הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זהו סיפור של דיוקן ההנצחה הראשון שציירתי.
הדיוקן הראשון שנשלח ברעד וכאב למשפחה היושבת באבלה,
והדיוקן שמרגש אותי עד עצם היום הזה מעוצמת הנחמה וההתרגשות שמגיבים בני משפחתו של יוסף מרדכי קדוש בן תהילה שמחה ז''ל – הילד -נער המתוק והצדיק שזכיתי לצייר.
השם הזה מוכר לכם?
גם אני הכרתי את שמו לתפילה, והכרתי גם את אימו הכרות שטחית כגננת שעובדת עם אימי.
ב-ה' באדר תשפ''א הוא השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, אחרי 10 שנות מחלה קשות מאד.
10 שנים בהם אביו תיעד ושיתף את מסכת יסוריו, וכל עם ישראל עקב, וכאב, וייחל והתפלל לרפואתו השלימה.
שמעתי על פטירתו וכאבתי מאד, נזדמן לי גם לצפות בלוויה ובהספד המיוחד והמרגש של אביו, שהדגיש וחזר והדגיש ש:
"כל מה שה' עושה הכל לטובה"
אני חזרתי לביתי עם המילים הללו מהדהדות בראשי, כשדיברתי על כך עם אימי, היא הציעה לי:
"אולי תציירי אותו?" ואני מיד הסכמתי.
אימי פנתה לתהילה אימו של יוסף, והיא להפתעתי שלחה תמונה כעבור מספר דקות.
את התמונה קיבלתי ביום השישי לשבעה, ומפאת קוצר הזמן ישבתי לצייר רצוף כל הלילה,
היה לי כ''כ קשה לאייר ילד,
עם גומת חן שובבה שלא ידעה ילדות, עם עיניים ירוקות שלא הכירו שמש,
ושיער שמעט גדל עד שהמחלה בעטה שוב...
הדלקתי נר לעילוי נשמתו וביקשתי שיעזור לי לתת נחמה למשפחתו,
איירתי את הציור עד 5 לפנות בוקר, ועם עיניים שורפות מדמעות, שלחתי אותו להדפסה.
למחרת בערב הלכנו אני ואימי לנחם, הלב שלי דפק, חששתי, רעדתי, לא ידעתי מה תיהיה התגובה.
נכנסנו לבית שהיה מלא במנחמים,
אמא שלי הוציאה את הציור והראתה ל-2 מכרות,
הן מיד החניקו קריאת התפעלות וקראו לאבא שישב בסלון לגשת.
אבא שלו שאל: "מי צייר את זה?" ואני לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
אביו כ''כ התרגש, הוא נופף לתמונה ואמר: "שלום יוסף מרדכי, זה ממש נראה כאילו הוא רוצה לאמר לנו משהו...
מחר ניקח את הציור איתנו לבית העלמין!"
אימי אמרה: "רק אל תשכחו להחזיר אותה..."
ואביו ענה בכאב: " את יוסף מרדכי שלי אני רוצה להחזיר..." זה היה קורע לב.
נכנסתי גם לנחם את אימו, וגם היא הגיבה בעוצמות של התרגשות גדולה.
היא הסתכלה בציור ואמרה: "כך היו צריכות להיות הלחיים שלו - סמוקות, והן מעולם לא היו..."
הרגשתי שניחמתי.
למחרת בני המשפחה עלו לבית העלמין עם הציור:
ואילו התגובות הנרגשות של הוריו שנשלחו לפלאפון של אימי:
פורים הגיע, ואחריו טיול משפחתי לצפון,
והציור?
מלווה ומנחם, ממלא ולו במעט את החלל:
גם יום הולדת חגגו לו בכח האמונה:
לאחר עבודה רבה, הוציאו הוריו מגנט עליו התנוסס הכיתוב "כל מה שעושה ה' הכל לטובה"
עם הציור המיוחד, והמגנט הופץ באלפי עותקים בכל רחבי הארץ...
גם במרפסת נתלה השלט לחזק ולהתחזק:
לימים, כך סיפרה אימו בראיון לעיתון ''פנינה":
בטוחה שהתחברתם, והתחזקתם,
מה אתם אומרים?
האמנתם עד כמה דיוקן הנצחה יכול להיות כ''כ מנחם וכ''כ מרגש?
הדליקו נר לעילוי נשמתו של יוסף מרדכי בן תהילה שמחה שב-ה' אדר יום פטירתו,
ובקשו שיהיה מליץ יושר בעבורינו.
ת.נ.צ.ב.ה
***התמונות באדיבות המשפחה ובאישורה
הדיוקן הראשון שנשלח ברעד וכאב למשפחה היושבת באבלה,
והדיוקן שמרגש אותי עד עצם היום הזה מעוצמת הנחמה וההתרגשות שמגיבים בני משפחתו של יוסף מרדכי קדוש בן תהילה שמחה ז''ל – הילד -נער המתוק והצדיק שזכיתי לצייר.
השם הזה מוכר לכם?
גם אני הכרתי את שמו לתפילה, והכרתי גם את אימו הכרות שטחית כגננת שעובדת עם אימי.
ב-ה' באדר תשפ''א הוא השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, אחרי 10 שנות מחלה קשות מאד.
10 שנים בהם אביו תיעד ושיתף את מסכת יסוריו, וכל עם ישראל עקב, וכאב, וייחל והתפלל לרפואתו השלימה.
שמעתי על פטירתו וכאבתי מאד, נזדמן לי גם לצפות בלוויה ובהספד המיוחד והמרגש של אביו, שהדגיש וחזר והדגיש ש:
"כל מה שה' עושה הכל לטובה"
אני חזרתי לביתי עם המילים הללו מהדהדות בראשי, כשדיברתי על כך עם אימי, היא הציעה לי:
"אולי תציירי אותו?" ואני מיד הסכמתי.
אימי פנתה לתהילה אימו של יוסף, והיא להפתעתי שלחה תמונה כעבור מספר דקות.
את התמונה קיבלתי ביום השישי לשבעה, ומפאת קוצר הזמן ישבתי לצייר רצוף כל הלילה,
היה לי כ''כ קשה לאייר ילד,
עם גומת חן שובבה שלא ידעה ילדות, עם עיניים ירוקות שלא הכירו שמש,
ושיער שמעט גדל עד שהמחלה בעטה שוב...
הדלקתי נר לעילוי נשמתו וביקשתי שיעזור לי לתת נחמה למשפחתו,
איירתי את הציור עד 5 לפנות בוקר, ועם עיניים שורפות מדמעות, שלחתי אותו להדפסה.
למחרת בערב הלכנו אני ואימי לנחם, הלב שלי דפק, חששתי, רעדתי, לא ידעתי מה תיהיה התגובה.
נכנסנו לבית שהיה מלא במנחמים,
אמא שלי הוציאה את הציור והראתה ל-2 מכרות,
הן מיד החניקו קריאת התפעלות וקראו לאבא שישב בסלון לגשת.
אבא שלו שאל: "מי צייר את זה?" ואני לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
אביו כ''כ התרגש, הוא נופף לתמונה ואמר: "שלום יוסף מרדכי, זה ממש נראה כאילו הוא רוצה לאמר לנו משהו...
מחר ניקח את הציור איתנו לבית העלמין!"
אימי אמרה: "רק אל תשכחו להחזיר אותה..."
ואביו ענה בכאב: " את יוסף מרדכי שלי אני רוצה להחזיר..." זה היה קורע לב.
נכנסתי גם לנחם את אימו, וגם היא הגיבה בעוצמות של התרגשות גדולה.
היא הסתכלה בציור ואמרה: "כך היו צריכות להיות הלחיים שלו - סמוקות, והן מעולם לא היו..."
הרגשתי שניחמתי.
למחרת בני המשפחה עלו לבית העלמין עם הציור:
ואילו התגובות הנרגשות של הוריו שנשלחו לפלאפון של אימי:
פורים הגיע, ואחריו טיול משפחתי לצפון,
והציור?
מלווה ומנחם, ממלא ולו במעט את החלל:
גם יום הולדת חגגו לו בכח האמונה:
לאחר עבודה רבה, הוציאו הוריו מגנט עליו התנוסס הכיתוב "כל מה שעושה ה' הכל לטובה"
עם הציור המיוחד, והמגנט הופץ באלפי עותקים בכל רחבי הארץ...
גם במרפסת נתלה השלט לחזק ולהתחזק:
לימים, כך סיפרה אימו בראיון לעיתון ''פנינה":
בטוחה שהתחברתם, והתחזקתם,
מה אתם אומרים?
האמנתם עד כמה דיוקן הנצחה יכול להיות כ''כ מנחם וכ''כ מרגש?
הדליקו נר לעילוי נשמתו של יוסף מרדכי בן תהילה שמחה שב-ה' אדר יום פטירתו,
ובקשו שיהיה מליץ יושר בעבורינו.
ת.נ.צ.ב.ה
***התמונות באדיבות המשפחה ובאישורה
