הפיזיקאי שפחד מחתולים
פרופסור נחום ברנשטיין, ראש המחלקה לפיזיקה תאורטית באוניברסיטה העברית, חי חיים של ודאות מתמטית. הוא האמין במשוואות, בקבועים, ובכך שהיקום פועל לפי חוקים ברורים שניתן לנבא אותם. אבל היה לו סוד אפל אחד שלא הופיע באף מאמר מדעי שפרסם: הוא פחד מחתולים.
לא פחד רגיל, מובן. פחד אקזיסטנציאלי, עמוק, כזה שגרם לו להזיע קרח כשהוא רואה אפילו סרטון חמוד בפייסבוק של גור מתגלגל על שטיח. חתולים, טען נחום לעצמו, הם יצורים אנטי-מדעיים. הם לא מצייתים לשום חוק. הם נמצאים בסופרפוזיציה קבועה של אכפתיות ואדישות, של חיבה ושנאה, ומי יודע מה יעלה בראשם.
הבעיה התחילה בילדותו בדיזנגוף סנטר, כשחתול רחוב תקף אותו בלי סיבה ניכרת בעודו אוכל גלידה ליד ארנה. מאז, הוא פיתח תיאוריה שלמה לפיה חתולים הם למעשה ישויות קוסמיות עוינות שנשלחו לעולמנו כדי להפר את חוקי הפיזיקה. "תראה איך הם נוחתים תמיד על ארבע," הוא היה מסביר לסטודנטים מבולבלים, "זה מנוגד לחוק השלישי של ניוטון!"
החיים היו טובים כל עוד נחום נשאר בתוך המעבדה שלו, מוקף בתאוצות חלקיקים ומשוואות דיפרנציאליות. אבל אז, בבוקר גורלי אחד, הודיעה לו רעייתו שושנה:
"נחום, אני מביאה חתול הביתה."
העולם שלו קרס.
"שושנה," הוא אמר בקול רועד, "את יודעת מה זה אומר. את יודעת מה חתולים עושים לי."
"בדיוק," היא ענתה בחיוך, "הגיע הזמן שתתמודד עם הפחדים שלך. אתה פרופסור לפיזיקה, בשם השם. אתה מסביר תורמים שחורים לתלמידים, ואתה לא יכול להסתכל על חתול?"
היא הביאה גור קטן, כתום, עם עיניים ירוקות שנראו כאילו רואות ישר אל תוך נשמתו. "שמו מוטי," הכריזה שושנה.
נחום ניסה את הכל. הוא בנה חומות של ספרים בין המיטה שלו לפינת השינה של מוטי. הוא ניסה להתעלם ממנו. הוא אפילו ניסה לפתח תרופה הומאופתית מבוססת תדרי גמא (היא לא עבדה).
אבל מוטי, במה שנחום היה מגדיר כ"זדון קוסמי מובהק", התעקש לעקוב אחריו לכל מקום. הוא ישן על המחשב הנייד שלו. הוא התיישב בדיוק על המאמר שנחום ניסה לקרוא. הוא המית עכברים ליד נעליו כמו מנחות קורבן.
"הוא אוהב אותך," שושנה אמרה.
"הוא מתכנן משהו," נחום לחש.
החודשים עברו. נחום התרגל לנוכחותו של מוטי באותה הדרגתיות שבה מתרגלים לכאב כרוני. הוא גילה שאפשר לחיות עם חתול אם פשוט מתעלמים מעובדת קיומו. זה עבד די טוב, עד לאותו ערב בחורף.
נחום עבד במעבדה עד מאוחר על תיאוריה חדשה שלו על גלי כבידה. הוא היה כל כך שקוע בחישובים, שלא שם לב שעברו השעות. כשסוף סוף הרים את ראשו, הבין ששכח לנעול את דלת המעבדה, וגרוע מכך - שכח את מוטי בחוץ.
בלילה. בחורף. בגשם.
משהו התהפך בקרביים שלו. הוא רץ החוצה, קרא את שמו של מוטי בקול רועד. הגשם הצליף בפניו. החתול, אותו יצור שפרופסור נחום ברנשטיין פחד ממנו יותר מכל דבר בעולם, היה אבוד שם בחוץ בגללו.
אחרי שעה של חיפושים, הוא מצא אותו מסתתר מתחת לרכב, רטוב ורועד. נחום כרע ברך, והפעם, בלי לחשוב, הושיט את ידו. מוטי יצא, התכרבל אל החזה שלו, וחרחר.
באותו רגע, בעודו יושב על המדרכה הרטובה עם חתול רועד בזרועותיו, נחום הבין משהו פשוט: פחד הוא רק משוואה שטרם פתרת. ומוטי לא היה איום קוסמי. הוא היה פשוט חתול. חתול קטן שהיה זקוק לו.
כשחזר הביתה, מוטי עטוף במעיל שלו, שושנה חיכתה בדלת.
"מצאת אותו," היא אמרה.
"כן," נחום ענה, "ואני חושב שמצאתי גם משהו אחר."
"מה?"
"שאולי הפיזיקה לא תמיד צריכה להסביר הכל. לפעמים צריך פשוט לתת לדברים להיות."
מוטי חרחר. נחום, לראשונה מזה שנים, ליטף אותו בחזרה.
מאותו יום, משהו השתנה במעבדה של פרופסור ברנשטיין. הסטודנטים הבחינו שהוא הפך קצת יותר סבלני, קצת פחות נוקשה. הוא אפילו התחיל לשים תמונה של מוטי על שולחן העבודה שלו, ליד משוואות שרדינגר.
וכשמישהו שאל אותו על התמונה, הוא היה מחייך ואומר: "זה מוטי. הוא לימד אותי שגם בתוך כל האי-וודאות הקוונטית, יש משהו אחד שאפשר תמיד לדעת בוודאות - שלפעמים, הדבר הכי מפחיד בעולם הוא בדיוק הדבר שאתה הכי צריך."
מוטי, מצדו, המשיך לישון על המאמרים של נחום ולהמית עכברים. כי חתולים, כמו הפיזיקה, לא באמת משתנים. רק ההבנה שלנו אותם.