הדרבון- פרק ט'
עיתונאות ועריכת תוכן
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #128
פרק ט'
במחברת של אמא שלי היו כמה דפים יקרי ערך שהתייחסו לנושא הדירה. כן אנחנו מאלו שאוהבים להשמיץ אותם, אלו שמעלים את השוק, שקונים בעיר הבירה, שמקפיצים את הפיוזים, אלו שמספקים מתח גבוה לכל דיון במשבר הדיור. אז ככה, אצלנו דירות זה במסורת וזה אומר דירה ביד ומיד. כן, לפני החתונה ולא על הנייר, בלי משכנתא על הזוג רק עם חובות נמוכים ככל הניתן. תפסיקו להשמיץ אותנו כי לי אישית לדוגמא לא היה שמץ של מושג מה זה אומר לקנות דירה. יום אחד נסענו לשכונה מתחרדת בפאתי העיר מדרום. עלינו לשתיים שלוש דירות, אמא שלי עיקמה את האף על השטח הקטן והתכנון האיום ואבא שלי על המרחק מהמרכז והקירבה לערבים, אני הסתכלתי על הנוף המדברי ושתקתי ואחר כך חזרנו הביתה. אחרי שבועיים העניינים נכנסו להילוך גבוה וערב אחד כשהגיע הזמן לסגור אבא שלי נסע איתי לשכונה מתחרדת אחרת בפאתי העיר ממערב. עלינו לקומה השלישית באיזה בנין שיכוני לדירה של זוג מסורתי מעורב ירושלמי סוג. הם שמחו לראות את 'הכלה' כפי שאבא שלי הציג אותי. התברר לי שהחתן כבר היה שם עם הוריו באותו יום מוקדם יותר. עשו לי סיבוב בשני החדרים ובסלון שקיר אחד שלו היה צבוע בטפיחות ספוג בגוון חרדל בהיר. בסוף אבא שלי שאל אותי אם הדירה מוצאת חן בעיני ושזו תהיה הדירה שלנו בעזרת השם וכמובן שאמרתי שבסדר. כנראה שגם החתן מקודם אמר אותו דבר כי כולם שמחו והמסורתי הוציא בקבוק סודה וכוסות חד פעמיות ולחץ ידיים עם אבא שלי וככה קנו לי דירה.
על החוזה היינו חייבים לחתום וגם על המשכנתא שההורים לקחו כדי לשלם בעצמם רק על השם שלנו. ככה נאלצנו בבוקר נורא אחד ללכת ברחוב הכי חילוני בעיר כי שם בדיוק היה ממוקם הבנק למשכנתאות וגם המשרד של העורך דין. כן, זה מה שהעסיק אותי באותו בוקר, העובדה שהחתן הצדיק ביותר שלי ייכנס לרחוב כזה שישמרנו השם איך העיניים שלו יכולות להתקלקל שם לא עלינו. השתדלתי ללכת מצדדיו ולהסתיר לו איפה שצריך וזה היה די מורכב כי הוא ממילא יותר גבוה ממני. ומרוב שהייתי מלאה חששות רוחניים לא נשאר לי שום מקום לחשוב כמה עולה הדירה או המשכנתא ואיך בכלל משלמים סכומים שאף פעם לא החזקתי ביד ואולי אפילו לא שמעתי עליהם. ורק כעסתי קצת בלב על שלא סידרו שכל החתימות יהיו בשכונה חרדית. ככה ישבתי בבנק וחתמתי וחתמתי ומשם לעורך דין ושוב לשבת ולחתום על כל הדפים המהודקים בארבעה עותקים, הנה איפה שמסומן למטה, וגם בדף הזה, מצוין.
סוף סוף הגיע הזמן לעזוב את האזור המסוכן ולחזור לשטח המוגן והנקי שלנו. צעדנו שם, זוג מאורס עם לבבות קרובים לשמיים ותכנונים מלאי קדושה, מביט בטשטוש לעבר הארץ בה הרגע קיבל במתנה כמעט מיליון שקל ואין לו שום מושג מה זה אומר.
במחברת של אמא שלי היו כמה דפים יקרי ערך שהתייחסו לנושא הדירה. כן אנחנו מאלו שאוהבים להשמיץ אותם, אלו שמעלים את השוק, שקונים בעיר הבירה, שמקפיצים את הפיוזים, אלו שמספקים מתח גבוה לכל דיון במשבר הדיור. אז ככה, אצלנו דירות זה במסורת וזה אומר דירה ביד ומיד. כן, לפני החתונה ולא על הנייר, בלי משכנתא על הזוג רק עם חובות נמוכים ככל הניתן. תפסיקו להשמיץ אותנו כי לי אישית לדוגמא לא היה שמץ של מושג מה זה אומר לקנות דירה. יום אחד נסענו לשכונה מתחרדת בפאתי העיר מדרום. עלינו לשתיים שלוש דירות, אמא שלי עיקמה את האף על השטח הקטן והתכנון האיום ואבא שלי על המרחק מהמרכז והקירבה לערבים, אני הסתכלתי על הנוף המדברי ושתקתי ואחר כך חזרנו הביתה. אחרי שבועיים העניינים נכנסו להילוך גבוה וערב אחד כשהגיע הזמן לסגור אבא שלי נסע איתי לשכונה מתחרדת אחרת בפאתי העיר ממערב. עלינו לקומה השלישית באיזה בנין שיכוני לדירה של זוג מסורתי מעורב ירושלמי סוג. הם שמחו לראות את 'הכלה' כפי שאבא שלי הציג אותי. התברר לי שהחתן כבר היה שם עם הוריו באותו יום מוקדם יותר. עשו לי סיבוב בשני החדרים ובסלון שקיר אחד שלו היה צבוע בטפיחות ספוג בגוון חרדל בהיר. בסוף אבא שלי שאל אותי אם הדירה מוצאת חן בעיני ושזו תהיה הדירה שלנו בעזרת השם וכמובן שאמרתי שבסדר. כנראה שגם החתן מקודם אמר אותו דבר כי כולם שמחו והמסורתי הוציא בקבוק סודה וכוסות חד פעמיות ולחץ ידיים עם אבא שלי וככה קנו לי דירה.
על החוזה היינו חייבים לחתום וגם על המשכנתא שההורים לקחו כדי לשלם בעצמם רק על השם שלנו. ככה נאלצנו בבוקר נורא אחד ללכת ברחוב הכי חילוני בעיר כי שם בדיוק היה ממוקם הבנק למשכנתאות וגם המשרד של העורך דין. כן, זה מה שהעסיק אותי באותו בוקר, העובדה שהחתן הצדיק ביותר שלי ייכנס לרחוב כזה שישמרנו השם איך העיניים שלו יכולות להתקלקל שם לא עלינו. השתדלתי ללכת מצדדיו ולהסתיר לו איפה שצריך וזה היה די מורכב כי הוא ממילא יותר גבוה ממני. ומרוב שהייתי מלאה חששות רוחניים לא נשאר לי שום מקום לחשוב כמה עולה הדירה או המשכנתא ואיך בכלל משלמים סכומים שאף פעם לא החזקתי ביד ואולי אפילו לא שמעתי עליהם. ורק כעסתי קצת בלב על שלא סידרו שכל החתימות יהיו בשכונה חרדית. ככה ישבתי בבנק וחתמתי וחתמתי ומשם לעורך דין ושוב לשבת ולחתום על כל הדפים המהודקים בארבעה עותקים, הנה איפה שמסומן למטה, וגם בדף הזה, מצוין.
סוף סוף הגיע הזמן לעזוב את האזור המסוכן ולחזור לשטח המוגן והנקי שלנו. צעדנו שם, זוג מאורס עם לבבות קרובים לשמיים ותכנונים מלאי קדושה, מביט בטשטוש לעבר הארץ בה הרגע קיבל במתנה כמעט מיליון שקל ואין לו שום מושג מה זה אומר.
- הוסף לסימניות
- #133
אבל לאורך כל הפרקים יש הרבה פרשנויות, לא?
- הוסף לסימניות
- #134
יופי יופי יופי!!!!
וגם אני נהנית מכל רגע
גם אני הרגשתי ככה, אבל לדעתי זה עובר, בגלל שמסופר במבט לאחור, טבעי שיש כאילו תובנות שעולות.
וגם אני נהנית מכל רגע
- הוסף לסימניות
- #135
אמת, אבל פרק ח כולו פרשנות.
- הוסף לסימניות
- #136
וואו!
יש לאורך כל הסיפור כל כך הרבה פנינים ללקט.
המשפט הזה לדוגמא, תפס אותי. את קוראת את שני המילים הראשונות והמילה השלישית באה וחובטת לך בפרצוף.
ורק מדגישה עוד יותר את האבסורדיות.
ועוד משהו, פתאום קולטים שדירה זה לא הכל בחיים ולפעמים עדיף את המתנות שנראות מובנות מאליהם ולא יודעים להודות!
- הוסף לסימניות
- #137
- הוסף לסימניות
- #138
- הוסף לסימניות
- #139
את מעולה.
באמת.
שנונה, מפתיעה ומצחיקה וגם נוגעת ללב.
ויש לך הבלחות של משפטים חזקים ואבחנות חדות כתער כאלו שצריך לעצור ולקרוא שוב.
אבל משהו בתחביר ובפיסוק (וכנראה בעוד כמה מאפיינים שאיני מספיק בקיאה למקד אותם) גורם לטקסט כאילו מספרת אותו מישהי בעלת מחשבה מהירה ,קצב דיבור מהיר ובנשימה טרופה.
יש בזה משהו חינני ואותנטי. אבל בתור סיפור שלם- זה קצת מקשה על הקריאה.
באמת.
שנונה, מפתיעה ומצחיקה וגם נוגעת ללב.
ויש לך הבלחות של משפטים חזקים ואבחנות חדות כתער כאלו שצריך לעצור ולקרוא שוב.
אבל משהו בתחביר ובפיסוק (וכנראה בעוד כמה מאפיינים שאיני מספיק בקיאה למקד אותם) גורם לטקסט כאילו מספרת אותו מישהי בעלת מחשבה מהירה ,קצב דיבור מהיר ובנשימה טרופה.
יש בזה משהו חינני ואותנטי. אבל בתור סיפור שלם- זה קצת מקשה על הקריאה.
- הוסף לסימניות
- #140
המשפט הזה!
PRICELESS
