קורונה אף פעם לא קרה לי "נס"

  • הוסף לסימניות
  • #1
קיבלתי במייל. מזדהה עם כל מילה..

בס"ד

אף פעם לא קרה לי "נס"

אף פעם לא נפלתי מצוק, ולא הייתי "טבוע",
אף פעם לא שתיתי אקונומיקה, ולא ניצלתי מפיגוע.
אף פעם לא נכנסתי בטעות לרמאללה ויצאתי בסתר,
אף פעם לא נפל עלי טיל ממרחק חצי מטר.
אף פעם לא גילו לי מחלה ש"פתאום נעלמה",
אף פעם לא קיבלתי מיליוני שקלים ב"מתנה"....
אבל....
הרבה פעמים ראיתי את יד ה' בפרטים הקטנים,
הרבה פעמים ראיתיו מדרכי – מסקל אבנים.
הרבה פעמים ראיתי תפילה מתקבלת,
הרבה פעמים שמתי לב איך "נפתחה לה דלת".
הרבה פעמים סתם ראיתי "משהו" – "שעשה לי את היום"
הרבה פעמים היו אלו ילד ופרח – או מילה אחת במקום.
הרבה פעמים זה היה פשוט עניין של הרגשה,
הרבה פעמים זהו רב או חבר- שנותן זווית ראיה חדשה.
הרבה פעמים הדברים "הסתדרו" בדיוק כמו שרציתי,
הרבה פעמים חיפשתי תשובות ומצאתי.
הרבה פעמים ראיתי את זריחת השמש,
אחרי שהכל היה נראה אבוד אמש.
הרבה פעמים חיפשתי מישהו ולפתע פגשתי אותו ברחוב,
הרבה פעמים ראיתי את הרע מתברר כטוב
הקבה פעמים קיבלתי כוח לעמוד בקשיים,
הרבה פעמים קרו לי כל מיני "צירופי מקרים"
(לפעמים הם באמת מוזרים)
כי בכל פינה ביקום /בחיים
עוטף אותי באהבת אין קץ – האלוקים!
אשריי – שאני מאמין!!!
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

הייתי משוכנע שהמקרר מדבר אלי. לא במילים, חלילה - יותר ברמזים. כל פעם שאני פותח אותו, אני ממש שומע אותו נאנח כאילו אומר: “שוב חביתה לבד, הא?”
היו כמה פעמים שכמעט התפתתי לענות לו "אז מה אם לבד? לבד. זהו גורלם של הזקנים. לא כך ידידי?"
אבל אני עדיין מספיק צלול בשביל לא לענות למקררים.
נו, גם זו נחמה, הלא כן?

אני מתיישב על עזרי, והוא חורק כהרגלו, קורע את הדממה.
עזרי כוונתי לכיסא שהיה פעם של עזרי.
עוד כשהיה ילד.
אני נוהג לכנות את הכיסאות סביב השולחן הקטן במטבח בשמות בני המשפחה שבעבר היו יושבים עליהם. אולי זה תמוה, אפילו תימהוני, אבל זו דרך יצירתית להרגיש שעוד מישהו יושב כאן במטבח.
אז חוץ מאנוכי יש פה את חפצי זכרונה לברכה, את צחי, ואת עזרי.
מצחיק שצחי עדיין עם הכוויה הקטנה שלו על המושב. זו שצחי המקורי יצר ששיחק בערב ההוא בגפרורים.
הו הו כמה שחפצי כעסה עליו אז.
הכיסאות היו עוד חדשים והוא היה כל כך שובב!
שונה לחלוטין מעזרי הרציני והחושב.
לא פלא שהלך למחשבים.
רק חבל שמעבר לים ולא קרוב יותר לאביו המזדקן לו בהתמדה.
לפעמים אני חושב לעצמי, אם אני אמות כאן יום אחד, מישהו ידע בכלל?
אני לא אוהב את המחשבה הזו, אבל היא מטרידה.

אני קם מעזרי, טופח על המשענת של צחי בחיבה ומחייך לחפצי. נשמתה עדן.
אישה טובה הייתה.

נו מה עשות? כשאין הרבה מה לעשות - כל משימה הופכת לטקס.
אני ממשיך לכיוון העציצים במרפסת. שלושה במספר.
הו הו, המשפך התרוקן ממים וזה אומר שני דברים - האחד הוא שהיום הוא יום שני.
השני הוא - שאני צריך למלא אותו שוב. כמו בשבוע שעבר בדיוק.

אני ממלא אותו עד למעלה, שופך מעט יותר מידי חזרה לכיור, ממלא עוד כמה טיפות ושופך טיפה אחת בדיוק.
עכשיו הוא מלא עד הקו ויספיק בדיוק עד ליום שני הבא.

העציצים החביבים שלי במרפסת. שניים מימין ועוד אחד על המדף משמאל.
השניים מחייכים אלי בחביבות, מקבלים בתודה את המים כמו בכל יום בשעה עשר ושלושים.
רק רגע מחמדי! אני צועד להשקות גם אותך! מעט סבלנות חבר, זקנים לא הולכים מהר, הא?
הנה, הא לך עציץ חביב.

עכשיו אשב במרפסת עד למנוחת הצהריים.
עוד רגע יצאו הילדים בגן ממול לחצר, אני אתבונן בהם.
אני כל כך אוהב ילדים.
חבל שהילדים של עזרי כל כך רחוקים מפה.

עזרי.
צחי.
חפצי.


אני מרגיש איך לאט לאט נופלת עלי כבדות מסוימת, איטיות.
פתאום כל דקה ארוכה יותר מהשנים כולן.
קולות הילדים מהגן נמסים לתוך השקט, ורק קול נשימותי הכבדות נשמע.
כל נשימה שוקלת עולם.
אני מנסה לקום,
רק עוד פעם אחת - אבל דבר לא זז, רק העולם מתרחק.
נשאב.

ומשום מה בתוך הערפול המוזר הזה, מפריע לי רק דבר אחד - אף אחד לא דופק על הדלת.
אף אחד.

אולי מחר ידפוק מישהו. אולי שבוע הבא.
אבל עד אז - אני כאן לבד, כמו שתמיד הייתי.


- - - - - - - - - -


אמבולנס מתרחק בדממה.
אין צופר.
אין לחץ.
שכונה תוססת חוזרת לשגרת אחר הצהריים הומה.
כאילו לא קרה דבר.
רק העציצים במרפסת הקומה השלישית השילו עלה, בקול איוושה דקה.


- - -

הייתי חייבת לכתוב על זה, בעקבות מה שקראתי כאן:
על ה"מוות השקט".
שאנחנו יכולים למנוע.
אם רק נשים לב לזקן שגר בדלת ממול.
או בבניין מאחור.
אפשר למנוע את המקרה הבא.
אני מדברת אל עצמי, אבל בואו נתחזק בזה ביחד!
היא היתה הסבתא הטובה והחכמה שאף פעם לא היתה לי.

העיניים שלה היו עמוקות והיא הסתכלה עלי כמו שאף אחד לא הצליח; אולי כי אף אחד לא באמת ניסה.

היא ראתה אותי יפה, חכמה, טובה כל כך.

לא הבנתי איך היא רואה את כל זה, הלב שלי החסיר פעימה כשהיא היתה מסתכלת עלי.

משהו בי סירב להאמין לה, ובו זמנית התרפק על האהבה המוחלטת הזו, השתוקק להתמסר אליה.



היא הגיחה בלילות, ריפרפה על כאב ובדידות; נוגעת - לא נוגעת.

ניסתה ללחוש לי ממרחק מילים טובות, לא הצלחתי לשמוע אותה.
הקול שלה היה עדין מידי, צחוק מהדהד גבר עליו.



שנים היא היתה מגיעה אלי, ובכל פעם הייתי חוזרת להיות ילדה בת 9.5, שוכבת קפואה במיטה, מאזינה באי אמון לאמא שלי שסיפרה סיפור מצחיק בסלון.

מושא הצחוק הייתי אני, הקהל היו דודים ודודות וסבתא וסבא. הדם שנשפך בחדר החשוך היה שלי.

אמא שלי ידעה לספר סיפורים, והקהל הקשיב לה.
תמיד הייתי גאה בה; המורה הקוסמת שהפכה שיעורים משמימים למרתקים, שולחנות השבת שאף פעם לא היה משעמם בהם.

היא ידעה לשחק בטונים הנכונים, להגיש היטב את המסר, ולייצר אפקט הפתעה מושלם.

בפעם הזו אני הייתי מרכז הסיפור, ובשקט ששרר בסלון שמעתי גם אני כל מילה ותיאור על מה שאמרתי בצהרים, וברעש הצחוק ששטף את הבית לא שמע אף אחד את הלמות הלב שלי.

משהו עמוק נשבר בי בלילה ההוא, ועל חורבותיו הקמתי חומה; לב נעול בכספת.

הסבתא היתה מדברת אלי, אבל החומה היתה עבה, ואני הייתי מוגנת.
סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה