דרוש מידע אנשים ששמים חפצים ליד הפח

  • הוסף לסימניות
  • #3
כן
מלא נשים לוקחים לצערינו...
וגם יש דברים טובים שאנשים אין להם צורך בזה כבר .. (לדוגמא.. פלטה חשמלית לשבת... מיחם..ולפעמים זה טוב לחלקים..)
אז בבקשה אם כבר שמים תכתבו את המצב של הפריט לאנשים הבאים כמו בשרי .. עובד לא עובד..
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
באמת מאוד מעצבן,
אבל ספות, תנורים וכל שאר הרהיטים הכבדים -
אצלנו אוסף את זה רכב אשפה אחר,
לגבי חפצים קטנים יד שניה - אם אין לכם מישהו קרוב שרוצה את זה,
למה שמישהו ברחוב ירצה?
תציעו לסביבה הקרובה,
ומה שלא עבר - לפח!!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
גם אם אנשים לוקחים, אז תכבדו אותם ואתכם ותשימו בגמ"ח או במקום נורמלי (ראיתי מישהו ששם שולחן פלסטיק ועליו בגדים וחפצים, זה כבר טיפה יותר טוב)
למה לגרום לרחוב להראות כמו הר חפצים ושאנשים יחטטו והראשון שפתח את השקית אבל לא לקח - לכל הבאים אחריו זה מונח על המדרכה הנוצצת אחרי החורף מרובה הגשמים וזה בטח ממש מושך אותם לקחת לבית. שלא לדבר על החתולים/ילדים שגם הם מטפלים במסירות במה שהם מוצאים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לא הבנתי מה הבעיה,
יש לנו ליד הפח גדר ארוכה, שמתי שם אתמול בלילה דברים מצוינים והבוקר לא היה כלום.
זה לא בגדים שמביאים לגמ"ח, ואין לי למי להעביר
כל עוד זה מוצרים במצב טוב, אז למה שאנשים לא יקחו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
לא הבנתי מה הבעיה,
יש לנו ליד הפח גדר ארוכה, שמתי שם אתמול בלילה דברים מצוינים והבוקר לא היה כלום.
זה לא בגדים שמביאים לגמ"ח, ואין לי למי להעביר
כל עוד זה מוצרים במצב טוב, אז למה שאנשים לא יקחו?
לפעמים עובדי הזבל לוקחים
(מאיפה יש להם את כל הדובים במשאית?)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
כל עוד זה מוצרים במצב טוב, אז למה שאנשים לא יקחו?
איך אנשים יודעים אם זה במצב טוב? עושים חור בשקית ושופכים על המדרכה. ואז מגלים שזה לא מתאים להם.
למה שמי שיבוא אחריו ירצה לאסוף מהמדרכה?

לא הבנתי מה הבעיה,
אין שום בעיה, אבל גם לא ברור לי התועלת שבזה אז שאלתי מה נראה לכם.
גם אם הייתי רוצה כמה דברים לא הייתי לוקחת אותם אחרי שהיו חצי יממה בחוץ ליד פח. אבל הנה אני מגלה שכן יש אנשים שזה לא אכפת להם. אז קיבלתי תשובה
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
איך אנשים יודעים אם זה במצב טוב? עושים חור בשקית ושופכים על המדרכה. ואז מגלים שזה לא מתאים להם.
למה שמי שיבוא אחריו ירצה לאסוף מהמדרכה?
הכוונה לדברים קצת יותר גדולים... כאלה שלא נכנסים לשקיות אשפה.
כמו עגלה של בובה וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
שלפעמים זה נשאר המון זמן על גדר ליד וזה מרגיש עזה
שנה שעברה היו דברים שנשארו, ואחרי יום יומיים זרקנו אותם
לפעמים עובדי הזבל לוקחים
(מאיפה יש להם את כל הדובים במשאית?)
אולי, והם יהודים אצלינו אז שיהנו, ואני יודעת שאנשים לוקחים.
יש אצלנו כל שנה בערב פסח בכניסה לבנין תצוגה של דברים ואנשים לוקחים (כולל אני לפעמים)
איך אנשים יודעים אם זה במצב טוב? עושים חור בשקית ושופכים על המדרכה. ואז מגלים שזה לא מתאים להם.
למה שמי שיבוא אחריו ירצה לאסוף מהמדרכה?
אני שמה מוצרים פתוחים, שכל מי שעובר רואה בדיוק מהם ומה המצב שלהם.
ושמתדלת לכתוב גם את המצב שלהם, אם זה כלים כתוב חלבי/בשרי וכו'.
לא רואה הבדל בין זה לבין אשכול המסירות פה בפרוג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
שנה שעברה היו דברים שנשארו, ואחרי יום יומיים זרקנו אותם

אולי, והם יהודים אצלינו אז שיהנו, ואני יודעת שאנשים לוקחים.
יש אצלנו כל שנה בערב פסח בכניסה לבנין תצוגה של דברים ואנשים לוקחים (כולל אני לפעמים)

אני שמה מוצרים פתוחים, שכל מי שעובר רואה בדיוק מהם ומה המצב שלהם.
ושמתדלת לכתוב גם את המצב שלהם, אם זה כלים כתוב חלבי/בשרי וכו'.
לא רואה הבדל בין זה לבין אשכול המסירות פה בפרוג.
כל הכבוד לך!
אשרייך!
הלוואי וכולם ילמדו ממך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אני בעד!
ואוהבת לאסוף דברים מהרחוב :sne:
הרבה מאביזרי צילום שלי זה מציאות מהרחוב (שרפרף ישן, ספרים עתיקים)
ג'קט לתחפושת.
מיטת מעבר (משמשת אותי כבר 6 שנים)
כיסא בטיחות
3 בובות ניו יורק שלמות ומעולות (ערומות, נשאר לי רק להזמין להם בגדים)

פעם מצאתי שק מלא תחפושות

אין צורך לרחם.. זה הובי שלי

ואני גם מאלו שיעדיף לשים על ספסל ברחוב מאשר לזרוק לפח (כמובן דברים ראויים)
אחרי שעה הדברים נעלמים.
מה רע?

בכל מקרה יש עובדי ניקיון שיזרקו את מה שהופך להראות זבל
ומשאיות לאיסוף גרוטאות גדולות
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אני בעד!
ואוהבת לאסוף דברים מהרחוב :sne:
הרבה מאביזרי צילום שלי זה מציאות מהרחוב (שרפרף ישן, ספרים עתיקים)
ג'קט לתחפושת.
מיטת מעבר (משמשת אותי כבר 6 שנים)
כיסא בטיחות

פעם מצאתי שק מלא תחפושות

אין צורך לרחם.. זה הובי שלי

ואני גם מאלו שיעדיף לשים על ספסל ברחוב מאשר לזרוק לפח (כמובן דברים ראויים)
אחרי שעה הדברים נעלמים.
מה רע?

בכל מקרה יש עובדי ניקיון שיזרקו את מה שהופך להראות זבל
ומשאיות לאיסוף גרוטאות גדולות
אם אפשר לעשות חסד עם יהודים, אז למה לא?
למה לזרוק סתם?
כמובן שרק מה שבמצב מעולה!
לא דברים חצי שבורים שאין מה לעשות איתם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
*לא מזמן ביום של הבחירות מצאתי 2 שקיות ענק!!!
עם גיליונות של עיתון "פיצוחים" חדש חדש חדש!
כמויות של גיליונות.
לקחתי רק שק אחד שגם אחרים יהנו.

מאז הילדים עסוקים למדו לפתור תשבצים (והבית בלגן כל היום עיתונים)

בעלי גם מצא פעם ארגז מלא עיתוני זמן גם הילדים מתעסקים עם זה רבות.

(אשמח אם יש למישהו למסירה גליונות זמן)
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
לסיכום: חפצים טובים שאין צורך בהם כדאי להניח ברחוב אם משהו אחר רוצה, אבל:
א. עדיף לא ממש ליד הפח- זה דוחה, על ספסל או גדר רחוקים הפח, אם תוך כמה ימים זה לא נלקח, לזרוק.
ב. לסמן הפקר, עובד או לא חלבי או בשרי וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
לסיכום: חפצים טובים שאין צורך בהם כדאי להניח ברחוב אם משהו אחר רוצה, אבל:
א. עדיף לא ממש ליד הפח- זה דוחה, על ספסל או גדר רחוקים הפח, אם תוך כמה ימים זה לא נלקח, לזרוק.
ב. לסמן הפקר, עובד או לא חלבי או בשרי וכו'
ולשים לב שזה לא חוסם את המדרכה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

*שיטת הונאה חדשה!*
*30 דקות יכולות להרוס לכם את החיים.*
זו לא הונאת טלפון רגילה — היא מסוכנת הרבה יותר.
הם לא צריכים את הכסף שלכם, לא את הסיסמה שלכם ולא את האמון שלכם.
הם צריכים רק את הטוב לב שלכם.

לאחרונה הופיעה במרכזי קניות, בתחנות מטרו, בשווקים ובמקומות ציבוריים “הונאת בקשת עזרה” חדשה.
המבצעים הם בדרך כלל אנשים לבושים היטב, בגיל בינוני או מבוגר.
הם עשויים לומר שאינם יודעים להשתמש בטלפון, שהם צריכים לבדוק את גובה הפנסיה או הסבסוד, או שהם נכנסו בטעות לעמוד הלא נכון — ולבקש מכם לעזור להם עם הטלפון.

*החלק המסוכן:*
כאשר אתם לוקחים את הטלפון ליד, לעיתים קרובות כבר פועל בו שיחת וידאו, הקלטת מסך או זיהוי פנים.
מישהו בצד השני צופה בכם. אתם חושבים שאתם עוזרים — אבל למעשה אוספים את הנתונים הביומטריים שלכם.

זו לא הונאה רגילה.
זו הונאה ביומטרית המבוססת על בינה מלאכותית.
הם לא רוצים את הכסף שלכם — הם רוצים אתכם.

אם תיגעו בטלפון (טביעת אצבע), תקראו מספרים או קודים (קול), או תביטו במסך בזמן השיחה (פנים), שלושת המזהים הביומטריים העיקריים שלכם — טביעת אצבע, קול ופנים — עלולים להיגנב.

בינה מלאכותית מודרנית יכולה ליצור “שיבוט דיגיטלי” שלכם — כמעט מושלם.

*ומה שקורה אחר כך מפחיד:*
הם יכולים להשתמש בשיבוט הדיגיטלי שלכם כדי לקחת הלוואות אונליין, מימון צרכני, משיכת כספים, ואימות אוטומטי באמצעות פנים וקול.
תוך 30 דקות כל מסגרת האשראי שלכם עלולה להיגמר.
כשתקבלו הודעות מהבנק, תגלו שהכסף שלכם לא נעלם — אלא להפך, אתם שקועים בחובות של אלפים או אפילו מיליונים.

---

### *זכרו את 3 הכללים:*

1. *לעולם אל תעזרו לאנשים זרים עם הטלפון שלהם.*
אל תיגעו, אל תלחצו, אל תצפו ואל תקראו שום דבר בקול — גם אם יגידו “רק לחיצה אחת”.

2. *שיחות וידאו לא מוכרות:*
נתקו מיד.
לעולם אל תיענו לבקשה “להסתכל למצלמה” או “לדבר רגע”.

3. *שתפו את ההודעה הזו עם מבוגרים, ילדים וחברים טובי לב.*
המתחזים מכוונים עכשיו לאנשים טובים.

---

### *תזכורת אחרונה:*
לעולם אל תחשבו: “לי זה לא יקרה” או “אני מספיק חכם כדי לא ליפול”.
בדיוק על הביטחון הזה ועל טוב הלב הזה הם בונים.

*אנא שתפו. כל שיתוף נוסף עשוי להציל קורבן אחד פחות.*
מהי אמונה ואיך היא בונה או הורסת חיים

רוב בני האדם חיים חיים קטנים הרבה יותר מהאפשרויות האמיתיות שלהם. לא בגלל שהם עצלנים. לא כי חסר להם רצון. אלא בגלל דבר אחד עמוק ושקט: הם לא באמת מאמינים שהם מסוגלים ליותר. הם אולי חושבים שכן, לפעמים אפילו חולמים על זה, אבל עמוק בפנים – כשהם יושבים עם עצמם – הם מרגישים שזה לא שייך להם.

"זה בשביל אנשים אחרים", הם אומרים לעצמם. "הם בנויים לזה. אני... פשוט סוג אחר".

והאמונה הזאת – לא תמיד נאמרת בקול. לפעמים היא רק תחושת בטן עמומה, חוט מחשבה שנשזר מבלי לשים לב. וזה מה שהופך אותה למסוכנת כל כך. כי היא לא נשמעת כמו אמונה. היא נשמעת כמו עובדה. כשאדם אומר לעצמו שוב ושוב: "אני לא מהחרוצים", "אני לא טיפוס של שיטות", "אני כזה – אני מפוזר", "אני פשוט לא מצליח להתמיד"... הוא כבר לא חושב שהוא מפרש את עצמו – הוא בטוח שהוא מתאר את עצמו.

וזה ההבדל בין מחשבה לאמונה: מחשבה אתה יכול לשקול. אמונה – אתה כבר לא שואל עליה שאלות. היא הפכה למשקפיים דרכן אתה רואה את כל החיים. וזה מה שמסוכן בה. כי אם המשקפיים כהים – כל המציאות שלך תיראה חשוכה.

אמונה, במובנה הפסיכולוגי, היא בסך הכול פירוש שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים – עד שנראה לנו שהוא אמת. אבל זה לא אומר שהוא באמת כזה. זה רק אומר שלא עצרנו לרגע לשאול: "מי בכלל קבע שזה נכון?"

תחשוב על זה:

כמה פעמים ראית בחור בישיבה שאומר על עצמו שהוא "לא מהרציניים", רק כי מישהו פעם אמר לו את זה, או כי הוא לא קלט שיעור אחד טוב, או כי הוא השווה את עצמו למישהו אחר, ובמקום ללמוד מזה – הוא התחיל להתכווץ. ומאז? כל פעם שקשה לו, הוא שומע בתוכו קול פנימי שאומר: "נו, ברור. אני לא מהרציניים ".

וזהו. האמונה נסגרה. הסיפור נגמר. הגורל נחתם – לא על־ידי הקב"ה, אלא על־ידי ההגדרה שהאדם הדביק לעצמו.וכל עוד אתה מאמין שזה מי שאתה – אין לך שום סיבה להשתנות. למה שתשקיע, למה שתילחם, למה שתנסה דרך אחרת – אם אתה בטוח מראש שזה לא אתה?

והבעיה הכי גדולה – שזה מרגיש אמיתי. ((אבל אל תתפתה ליפול למקום שהרבה נופלים כששומעים את המשפטים האלה, לדחף לחפש אשמים, מי הוא זה שאמר לו. למי שמעדיף להסביר את המצב שלו דרך מה שאחרים עשו לו – לא חסר על מה לדבר. זה פשוט. זה נוח. אבל זה לא מקדם לשום מקום.
המטרה של המאמר הזה היא לא לחפש אשמים. אנחנו כאן בשביל מי שבוחר לא להיות קורבן. הקונטרס הזה נכתב בשביל מי שמבין שיותר חשוב מ"מי אשם" זה "מה עושים עכשיו". הוא נכתב בשבילך – אם אתה מהאנשים שלא מוכנים יותר להרגיש קורבן של הנסיבות. אם אתה מאלה ששואלים: מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לחולל שינוי?, בלי לחפש תירוצים.
שמי שרוצה לזוז קדימה – לא מחכה שיתנצלו בפניו, אלא מתחיל לעבוד. שינוי מתחיל ברגע שאנחנו מפסיקים לאשים אחרים, ולוקחים אחריות – ומתחייבים לשנות).

האמונה לא באה כמו שקר גלוי. היא מתגנבת כמו אמת שקטה, עטופה בניסיון חיים, עטופה באכזבות, עטופה בחוויות של כישלון. אז אתה קונה אותה. ואז אתה בונה עליה. ואז אתה חי איתה. ואז אתה מתיישב לתמיד במקום שאף פעם לא נועדת אליו.

אבל תעצור רגע. מי אמר לך שאתה באמת לא מהמסוגלים?, מי אמר שאין לך כוח רצון?, מי אמר שאתה כזה?

אתה באמת נולדת כזה – או שפשוט חזרת על זה כל כך הרבה פעמים, שזה כבר הפך למנגינה קבועה בתוך הראש? אדם שיש לו אמונה מעצימה – בונה את עצמו עליה . אדם שיש לו אמונה מגבילה – קובר את עצמו חי.

וזה לא משנה אם אתה מדבר על סדר לימוד, על התמדה, על תיקון מידה מסוימת, על גמילה מהתמכרות, על שינוי סדר יום, או על פתיחה של פרויקט חדש.

הדבר שיקבע האם תצא לדרך בכלל – זו לא היכולת שלך האמיתית. זו האמונה שלך על היכולת שלך.

ההבדל בין כישלון זמני לבין ויתור קבוע – הוא תמיד האמונה. אדם שנכשל ואומר לעצמו "נפלתי" – יקום. אבל מי שאומר לעצמו "אני כזה" – יישאר.

אנשים מדמיינים שהם צריכים ביטחון עצמי, או דחיפה חיצונית, או עוד זמן. אבל מה שהם באמת צריכים – זה לשבור את האמונות שבתוך הראש. לשים עליהן זרקור, לזהות אותן, לאתגר אותן, ולשאול: "מי קבע שזה נכון? מתי החלטתי את זה? ולמה אני ממשיך להאמין בזה, אם זה לא מקדם אותי לשום מקום?"

השלב הראשון בשינוי – הוא לא עשייה. השלב הראשון הוא לעצור, להסתכל לעצמך בעיניים, ולומר: "אני לא חייב להאמין לכל דבר שאני מספר לעצמי". כשתבין את זה – תוכל להתחיל ליצור חיים אחרים. ולא משנה כמה זמן האמנת אחרת – זה לעולם לא מאוחר מדי לשבור את התקרה.




  • תודה
Reactions: CynicalExplorer1 //
0 תגובות
לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



הסיפור

אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


ואז הגיע חיים דוד.


חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


עד לאותו יום.


זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


ומשהו קרה.


למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


ואז – דברים התחילו להשתנות.


כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה