מקארתור.
אני חולק עליך (עם כל הכבוד וההערכה לחשיבה יוצאת הדופן שלך).
א. התועלת המעשית - "מחשבה שניה".
אני לעומתך כן חושב שאפשר להבריק רעיונות הסברה, שיהיה בכוחם אפילו לחדור אל התקשורת הכללית, ובוודאי החרדית. ואז, גם אם היצירה הקריאייטיבית לא תחזיר את דודה בלומא מרעננה אל חיק היהדות, עדיין ייתכן מאד שהעבודות יגרמו איזו שהיא "מחשבה שנייה" אצל אחינו ואחיותינו. מחשבה שתחדור אליהם דרך התקשורת. (ולכן אני לעומתך כן מקווה שתהיה איזו שהיא יצירה שתגרה את התקשורת "לטפל" בנו, במובן החיובי, ובמובןההפתעה שתונח לפתחם).
ושימו לב, התשמשתי במינוח של "לגרום למחשבה שניה". אף אחד מאיתנו אינו מתייהר לגרום בנייר אחד או שלושה לשינוי של 180 מעלות בראש החופשי. אבל בהחלט שניתן לאפשר למוח החופשי "לחשוב שנית" אפילו לרגע, על החיובי שבנו.
המגמה והמטרה: צמצום ההסתה, ולא חזרה בתשובה.
ב. חסות מינימלית לעומת חסות רחבה יותר.
אני לעומתך חושב, שמרכז ההסברה של אייכלר עצמו יפרוס חסות על העבודות המוצלחות וידחוף לפרסם אותם על כל עץ רענן, ואולי, אם החברים יצליחו להפתיע, ייתכן שאף שאר ארגוני ההסברה, כמנוף וכו' יתנו לכך ביטוי נרחב.
ג. העובדה קיימת, הפסימיות מיותרת.
הבריף יצא לדרך, חברים התחילו לקשקש בכיוון, וכפי שאני מבין מפורום העיצוב, שם חברים מעידים שכבר שלחו או ניסו לשלוח את יצירותיהם. כלומר, הבריף קיים חי ובועט, ובאשר לכך אין צורך להשקיע בפסימיות, (גם לא נראה לי שיש עוד זמן לשנות בריף). אין צורך להשקיע אנרגיה בלהסביר עד כמה הבריף שגוי והוא נידון מראש לכישלון, במקום זה, אני מציע לך מקארתור, הזרם אנרגיות בניסיון לחדד את הבריף הקיים, אני בטוח שחשיבתך תוביל לאיזו שהוא מוצא מרענן.
אני (לעומתך, איך לא?) חושב, שהיוצר שיצליח לחדור את הפסימיות של מקארתור, יזכה למנה הוגנת של מינוף ופרסום, ולבטח חושבני, שפרוג יכולים לצאת גדולים מתחרות כזאת, בטח תקשורתית.
הכל כמובן תלוי בחברים דק"ק פראגא.
כך אני רואה את הדברים בתורף עניות דעתי, ונהגו לחלוק עליה ברוב הקהילות.
הנושאים החמים
