דיון "אני יודע מה ההמשך!"

[ליאורהA]

בתחילת הקורונה התחלנו להוציא עיתון משפחתי, הכולל דבר תורה, קומיקס, חדשות המשפחה וכמובן סיפור בהמשכים. כשהתחלתי לכתוב את הפרק הראשון, לא היה לי ראש לזה. בכלל לא. אז התחלתי לשרבט משהו גנרי על ילד שחזר הביתה מהחיידר וגילה שההורים שלו לא בבית. איפה הם יכולים להיות? המשך יבוא בע"ה שבוע הבא...
כמובן שהילדים סיימו לקרוא ומיד הריעו: "בטח נולד להם תינוק! כמו בספר הזה, והספר ההוא והסיפור בהמשכים מהעיתון שקראנו אצל השכנים!"
אוי לא. אז חשבתי על רעיון אחר להמשך. ב"ה הולך טוב ויש מתח משבוע לשבוע.
אבל השאלה שלי היא כזאת:
האם יש עניין לגוון בסיפורים לילדים קטנים? או אולי אין בעיה בכל הסיפורים בעיתונים על נהג אוטובוס - טבח בחיידר - מזכירה בבי"ס - ילדה בכורה - בת זקונים וכו' כשבעצם כל הסיפורים דומים (מעגל השנה, מריבות והשלמות, וכמובן המסר בסוף)? אולי הם מרוצים עם סיפורים מוכרים כל עוד הם מותחים ומעניינים (ע"ע הקומיקסים הרבים על ציד נאצים ימ"ש... @מ"ם )?
מה דעתכם?

 

[stars]

שאלה מעניינת...
הבן שלי, בן שנה ותשעה חודשים, רוצה לשמוע את אותו סיפור כבר חצי שנה, כשאנחנו מקריאים לו אותו בממוצע פעם ביום, אם לא יותר... (והוא מצדו מציג שוב ושוב ללא לאות את הפעולות בסיפור: נותן נשיקה, מנופף לשלום ומרחם על הילד שנפל וקיבל מכה - "אויו-יו-יו-יוי" עם שתי ידיים על הלחיים ונענוע ראש מצד לצד...)
אולי אצל ילדים גדולים יותר זה אחרת.
(ואם מעניין אותך לשמוע סתם סברא שלא מניסיון, אני חושב שמכיון שאצל ילדים חוש הדמיון מאוד מפותח, לוקח להם הרבה יותר זמן להשתעמם מאשר למבוגרים, כך שמבחינתם גם אם הם ישמעו את אותו סיפור עשרים פעם, בכל פעם הם ידמיינו ו"יחיו" אותו שוב).

אגב: שאפו על הרעיון!

 

[ליאורהA]

תודה על התגובה.
מאוד מוכר! עד שכל המשפחה מכירה את הסיפור מילה במילה (ואוי ואבוי למי שינסה לדלג על כמה שורות כדי להגיע לסוף יותר מהר!)

אולי אצל ילדים גדולים יותר זה אחרת.

מעניין באיזה גיל זה משתנה... כי בכל זאת ילדים יותר גדולים רוצים להכיר סיפורים חדשים ולא לחזור על אותם סיפורים פעם אחר פעם.

(ואם מעניין אותך לשמוע סתם סברא שלא מניסיון, אני חושב שמכיון שאצל ילדים חוש הדמיון מאוד מפותח, לוקח להם הרבה יותר זמן להשתעמם מאשר למבוגרים, כך שמבחינתם גם אם הם ישמעו את אותו סיפור עשרים פעם, בכל פעם הם ידמיינו ו"יחיו" אותו שוב).

באמת סברה מעניינת, נשמע הגיוני. אבל אם כן, למה הם לא רוצים לקרוא סיפור שהם מנחשים איך הוא ייגמר? כי הרי הם יכולים להנות מהסיפור גם אם הם קראו אותו כמה פעמים... אז מה ההבדל?

 

[7שבע7]

בתחילת הקורונה התחלנו להוציא עיתון משפחתי,

רעיון מצוין! גם אנחנו התחלנו לחשוב עליו, אבל הוא נותר בגדר המחשבה... (ודווקא יש מאחורינו כמה וכמה עיתונים משפחתיים מ"אירועים" אחרים!)
לעצם הדיון:
אני חושבת שהילדים הם השופטים כאן - אם אנחנו רואים שהם מחפשים עניין, כמו ילדייך ש"חזו" מראש את ההמשך, אז צריך לנסות לגוון להם. אם לא - אז אפשר למחזר...
בגיל קטנטן, כמובן, הם אוהבים את אותם סיפורים שוב ושוב (כמו הבן של @ב.א. ), אבל ככל שהם גדלים הם דורשים יותר גיוון.
הילדים שלי, בכל אופן, נהנים מסדרת ספרים שאני כותבת להם על ילדים שחווים דברים רגילים למדי. אבל אולי הם נהנים ממנה כיוון שחוויותיהם של גיבורי הסיפור מבוססות על חוויותיהם שלהם...

 

[ליאורהA]

אבל הוא נותר בגדר המחשבה...

לא הייתה לנו הפריבילגיה לוותר על המחשבה, בבידוד (לא רשמי ב"ה) כל דבר הולך...

אני חושבת שהילדים הם השופטים כאן

כנראה שזה נכון. אבל הייתי מצפה שדווקא ילדים שקוראים יותר לא יחפשו רעיונות חדשים כי הם רגילים לכך שהרבה מהספרים די חוזרים על עצמם. (לפחות רוב הספרים שאנחנו קונים.) אבל אולי בעצם צריך להיות הפוך.
כנראה שזה גם תלוי בגיל,

מעניין באיזה גיל זה משתנה...

וצריך לשפוט כל מקרה בנפרד.

 

[stars]

למה הם לא רוצים לקרוא סיפור שהם מנחשים איך הוא ייגמר?

את בטוחה שהם לא רוצים לקרוא סיפור כזה? יכול להיות שזה דווקא חלק מהחוויה שלהם - שהם מצליחים לנחש את הסיפור, ואפשר גם לעודד אותם ולהחמיא להם על כך ("וואו, כמה שאתה חכם שהצלחת לנחש את סוף הסיפור", וכדו').

 

[הפצחן]

וואווו
איזה קשיא!
דבר ראשון, גם אני, כן גם אני, עסקתי בהוצאת עיתון משפחתי כילד. כיום אני חושב שזה מטופש.
באשר לסיפור -
טווח הגילאים של הילדים.
אחד הדברים שמשחקים תפקיד חשוב בנושא.
גם אני, כיוצר, חווה את ההתלבטות אם לכתוב סיפור על בחורה רגישה בעלת חוש מוזיקלי שמתמודדת עם חרם חברתי ובד בבד נוסעת כל שבוע לבקר את סבתא רבה שלה המוגדרת כצמח, ובהופעת סקסופון גדולת מימדים בבנייני האומה יוצרת קשר עם מיליארדר הודי ומרגשת עד דמעות את מלכת הכיתה שמחליטה להכניס אותה לחברה.
עד כאן סדר קלישאות.
והאופציה השנייה היא לכתוב סיפור מותח ועסיסי על נגיף מוטצי שפותח במעבדות סיניות מסווגות על ידי שורה של מדענים מטורפים בעלי שיגעון גדלות, ואז מגיע סוכן המוסד שחזר בתשובה וכל הבוסים הגדולים מתחננים אליו שיחזור כי אין להם סוכנים יותר טובים, שולף אקדח, חוטף את המדענים לארץ בתחכום אינסופי עם מלכודת דבש שהוסוותה ככדור פורח, ואז הוא מוצא את זיווגו עם נערה יהודיה כשרה שנחטפה לכפר ערבי לסחוט ענבים עם מגפיים בקערה רחבה.
עד כאן סדר קלישאות מס' 2.
ועכשיו - ניתוח.
האופציה הראשונה:
1) מחברת לעולמם של הילדים, מזהה אותם עם הדמויות בצורה מדויקת יותר, וגורמת להם להתרגש יותר בהופעת הסקסופון.
2) יכול להיות שהיא משעממת דווקא בגלל זה.
3) בסיפור הנכתב בעלון משפחתי, ניתן למזג את ההתרחשויות עם חוויותיהם של הילדים וכך גם להמציא להם פתרונות לתסביכים שנקלעו או ייקלעו אליהם. (כך אגב בכל סיפור ילדים המשוייך לקהילה מסויימת.)
האופציה השניה:
1) דבר ראשון מתח, לא התנגשות עם חוויה שקרתה להם או שתקרה להם, יותר גילויים ודברים מסקרנים.
2) שניתן לעשות אותו פחות קלישאתי, בניגוד לסיפור ילדים סטנדרטי שבו נדבקים הרבה לאותם סיטואציות, וקשה יותר להיות מקוריים.
3) דווקא משום שאין הסיפור קשור בדרך כלל לעולם הילדים אי אפשר להסיק ממנו מסקנות אישיות, ולהתחבר במיוחד לגיבורי הסיפור, שברובם מבוגרים יותר מהילדים, ומכך שאין להם מחשבות וזוויות זהות.
מה אומרים?

 

[הפצחן]

והוא מצדו מציג שוב ושוב ללא לאות את הפעולות בסיפור: נותן נשיקה, מנופף לשלום ומרחם על הילד שנפל וקיבל מכה - "אויו-יו-יו-יוי" עם שתי ידיים על הלחיים ונענוע ראש מצד לצד...)

ומדי פעם מבין אחרת את הסיפור ומגיב תגובות שונות. פעם הילד קונה גלידה, פעם הוא נחנק מקליפות אננס, פעם הוא נופל לעוגת קצפת, פעם הוא מעיף עוגת קצפת על אדם מבוגר עם משקפיים על קצה האף ו 'דאנקע שיין' מודגש, פעם הוא מתעטש לצלחת שבתוכה יש משהו גבוה, פעם הוא חוגג יומולדת שהסתבכה.
חוויה לראות את זה.

 

[ליאורהA]

מסקנות - אלו הפרמטרים המשפיעים על רמת העניין או חוסר העניין שיגלו בסיפור:

טווח הגילאים של הילדים.

ניתן למזג את ההתרחשויות עם חוויותיהם של הילדים.

על ילדים שחווים דברים רגילים למדי.

כך להבנתי מהתגובות הנ"ל...

 

[ליאורהA]

האופציה הראשונה:

סגנון ילדים מספרים על עצמם... (חלק מהסיפורים לפחות.)

האופציה השניה:

סגנון ניצחתי אותך אייכמן, הנמלט, הציד, מלכיאל דש, עשרים ואחד בבית אחד וכו' (דוגמאות נבחרות מהספרים שעומדים כרגע מול עיניי...)
מכאן שהם נהנים משני הסוגים.
ההבדל קשור כנראה ל

טווח הגילאים של הילדים.

או לאופי. אבל גם הנושאים הלעוסים וגם הספרים המותחים והחדשניים זוכים לקריאות חוזרות ונשנות.
אז אולי באמת אני לא

בטוחה שהם לא רוצים לקרוא סיפור כזה.

 

[stars]

גם אני, כיוצר, חווה את ההתלבטות אם לכתוב סיפור על בחורה רגישה בעלת חוש מוזיקלי שמתמודדת עם חרם חברתי ובד בבד נוסעת כל שבוע לבקר את סבתא רבה שלה המוגדרת כצמח, ובהופעת סקסופון גדולת מימדים בבנייני האומה יוצרת קשר עם מיליארדר הודי ומרגשת עד דמעות את מלכת הכיתה שמחליטה להכניס אותה לחברה.
עד כאן סדר קלישאות.
והאופציה השנייה היא לכתוב סיפור מותח ועסיסי על נגיף מוטצי שפותח במעבדות סיניות מסווגות על ידי שורה של מדענים מטורפים בעלי שיגעון גדלות, ואז מגיע סוכן המוסד שחזר בתשובה וכל הבוסים הגדולים מתחננים אליו שיחזור כי אין להם סוכנים יותר טובים, שולף אקדח, חוטף את המדענים לארץ בתחכום אינסופי עם מלכודת דבש שהוסוותה ככדור פורח, ואז הוא מוצא את זיווגו עם נערה יהודיה כשרה שנחטפה לכפר ערבי לסחוט ענבים עם מגפיים בקערה רחבה.
עד כאן סדר קלישאות מס' 2.

מזה וגם מזה אל תנח ידך.
עם חוש דמיון מפותח כזה, אני מצפה ממך להסעיר את רחבת ריקודי פורום הכתיבה.
קדימה!

 

[Violinist]

מזה וגם מזה אל תנח ידך.
עם חוש דמיון מפותח כזה, אני מצפה ממך להסעיר את רחבת ריקודי פורום הכתיבה.
קדימה!

הי זה לא נקרא דמיון אלא יותר השילוב בין ספרים קיימים

 

[טלח]

בהקשר לנושא-
מוכר עם סוויצ' מפתיע(וגם סוויצ'ים- לשון רבים)
זה לדעתי המתכון המנצח, זה מה שעושה את הסיפור למעניין גם למבוגרים.
מכירים לדוגמה את הסיפור (המיוחס דווקא לאגדות עם ערביות)
על שני האחים שקיבלו בירושה חצר, וכל אחד הלך והגדיל את שדה אחיו,
מרוב אהבתו ורחמיו, יצאה בת קול ואמרה: פה יבנה המקדש.
סיכמנו שלא רבים על המקור.
אותו סיפור עם סוויצ':
היה פעם שני אחים, ובלילה כל אחד הגדיל לעצמו את החצר, כי היו לו כל הסיבות של העולם,
יצא בת קול ואמר: פה תבנה הכנסת.

 

[טלח]

ובקשר לתת נושא:
וזה כל הסיפור/ (מתוך הספר טל ומחר)

ילדים מבקשים לשמוע סיפור

ספר עב, עליו נפל הפור

את מתיישבת על הספה,

מזיזה ודוחקת גבעה של כבסים.

מצטופפים מחבקים, עדר הכבשים.

את מטעימה בקולך, מגוונת בטון

וכולם מקשיבים מגדול ועד קטון.

ציפור לא מצייצת, רק קולך נישא

שום חולצה לא מתגהצת

לא מסתדרת הכניסה...

והסיפור מסתפר, העלילה מתרקמת

מדפדפת, מתארת, מתקדמת

ממששת בעדינות, העמוד האחרון

ואת קרבה לסיום, כבר לוחץ הגרון

והמילה האחרונה, ולאחריה מקהלה

מילדונת בת שמונה, ועד תינוק בעגלה

הדממה מופרת, להם משאלה

-"עכשיו תספרי, מהתחלה..."