אני מעלה פה את הקטע, קיבלתי אישור ממי ששלח - לפרסם
ושוב תודה מעומק הלב לכל מי שניסה והתאמץ לעזור...:
מכתב לידיד
שלום לך וברכה,
עברתי לגור בגטו היהודי. אתה יודע איפה זה, לא רחוק ממך, בקצה הרחוב, כמה צעדים מבית הקפה שבו היינו יושבים.
אבי, נולד בתוך הגטו. בהיותו נער כבן 15, בליל שבת אחד, שמע אבי מבחוץ קול שיר ונגינה, הוא הציץ החוצה, ראה נערים ונערות במכנסיים קצרים וחולצות כחולות הולכים ושרים ועליזים, אחד מהם ניגן באקורדיון. "היי דוס, בוא הצטרף אלינו, מה לך נרקב בתוך הגטו? בוא וראה עמנו חיים טובים, מעניינים, נאורים, צא מחשכת ימי הביניים, בוא אל האור והקדמה". אבי הצטרף אליהם.
עיניו זלגו דמעות כאשר הנערים הבעירו מדורה. "שבת היום" - אמר להם בהיסוס. "שטויות", אמרו לו, "אנכרוניזם", אמרו לו.
ביום ראשון הוא יצא לקיבוץ, את התפילין הוא השאיר בגטו. את הפאות גזרו לו בדרך לקיבוץ.
אבי כבר עזב את הקיבוץ אבל לגטו לא חזר. הוא בנה את משפחתו מחוץ לחומות. הוא נתן לנו הכל. חינוך טוב, השכלה, אידיאלים. על הגטו הוא לא דיבר. את ריחו הוא לא העביר לנו. המושגים שלי על הגטו היהודי, התגבשו בבית-הספר, בתנועת הנוער, ברחוב, בבית הקפה.
יום יום בדרכי מביתי לבית הקפה שלנו הייתי עובר על-יד הגטו. מעולם לא חשבתי על מה שקורה בתוכו. ידעתי ששם, בפנים, חיים אנשים על פלנטה אחרת, חשוכה, פרימיטיבית. הם לא עניינו אותי. אפילו לא סקרנו. אני בן התרבות המערבית המתקדמת ואין לי כל עסק עם תרבות ריאקציונית קלריקלית. אפילו כפולקלור לא מצאתי בהם כל גירוי.
לאט לאט, ככל שהתבגרתי וחכמתי, ראיתי את כל הערכים שעליהם התחנכתי הולכים ומתגמדים, הולכים ונעלמים. ראיתי את כל הדברים היפים והגדולים מקבלים את מידותיהם האמתיות. ראיתי את הריקנות והריקבון, את המבוכה והשיממון. רציתי מקום אחר. מקום יפה, מקום אמיתי. גם אתה רצית. היינו יחד "באותו ראש". חיפשנו ביחד עולם יותר טוב. ניסינו כמעט הכל – לא מצאנו.
יום אחד הלכנו מהבית אל בית הקפה שלנו. בדרך עברנו כבכל יום ליד חומת הגטו היהודי. הצעתי לך: בוא נציץ, אולי נמצא כאן משהו?
"שטויות", אמרת לי, "אנכרוניזם", אמרת לי. הגענו אל השער הקטן. אני נכנסתי, אתה המשכת לבית הקפה שלנו. אתה עדיין שם. אני – נשארתי כאן, בגטו.
כאן – בפנים, בתוך החומות, הכל נראה אחרת.
גם החומה, הדוחה מבחוץ, מקבלת משמעות של חומת מגן. כשהייתי בחוץ, ציפיתי תמיד שיהרסו אותה. היום אני יוצא יום יום עם חברי החדשים לחזק את החומה, לשפצה, לסתום בה כל חריץ ופרצה. לא בפניך אנו מחזקים את החומה. להיפך, למענך, כאשר תגיע ותחיה עמנו כאן, בפנים. אנו סותמים כל סדק וכל פרצה כדי שהחמימות שכאן לא תצא החוצה. לא מפני שאנו חוסכים זאת מאלה שבחוץ אלא רק כדי שאנחנו לא נמות מקור. כדי שהאור הנמצא כאן לא יצא ולא יתבזבז. לא מפני שאנו לא מפרגנים זאת לכם אלא מפני שאנו לא רוצים להישאר באפילה. ואתה הרי יודע ששם בחוץ בין הבית ובית הקפה, קר וחשוך. אתה פשוט לא מאמין שמאחורי החומה הדוחה, בתוך הגטו פנימה, אכן יש אור ויש חיים. ואין לך האומץ להציץ ולהיווכח.
מצפה לביקורך,
בידידות, איקא
הנושאים החמים
: "כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, ציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים. והם המלאכים המצילים את האדם מן החטא, שנאמר, "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". ובזכות מצות מזוזה נשמר האדם וכל בני ביתו מן המזיקים. ולכן כותבים על המזוזה שם "ש.ד.י", שהוא ראשי תיבות: "שומר דלתות ישראל". שווה להשקיע כמה מאות שקלים במזוזה איכותית מסופר ירא שמיים, ולזכות לראות איך כל ענייני החיים מסתדרים על הצד הטוב ביותר: בבריאות, הצלחה, פרנסה, והכל בעבור הסמל של היהודי!.
