שיתוף - לביקורת אני מאמין

[חנה ש.]

ב"ה

אנחנו עדים לתהפוכות שלא ידענו כמותן בזמן האחרון,
עדים לצירים קשים של גאולה, שמספרים לנו על שער שעומד להיפתח.
אנחנו גם עדים למפלה של רבים מהשונאים שלנו, מהבכירים ביותר.
ואנחנו עדים לפלא, לנס של שמירה עליונה, למעלה מדרך הטבע.

מרוב שהשמירה כל כך חזקה אנחנו יכולים, חלילה, להמעיט בערכה,
עד כדי כך שלפעמים עלולה לעלות בנו טעות גמורה,
לחשוב שמה שקורה איננו רב־רושם, ואיננו אמור לזעזע אותנו, גם לא במובן החיובי.

אבל מי שמתבונן באמת במה שמתרחש, יודע:
אלו הם פעמי גאולה.

אנחנו בתוך תהליך ברור, מהודק ומובחן,
של נפילת כוחות הטומאה,
של בירור עמוק: לאיזה צד אתה שייך,
של בירור הנקודה הפנימית של כל אחד ואחד,
ושל עליית כוחות של אמת וצדק בעולם כולו.

כשמתבוננים ורואים איך כל הצעדים, כולם, מובילים לקראת דבר אחד,
והוא: בואו של משיח צדקנו,
ההבנה הזאת מביאה אותנו להתרגשות עצומה,
ולצורך מיידי להתכונן לקראת בואו,
בדרך הרוחנית שהיא השביל של כל אחד ואחד, בו הוא צועד.

אבל יש גם קולות אחרים.
קולות שמנסים להחליש אותנו.
תחושת ההמתנה הארוכה מנשוא,
היא עצמה מספרת לנו שאנחנו עדיין ממתינים.

אסור לנו להקשיב לקול הזה.
הוא עוצר אותנו מההתרגשות של פעמי משיח.

ההתרגשות הזאת,
היא עצמה התחלה של הארה.
וכדאי לנו, מאוד כדאי לנו, לתת לה מקום אדיר בנפש שלנו.

וכשהתבוננתי בכל אלה,
ראיתי פתאום את הרגע ההוא,
העתיד לבוא,
שכבר מתחיל לפעום...

והנה בעיני רוחי שמעתי את הקול,
קול דודי, הנה זה בא.

לרגע הזה ייחלתי כל ימי,
ידעתי בלבי שהתכוננתי.
לקראתו.

לקראת היום הגדול והנורא,
יום ה'.