אמר אדם: "סכיזופרניה, תגובה נורמלית לעולם משוגע"

  • הוסף לסימניות
  • #2
שכנה שלי,
כמעט לא הכרתי אותה אפילו את שמה הפרטי אינני יודעת.
שכנה שקטה ונחמדה, שלום שלום ברחוב ומידי פעם כשנפגשים במעלית.
עולים חדשים הילדים שלה נשואים ומגיעים לשבתות ובבית יש בחור ישיבה לא נשוי.
אני במרוץ החיים שלי, היא בביתה שלה.
וערב אחת ערכנו הכרות עמוקה, ולצערי זה היה בכלל לא נעים.
הייתי באמצע השכבת הילדים, סרקתי את הבת אחרי האמבטיה ובדקתי שלא הגיעו לשערותיה אורחים לא רצויים. הבן שלי נכנס לחדר ואומר לי, אמא, גב' קמנצקי נכנסה אלינו הביתה, היא אמרה שבעלה לא מרגיש טוב.
קפצתי במהירות ורצתי לכניסת הבית, גב' קמנצקי עמדה שם, אומרת לי: "בעלי לא מרגיש טוב נכנסתי לכאן"
אני רואה שהיא כאן, לא צריך לומר...
רציתי לרוץ לביתה לבדוק מה קורה שם,
היא עמדה בפתח כמו שומר הסף ולא נתנה לי לצאת. שאלתי אותה מה קורה? היא ענתה שבעלה מאד חולה. לא ידעתי על זה כלום ושוב רציתי ללכת להושיט עזרה. היא אמרה לי שיש רופא בבית, היא פוחדת ולכן נכנסה. בעלה צריך אישפוז. הרופא ייקח אותו לבית החולים.
אמרתי לה שבטח צריך מסמכים או תעודת זהות, אוכל או ציוד לאישפוז. או אולי מישהו צריך לנסוע איתו?
אבל היא התעקשה שאין צורך להיכנס. יש שם רופא והוא מסתדר.
היה נשמע מוזר,
ואז היא אמרה לי, "בעלי חולה. הוא משוגע. הוא מרביץ לי, רוצה להרע לי. ברחתי ואני לא רוצה לחזור אליו. אחרי שבעלי ילך אכנס חזרה. סליחה שככה התפרצתי אליך, פחדתי להיות בבית לבד", ככה התנצלה.
בכל אופן חשבתי שמישהו צריך לדעת מה קורה שם ולראות שהרופא מסתדר
אמרתי לה שנלך יחד ואשמור עליה, צריך לראות שיש לבעלה כל מה שצריך
היא הסכימה ובאה איתי, פתחה בשקט את הדלת ונכנסה, הסתובבה אלי ואמרה "הם הלכו. הבית ריק. אני יכולה להיכנס ואת יכולה ללכת, שוב התנצלה על שנכנסה אלי ככה באמצע הערב והפריעה.
ואז, כשאני כבר בדלת לצאת, בעלה מגיע ורואה אותה. הפנים שלו היו לא ברורות וראיתי איך היא מתכווצת בבהלה. היא חצתה את הכניסה לבית והגיעה אלי נעמדה לידי והראתה לי את הדרך החוצה
לא ידעתי מה קורה כאן
בעלה ביקש ממנה שתיכנס חזרה הביתה. היא עמדה ליד הקיר של חדר המדרגות ואמרה לו "אני פוחדת, אני לא רוצה להיכנס הביתה"
הוא הושיט את היד והראה לה את הכיוון לבית. היא שוב התכווצה ולא ידעתי מה תפקידי במחזה הנגלה לפני.
קראתי לה ואמרתי לבעלה, "היא פוחדת. היא תבוא אלי ונראה מה יהיה". הושטתי לה יד ולקחתי אותה לביתי. הבעל הגיע אחרינו ולא ידעתי מי נגד מי. היא בתוך הבית והוא מעבר למפתן ואני חוסמת את הכניסה ומפרידה בינהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
זה תיאור טוב, טוב מאוד.
ממש נשאבתי למה שקורה ונשארתי מסוקרנת לגמריי לגבי ההמשך.

הוא קצת פחות סיפורי ויותר תיארוי. כלומר, החוויה שהיתה לי בזמן הקריאה זה שאת מתארת מה קרה לך ולא שאת מספרת לי סיפור.
לא התעמקתי למה זה ככה
אולי זה:
ההמשך מסקרן....
לטעמי אפשר להכניס יותר תיאורים על רגשות ומחשבות.
חלק מתשובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הדלת מולי נפתחה ושכנתי החביבה יצאה עם שקית אשפה ביד, אמרתי לה בקול, שתבין את דחיפות העיניין, אבל בשקט, שהזוג לא ידע שאני מערבת פה עוד מישהו. אתם יודעים איך אומרים משהו בקול ובשקט? גם אני לא . אבל ככה הרגשתי שאמרתי לה "תזעיקי עזרה. לא יודעת מה קורה כאן אבל בטוח צריך עזרה".
השכנה, לא ראתה וידעה מה קורה ולא הבינה איזו עזרה היא אמורה להזעיק, ולפי ההיכרות שלי איתה, היא לא אוהבת לעשות שטויות ולהתקשר למד"א לדוגמא בלי לדעת לשם מה היא מתקשרת...
אבל לי לא היה פלאפון ביד, ולא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את קו ההפרדה בין שני בני הזוג אז רק ביקשתי ממנה אם תוכל להביא לי את הנייד שלה ומייד התקשרתי למד"א.
גם אני לא ידעתי מה לומר להם.
אולי בכלל היה צריך כאן משטרה? ובכל אופן הרגשתי שמד"א זה הכתובת וחייגתי.
אמרתי למוקדנית שלא יודעת מה יש פה. זוג לא צעיר שנראה משחקים חתול ועכבר. בבקשה שמישהו יבוא ויראה איך אפשר לעזור.
הפחד בעיניים של האיש נראה אמיתי והרצון של הבעל להחזיר את אישתו הביתה נראה גם הוא אמיתי.
לא יודעת אם נשקפת סכנה, אבל שיבואו ויחליטו.
המוקדנית התחילה לשאול שאלות, מי מה איך מתי וכו'
לא ידעתי מה לענות לה, לא מכירה את הזוג הזה. הם שכנים די חדשים פה בבנין,
לא מבינה איך זה נפל עלי ומה תפקידי בהצגה, הילדים שלי עומדים סביבי ומקשיבים, לא חושבת שזה מתאים אבל הלחץ שלי מטפס לגבהים. לא מצליחה לסמן להם להיכנס הביתה, השכנה, זו שלא רצתה להיתקשר להזעיק עזרה, קלטה סוף סוף משהו ממה שקורה ועשתה דבר אחד יעיל. תוך כדי שאני עסוקה, היא קראה לילדים שלי והכניסה אותם לביתה. בתוך כל זה, לא שמתי לב שגם הבעל עזב את הזירה והלך להתקשר לביתו שגרה בשכונה הסמוכה.
הוא הגיש לי את הפלאפון שלו ובאוזן השניה דיברתי עם הבת.
היא אומרת לי "תקשיבי, אמא שלי חולה, היא בטוחה שכולם רודפים אחריה. היא חושבת שרוצים להרוג אותה. אבא שלי בסדר גמור ואמא שלי מסכנה" ביקשתי שתמתין ואמרתי למוקדנית שנראה לי שנסתדר ושלא תשלח אף אחד. אמרתי לגברת שתיכנס לשבת אצלי ואדבר עם בעלה שלא יציק לה. המשכתי לשמוע מה יש לבת לומר "אמא שלי אישה מקסימה, בתקופה האחרונה היא מבולבלת, חושבת שרוצים להזיק ולהציק לה. היא בורחת מהצל של עצמה ולצערינו, היא מספרת שהפוגע העיקרי הוא בעלה" הייתי בהלם. לא להאמין שככה חיים בבנין שלנו ואנו לא ידענו מכלום. הבת המשיכה: "כשהיא מתגוננת היא מכה אותו, יש לו סימני חבלות בידיים. אבא שלי גיבור. שומר עליה ומנסה לטפל בה. הבעיה שהיא לא מעוניינת לקחת תרופות. היא עבדה בחו"ל באחד ממקצועות הרפואה ומבינה בתרופות. היא מבינה שהתרופות לא טובות ולא מוכנה להכניס אותם לפה. היא גם חושבת שמי שצריך לקחת את התרופות זה אבא שלי. הוא הבעייתי והחולה"
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הבת נאנחה והשתתקה
אמרתי לה שכרגע האמא נראית מבוהלת מאד ולא כדאי שתחזור הביתה, שתישאר בביתי ואחר כך, כשתירגע ויעבור לה ההתקף אכניס אותה חזרה הביתה. החזרתי את הנייד לאבא ואמרתי לו שאשתו תהיה אצלי עד שתירגע. הוא היה נראה אומלל. אישתו ברחה מהבית והוא יצא לחפש אותה, וכשלא מצא חזר הביתה ומצא אותנו שם.
חיים לא פשוטים. אני מסבירה לו שאשמור על אישתו ונחכה שההתקף יעבור. עכשיו היא מפוחדת ומרגישה שאין ל אפשרות להיכנס הביתה. אבל אחר כך תירגע ואכניס אותה.
סגרתי את הדלת, הרגעתי את השכנה אמרתי לה שתהיה אצלי ותרגיש בנח
כאן אף אחד לא רוצה להציק לה ואנחנו ממש אוהבים אותה.
שוב היא התנצלה על שנכנסה והפריעה בשעה לא נוחה, זה הזכיר לי את הילדים, ביקשתי סליחה והלכתי להביא אותם. מאחורי הדלת הסברתי להם שהשכנה שלנו לא כ"כ מרגישה טוב ויושבת אצלנו עד שתרגיש טוב, ביקשתי מהם שיכנסו למיטות בלי עזרתי ורק במקרה חירום יקרא לי.
נכנסנו, הילדים אמרו לילה טוב והלכו לכיוון המיטות. אני התיישבתי מול השכנה ופעם ראשונה שאלתי לשמה. היא חייכה בנחמדות ואמרה שקוראים לה פנינה, בחו"ל קראו לה בשם אחר אבל כשהגיעו לארץ היא שינתה את השם. דיברנו וגיליתי שפנינה נחמדה ביותר, חכמה ושופעת. התנצלתי על הבלאגן בבית ופנינה אמרה ש"ככה זה כשיש ילדים, הכל בסדר גמור. כ"כ שמח פה ונעים בבית שלכם, תודה שהכנסת אותי ושוב אני מתנצלת שהתפרצתי" ואז פתאום נזכרה שיש לה בית "אני הולכת הביתה. תודה שהכנסת אותי, בעלי כבר הלך, אני יכולה להיכנס הביתה" ידעתי שבעלה בבית, לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לה "בעלך לא הלך. הוא בבית, אולי הלך לישון"
"לא הלך? את בטוחה? ראיתי שהרופא לוקח אותו".
אויש, מה אני עושה? נותנת לה להיווכח בטעות או מנסה לשכנע אותה שבעלה בבית?
פנינה לא הותירה בידי ברירה, היא פשוט קמה ויצאה מהבית. אמרה שלום ותודה וסגרה את הדלת.
לא היה נראה לי שהיא בכושר לעוד פגישה עם בעלה. היא היתה מבולבלת לגמרי וראתה דברים שלא היו. יצאתי בעיקבותיה והלכתי לכיוון ביתה, כבר מרחוק שמעתי את המפגש הלא מוצלח. בעלה מברך אותה ומציע לה להיכנס והיא שוב מסבירה לא שזה מפחיד אותה.
מיהרתי והראיתי את נוכחותי, סימנתי לבעל שירפה מנה וקראתי בשמה. "פנינה, בואי, היכנסי אלי הביתה." היא הסתובבה ואמרה לי "הוא חזר, שיחררו אותו מהר" נכנסנו חזרה לביתי, הצעתי שתיה חמה או קרה, פנינה לא רצתה כלום רק ישבה על הכורסה שמוטה וכאובה
הגשתי שתיה חמה וצלחת עם פרוסות שמרים שהפשרתי במיקרוגל, התיישבתי מולה וביקשתי שתספר על עצמה. אני רוצה להכיר אותה, כבוד גדול הוא לי שככה היא מבקרת אותי, אני אוהבת אורחים וביומיום השוטף כמעט לא יוצא לארח.
היא סיפרה שעלו לארץ לפני כעשור, הבנים למדו בישיבות בארץ הגדולים התחתנו וגרים גם הם בארץ, אין להם מה לעשות בחו"ל. המרחק מהילדים קשה.
אבל, ופתאום היא התחילה ללחוש "את לא יודעת מה קורה אצלנו בבית, אני פותחת את המחשב, רוצה לשלוח מייל לחברה, ופתאום אני רואה על המסך את הבית שלנו, אני רואה את עצמי מבשלת ומנקה את הבית. לא יודעת מה זה, אבל נראה לי שהבת שלי הכניסה מצלמות לבית, היא עוקבת אחרי, רוצה להראות למשטרה את התמונות האלו." פנינה השתתקה והרכינה ראש
לא קל להרגיש רדופה. אני מרגישה את המצוקה ומסה לחשוב איך אפשר להועיל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
הערה שולית למדי, אך לי תעזור מאד:
אולי תנסי לעשות יותר אנטרים, כלומר, שורות יותר קצרות?
בדרך כלל שאני רואה פוסט כזה, בלי רווח ואויר לנשימה - אני מדלגת עליו, מסיבות של עצלות וקוצר רוח.
לא הייתי רוצה שזה יקרה לי עם הסיפור שלך, שנראה מקסים ומענין :)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
מקווה שתסלחי לי שנגעתי לך קצת בטקסט (לא שיניתי במלל, רק בפיסוק ובעריכה):

הבת נאנחה והשתתקה.
אמרתי לה שכרגע האמא נראית מבוהלת מאד ולא כדאי שתחזור הביתה.
שתישאר בביתי ואחר כך- כשתירגע ויעבור לה ההתקף אכניס אותה חזרה הביתה.
החזרתי את הנייד לאבא ואמרתי לו שאשתו תהיה אצלי עד שתירגע.
הוא היה נראה אומלל.
אישתו ברחה מהבית והוא יצא לחפש אותה, וכשלא מצא חזר הביתה ומצא אותנו שם.
חיים לא פשוטים.
אני מסבירה לו שאשמור על אישתו ונחכה שההתקף יעבור. עכשיו היא מפוחדת ומרגישה שאין לה אפשרות להיכנס הביתה, אבל אחר כך תירגע ואכניס אותה.
סגרתי את הדלת, הרגעתי את השכנה אמרתי לה שתהיה אצלי ותרגיש בנח.
כאן אף אחד לא רוצה להציק לה ואנחנו ממש אוהבים אותה.

תודה עשית במקומי :)

וגם כאן צ"ל מנסה
לא קל להרגיש רדופה. אני מרגישה את המצוקה ומסה לחשוב איך אפשר להועיל.

כתוב מרתק וזורם.

אבל אני כבר מכיר אתכן, אתן מגיעות משום מקום, מבטיחות איזה סיפור טוב ומופרע כזה ובורחות אחרי עשרה פרקים באמצע המתח...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הנה הצעה קטנה:

שוב היא התנצלה על שנכנסה והפריעה בשעה לא נוחה, זה הזכיר לי את הילדים, ביקשתי סליחה והלכתי להביא אותם. מאחורי הדלת הסברתי להם שהשכנה שלנו לא כ"כ מרגישה טוב ויושבת אצלנו עד שתרגיש טוב, ביקשתי מהם שיכנסו למיטות בלי עזרתי ורק במקרה חירום יקרא לי.
נכנסנו, הילדים אמרו לילה טוב והלכו לכיוון המיטות. אני התיישבתי מול השכנה ופעם ראשונה שאלתי לשמה. היא חייכה בנחמדות ואמרה שקוראים לה פנינה, בחו"ל קראו לה בשם אחר אבל כשהגיעו לארץ היא שינתה את השם. דיברנו וגיליתי שפנינה נחמדה ביותר, חכמה ושופעת. התנצלתי על הבלאגן בבית ופנינה אמרה ש"ככה זה כשיש ילדים, הכל בסדר גמור. כ"כ שמח פה ונעים בבית שלכם, תודה שהכנסת אותי ושוב אני מתנצלת שהתפרצתי" ואז פתאום נזכרה שיש לה בית "אני הולכת הביתה. תודה שהכנסת אותי, בעלי כבר הלך, אני יכולה להיכנס הביתה" ידעתי שבעלה בבית, לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לה "בעלך לא הלך. הוא בבית, אולי הלך לישון"
שוב היא התנצלה על שנכנסה והפריעה בשעה לא נוחה.
זה הזכיר לי את הילדים, ביקשתי סליחה והלכתי להביא אותם.
מאחורי הדלת הסברתי להם שהשכנה שלנו לא כ"כ מרגישה טוב ויושבת אצלנו עד שתרגיש טוב, ביקשתי מהם שיכנסו למיטות בלי עזרתי ורק במקרה חירום יקרא לי.
נכנסנו, הילדים אמרו לילה טוב והלכו לכיוון המיטות.
אני התיישבתי מול השכנה ופעם ראשונה שאלתי לשמה.
היא חייכה בנחמדות ואמרה שקוראים לה פנינה, בחו"ל קראו לה בשם אחר אבל כשהגיעו לארץ היא שינתה את השם.
דיברנו וגיליתי שפנינה נחמדה ביותר, חכמה ושופעת. התנצלתי על הבלאגן בבית ופנינה אמרה ש"ככה זה כשיש ילדים, הכל בסדר גמור. כ"כ שמח פה ונעים בבית שלכם, תודה שהכנסת אותי ושוב אני מתנצלת שהתפרצתי".
ואז פתאום נזכרה שיש לה בית: "אני הולכת הביתה. תודה שהכנסת אותי, בעלי כבר הלך, אני יכולה להיכנס הביתה".
ידעתי שבעלה בבית, לא ידעתי מה לעשות.
אמרתי לה "בעלך לא הלך. הוא בבית, אולי הלך לישון"
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
תודה עשית במקומי :)
מחקתי וערכתי קטע אחר :)
אבל אני כבר מכיר אתכן, אתן מגיעות משום מקום, מבטיחות איזה סיפור טוב ומופרע כזה ובורחות אחרי עשרה פרקים באמצע המתח...
אם יש כאן רמז עדין עבורי - אל חשש.
לא ברחתי ולא נעלמתי.
אני עדיין עסוקה בלשייף את פרק 14 שהועלה כבר, ובלחדד את פרק 15...
פרפקציוניזם בשפה פשוטה, לא מחלת ההיעלמות והבריחה :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אבל אני כבר מכיר אתכן, אתן מגיעות משום מקום, מבטיחות איזה סיפור טוב ומופרע כזה ובורחות אחרי עשרה פרקים באמצע המתח..
מקווה לא לברוח, הסיפור נמצא, רק צריך ללסדר והעלות
ומלכתחילה הוא לא ארוך
פרפקציוניזם בשפה פשוטה, לא מחלת ההיעלמות והבריחה
אז תסלחו לי
כי אני ממש לא כזו
אם אתחיל לשייף כל פרק ולראות מה טוב ומה פחות, אז לא אצליח להגיע לייעד
תקבלו את הסיפור כמו שהוא
ומקווה מעל הכל שהמסר יהיה ברור
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
ביתה של פנינה התקשרה לדעת מה קורה ומה שלום אימה, נכנסתי לחד שאוכל לדבר איתה בלי שפנינה תשמע.
אמרתי לה שהיא מבולבלת ומעוניינת לחזור הביתה אך פוחדת מהאבא
היא אמרה לי שהתייעצה עם מומחה, והוא אמר שהשינה יכולה להפיג את ההתקף.
אם אימה תירדם, היא תקום פחות מפוחדת ותוכל לחזור הביתה
נו, לכו תרדימו אישה שלא מוצאת מנוח לכף רגלה...
עוד סיפרה לי הבת, הם היו אצל פרופסור, הוא אבחן סכיזופרניה, זה כשלעצמו לא כ"כ נורא כי אפשר לטפל
יש אפשרות לקחת כדורים ומתאימים ולחיות בשלווה ובלי חרדות מיותרות
אבל פנינתנו שכאמור עם ידע רפואי, לא מוכנה להכניס לפיה את הגלולות שלפי דעתה בעלה זקוק להן.
הדרך היחידה לטיפול היא אישפוז בכפיה, לגרום לה להגיע לבית החולים ולתת לה טיפול נגד רצונה.
וכאן נכנסים אלינו החוקים המקסימים של מדינת ישראל,
"אין לאשפז אדם נגד רצונו אלא אם כן הוא מסכן את עצמו או סביבתו"
אהה, ופנינה לא מוכנה לראות רופא, גם הרופא שנתן את הדיאגנוזה שולם באופן פרטי ולא דרך הקופה
הוא אמנם נתן הפניה למיון אך לא היה דרך להגיע לשם.
נו, תחשבו עכשיו ביצירתיות, איך מביאים אדם לבית החולים בעורמה, שלא ידע שנוסעים לבית חולים, שלא ידע שרוצים לטפל בו, ובסוף כמובן להצליח לטפל בו.
הזוי.
יש חולה, יש הפניה, יש בית חולים ואין דרך לחבר ביניהם.
ואז עלה במוחי רעיון
הרי פנינה טוענת שבעלה חולה
בבקשה, שיסע לבית החולים. פנינה תיסע איתו לספר על מחלתו וכשתדבר, יבינו מי הבעייתית יקבלו את ההפניה ויטפלו בה.
הבת דיברה עם האבא, הוא הסכים לצורך המטרה לשחק את תפקיד החולה.
הלב שלי דופק חזק, שוב אני מתקשרת למד"א, מדווחת שיש בביתי אישה שטוענת שבעלה חולה ומנסה לתקוף אותה. בואו מהר. אבל בבקשה בלי סירנות, אין צורך להבהיל אף אחד.
שכנת הדלת שלי מקבלת עידכון ועוזרת להתארגן, אורזת תיק לאישפוז, בודקת שההפניה נמצאת והכל מאורגן
אני מדברת עם פנינה, לא נעים לדבר על בעלה אבל אין ברירה. אני שואלת אותה אם היא רוצה לנסוע עם בעלה לבית החולים. חשבנו שהרופא לקח אותו והוא עדין בבית
פנינה מזדעקת "מה? הוא לא הלך? ראיתי שלקחו אותו. שוב היא קמה ויוצאת מהבית. ועכשיו היא נתקלת בבעלה שמחכה מאחורי דלת ביתנו לאמבולנס שיגיע.
היא נצמדת לקיר ובודקת בחשש מה קורה כאן. אמרתי לה שבעלה חולה, הוא מסוכן וצריך לפנות אותו לבית החולים.
הרופא לא לקח אותו, יבוא אמבולנס ויפנה אותו.
היא הנהנה בהבנה ואמרה שמצוין, שילך לבית החולים. מסוכן ומפחיד להיות איתו בבית.
הרגשתי רע, להפליל אדם סובל.
לקחת את הבעל המסור ולספר עליו שהוא חולה.
אבל לא היתה ברירה, זו הדרך היחידה לעזר לה ולו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
ולפחות איפשהו גם עם ידע מקצועי מאחורה?
מתחילה לדמיין את הסוף...
אין לי ידע מקצועי, וגם לא עשיתי מחקר אפילו לא קטן
הדברים מגיעים מהכרות מהשטח
והסוף, רק ה' הטוב יכול לדעת
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אז תסלחו לי
כי אני ממש לא כזו
אם אתחיל לשייף כל פרק ולראות מה טוב ומה פחות, אז לא אצליח להגיע לייעד
אויש בכלל לא. דיברתי על עצמי בלבד.
בכלל לא חושבת שזה אידיאל,
ותכתבי את הסיפור שלך איך שנראה לך ואיך שמתאים לך.
אחרי הכל - הוא רק שלך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
עמדנו ככה וחיכינו, היא לידי, מדברת לעניין ולא לעניין
מספרת דברים שהיו ושלא,
רציתי לחבק אותה. כזו מקסימה.
איך רואים על הבן אדם מי הוא באמת.
לא משנה מה המצב, היא נשארת עם דרך ארץ ומידות טובות
מודה לי על האירוח ועל העזרה שאני מגישה לה.
מספרת על הילדים והנכדים המקסימים,
עדינה וטובת לה,
מחמיאה על הבת שעוזרת לי בבית.
יש דברים, ששום מחלה לא יכולה לקחת לאדם!
על זה אני מתפללת, "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"
שאזכה לחנך את ילדי, בעזרת ה' בבריאות ושמחה עד מאה ועשרים, אבל בכל המצבים, הבסיס יישאר.
החינוך, המידות הטובות, בין אדם לחברו.
שכמו אצלה, כל העומק הפנימי ניכר גם מבעד למחלה.
הוצאתי כיסא, ככה בדלת, היא ישבה ואני לידה
והיא מספרת "אתמול כשהלכתי למכולת, עמדו מאחורי שתי נשים, והן מדברות עלי. ממש שמעתי את זה. וגם בעל המכולת הסתכל עלי יותר מידי. פתאום אני קולטת, הם היו שם כולם שוטרים סמויים. בעלי שלח אותם לעקוב אחרי"
הנהנתי בהבנה, לא ידעתי מה עוד יכול לקרות לה, אילו סיפורים נוספים מתרחשים בראשה.
קולות צעדים במדרגות, יותר מאיש אחד, כנראה הם הגיעו.
אני יוצאת לקראתם, רוצה שוב להסביר מה קורה כאן.
מגיעים מולי ארבעה, נהג אמבולנס בשנות העשרים לחייו, ועוד שלושה בחורצ'יקים צעירים שאחר כך בררתי את גילם, הם מתנדבים, בכיתה י"א עוד לא חגגו 16 שנים.
הצילו! מי שולח כאלו ילדים לחוות את החיים מהצד הטראומטי שלהם?
טוב, זה לא ענייני, אני מספרת להם מה היה כאן בשעה האחרונה, ואומרת שצריך לאשפז את פנינה אך היא לא מסכימה אז בבקשה שייקחו את בעלה והיא תצטרף לדווח על מעלליו.
נהג האמבולנס מסתכל עלי במבט מוטרד ואומר לי "מצטער, אבל אסור לי לעשות את זה. אני אמור לדווח על חולה, לקחת פרטים אישיים ולהגיע איתו לבית החולים להמשך טיפול. אין לי אפשרות לקחת אדם בריא ולדווח עליו כחולה.
זה לא אתי ולא חוקי.
המשחק הזה לא יעבוד, לא מעוניין לקבל תביעות משפטיות, לא יכול לסכן את החיים שלי על זה.
או שלוקחים אותה כחולה או שלא לוקחים אף אחד".
אההה...... נשימה עמוקה.
"רגע, אבל זה לא הגיוני שאתם לא מוכנים לקחת חולה שצריכה אישפוז. יש לנו כאן הפניה מפסיכיאטר"!
"הבנת נכון, אנחנו לא יכולים לקחת חולה בניגוד לרצונה"
הם נגשו לפנינה והתחילו לדבר איתה, שאלו לגילה מס' זהות ועוד שאלות שהראו שפנינה מתמצאת בזמן ובמקום, ואמרו לנו שיש כאן אישה שלא מסכנת את עצמה או את האחרים ועד שלא תעשה את זה אין סיבה לאשפז אותה. זה שהיא הוזה, או מדברת לא לעניין, לא סיבה מספקת לאישפוז.
באמת? מחוקקי החוקים במדינת ישראל,
אתם שמים לב מה אתם עושים פה?
האישה הזו צריכה עזרה!!!!!
היא לא מודעת לזה, צריך לתת לה בכח!
ניסיתי להפוך את ההצגה, להסביר לפנינה שהגיעו אנשים לקחת את בעלה, שתעלה בבקשה לאמבולנס מרצון ותגיע לבית החולים. הם רוצים לשאול אותה שאלות על בעלה.
אבל פנינתנו, חיה בעולם טוב, עולם שקורה בו רק מה שהיא רוצה.
"הרופאה אמרה לי שאסור לי לנסוע לבית החולים"
מי הרופאה? מתי אמרה?
"הרופאה שלי תכף תבוא לכאן. היא לא מרשה לי לנסוע לבית החולים. פעם הייתי שם ועכשיו היא מטפלת בי בבית. היא לא מרשה לנסוע לבית החולים"
חצי שעה ניסינו לשכנע את פנינה. לשבחם של מתנדבי מד"א יאמר שהם חיכו בסבלנות עד שנמצא מוצא. .
אבל לא מצאנו דרך.
פנינה נשארה יושבת במדרגות, מחכה לרופאה שתבוא לעזור לה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
"אוי אוי אויויוי, הדור הזה..." שפך בפני נחום קוצמן את דעותיו בפעם המאתיים חמישים ושתיים להיום, "הדור הזה וכל הספרים שלו... אני אומר לך, פעם, פעם כל הספרים היו הרבה יותר טובים..."

נחום קוצמן, או כמו שהוא ידוע בכינויו בכוילל: נחום-סכו"ם (על שם היותו אוכל המוחות הרשמי בישיבה), היה בין המתלוננים הקבועים על כל דבר שזז. החל מהזבוב הקטן ביותר שהתנחל לו בפינת חדר האוכל ועד לתליית המן הרשע ותליית כביסות על חבל.

היום הוא נפל עלי, ומכיוון שהוא יודע שאני כותב ספרים, החל לירוק עלי את הגיגיו בנושא ספרים והמסתעף.

"תראה את הילדים של היום, קוראים כל הזמן רק קומיקסים, והסופרים של היום בכלל... ה' ירחם... אוי אוי אויויוי... תראה מה דוד זירצקי היה כותב, מה שמואל ארגמן היה כותב, ואיזה אקשן ושטויות עושים לך הסופרים של היום... ממש בלגן בעיניים... אוי אוי אויויוי..."

הנהנתי בראשי לאות הסכמה, או ליתר דיוק: לאות שאינני מקשיב לדבר וחצי דבר ממה שהלז הפוחז שלמולי אומר, ואוזני קלטו רק שתי מילים ורבע מדבריו המשמימים. כנראה שנחום הבחין בכך, כי פניו השמנמנות עשו לכיווני פרצוף שואל.

"מה? אה... כן, כן..." ניערתי את ראשי מצד אל צד, כמו שמנערים יתוש קטן וחופר שמזמזם על קצה האוזן. היתוש שבקצה חדר האוכל עף ממקומו ונפל על חבלי הכביסה. אפקט היתוש, כנראה.

"ממש חבלי משיח..." צחקק נחום עצמו מבדיחתו הלכאורה-שנונה, "נו, מה אתה אומר על זה?"

לא יודע אם זה בגלל שנמאס לי לשבת ולשמוע כל היום את החפירות שלו, או בגלל שהיתוש קם מחבל הכביסה והחל לזמזם לתוך אוזני הסלקטיבית, אבל החלטתי לומר לנחום את האמת בפרצוף.

"טוב, אין לי כח לך ולחפירות שלך בנושא ספרים או בכל נושא אחר בכללי. רצית לדעת מה דעתי עליך? הנה. זהו. אתה יכול ללכת עכשיו בבקשה ולהשאיר אותי לבד?"

זהו. כל האמת ישר בפרצוף. כמו עוגת קרם יבשה במסיבת יומולדת שנמעכת בדיוק על חליפתו החדשה של החתן.

"נו נו, לא יפה לומר ככה..." צחקק נחום, "לא משנה, מה שרציתי לומר זה... נכון ההוא מהספרים האלה של מיה ספיר מה שמו..."

"אייל גלבוע. וזה יונה ספיר ,לא מיה."

"כן, כן, אייל גלבוע, של יונה קינן... מי אמר שמותר לו כל הזמן להרוג אנשים, זה לא נחשב רצח?"

"יונה ספיר," תיקנתי באנחה, "וחוץ מזה, זה כתוב במקורות: 'כאייל תהרוג' לא?"

"נו נו," צקצק נחום, "לא מאמין שזה באמת מה שהתכוונה אליו... אבל שמע..."

וכאן חלומותי חזרו לנופף לשלום, לא לפני שהבטחתי לעצמי שאנקום בו מתישהו באיזושהי דרך.

למחרת, כשנכנסתי לכוילל, נחום כבר עמד ליד המדרגות, שקוע עמוק בספר בעל כריכה ישנה שכנראה כאילו נכתב בשנות התרלל"ו. ברגע שנעמדתי לידו, הוא כבר הרים את מבטו והתחיל לדבר.

"הנה, רואה? ספר של פעם, שמצאתי היום בכוילל. איזה תענוג... איזה סיפורים... ולעומת הספרים של היום..." (כאן הוא נאנח שוב.)

"כן כן, מה שתאמר.."

"תשמע, זה ספר פשוט מדהים, כל הסיפורים שלו וזה... חבל שהוא מעלה אבק ככה, לעומת הספרים של היום..."

"נו נו, אוי אוי אויויוי..." חיוך קלוש עלה אט אט על פני, ובבת אחת, למול עיניו הפעורות של נחום, שלפתי את הכריכה המהווה והמזויפת שחיברתי אל הספר בלילה הקודם, חושף לפניו ספר בעל כריכה חדשה ומהודרת, בצבעי כתום לבן, שעל חזיתה כתוב בגדול: 'אפקט גן עדן'.

את סיפור נס ההצלה של נחום קוצמן, ואשפוזו לאחר שנפל ממאתיים חמישים ושתיים מדרגות הישיבה, תוכלו לקרוא בספרו החדש של חיים גרינבוים 'בספר המדרגה', אליו שלח היתוש את הסיפור לאחר שנודע לו כי נחום נחבט והוריש לו את שארית הונו, בתוספת מגבות רטובות לתלייה על החבל וספר חדש בצבעי כתום-לבן.


תודה ענקית ל
@ח.ד. וחלק על ביקורת הגהה ותמיכה מורלית. מילים בלבד לא יצליחו לתאר את הערכתי הרבה אליך...

מוקדש גם ל @איש המילה הכתובה ול @הווה פשוט שלימדו אותי יותר מכל אדם אחר על כתיבה וכתיבה קומית. יהא שכרכם משולם מן שמיא, בתוספת חבילה ריקה של במבה נוגט כצ'ופר ממני :D (אגב, מתי כבר תוציאו ספר ביחד? ;) מצפים לזה בעיניים נשואות...)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה