הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה
הבו ביקורות/מחמאות/דעות וכו'
אפשוט ידי
"תודה לך" אמרתי לגברת שפינתה את כיסאה לכבודי.
היא מביטה בי, בוודאי מצפה שאתנגד ואבקש שתשאר לשבת, אבל לא. אין לי כבר כח לעמוד,
אין לי כבר כח לעמוד בהמתנה הכואבת הזאת, נפשי עייפה.
אתמול התקבלה שוב תשובה השלילית, שמונה שנים אותה תשובה, טיפולים שונים, נסיונות שונים, סגולות שונות, אבל תשובה אחידה. שלילית.
האוטובוס עמוס צפוף, אין מקום לשבת, גם לא לעמוד.
כולם נוסעים בקו 1, למה ? מה הם מחפשים שם? האם כולם פה ממתינים כמוני? אז מה יש להם לחפש? על מה יש להם להתפלל?
אבא, די, אבא,
עד מתי אמתין ואחכה, עד מתי?
מימין עגלת יויו נדפקת בי בחוזקה, לא רוצה להסתכל עליה, לא רוצה לראות עוד פעם תינוק או תינוקת יפיפיים מחייכים אלי. לא רוצה לאלץ את עצמי לחייך אליהם גם.
בשבת אמרה לי רחלי גיסתי: "לך תמיד יש סבלנות לילדים קטנים, את כל כך שלווה"
ואני חייכתי כמו תמיד. מחייכת לכולם, לגדולים ולקטנים.
מורחת לי את השפתיים משני האוזניים את החיוך הנצחי שלי ..
אם היתה יודעת כמה מאמץ דורש ממני החיוך הזה לתינוק הרביעי שלה כשעוד לא חלפו לה מחצית משנות נישואי?
השפתיים מחייכות, אבל העיניים לא.
כי חיוך לעיניים מגיע מהלב והלב שלי, בוכה, צועק ,זועק, צורח.
הייתי רוצה לצרוח בחדר, לא לראות תינוקות בכלל, לא להשתתף בשום ברית ובשום חתונה, רק לבכות את מר ליבי.
נמאס לי להרגיש חזק את המבטים סביבי, כואב לי לשמוע חזק את השתיקות שלכם, של כולכם.
כעס עצום מזדחל לי מעומק הלב ועד לפה.
על מי אני כועסת? על כולם.
למה הם קיבלו חינם אין כסף את כל מתנות השמים שמקרקרים סביבם?
נכון, הם לא אשמים, אבל אני כועסת.
גם לי לא ברור למה כעס. אבל כן כעס.
למה רק לי אין?? למה?
אבא, למה?
תן לי גם בבקשה, רק תתן.
שוב עגלת היויו נדחפת לי בין הרגליים, הפעם אני מציצה. נסיך יושב שם בבגדי שש וארגמן, וסביבו משמר המלכה בבגדים זהים, כולם. ארבעה במספר.
ואמם כמו מלכה בממלכה.
היא לא מתביישת הגברת? ככה להוציא לי את העיניים והלב? ככה לשבור אותי עוד יותר??
האוטובוס זוחל לכיוון הכותל, משמאל נראה הר הזיתים, קבוצת לבושי שחורים מתקרבת לאבן שיש בוהקת, מנין גברי, עולה לקבר.
כנראה נשמות יקרות צאצאיות של הנשמה הצרורה בצרור החיים.
מחשבה משונה חולפת במוחי, קורעת את ליבי. מי יבכה בבוא היום על קברי? מי?
"תחזיקי בעגלה חזק" אומרת בעלת היויו למשמר המלכה העומד מימין.
משמר המלכה מביע אי שביעות רצון גדולה ומפלסת לה בכח דרך לקדמת האוטובוס.
בלי רצון אני מגלה את עצמי שותפה לשיחת הנסיכה בת הארבע עם המלך.
"רוצה לרדת עכשיו מהאוטובוס" מתחילה לצרוח.
"אי אפשר לרדת עכשיו"
"אבל אני רוצה"
"אני יודע שאת רוצה, אבל אבא יודע שעכשיו אי אפשר"
"כן אפשר"
"לא טוב בשבילך לרדת עכשיו, עוד רגע מגיעים לכותל ונרד"
"אבל אני רוצה עכשיו. עכשיו! פה לרדת"
"אבא יודע מה טוב בשבילך, מתוקה, עכשיו לא טוב, אפילו שאת רוצה."
המזחלת עוברת דרך שער האשפות. נפתחות הדלתות והמון העם מתפרץ החוצה.
כרכרות מעוצבות וממותגות נוהרות סביבי, מתי אזכה גם אני להוביל אחת כזו משלי?
מתקרבת אל הכתל נוגעת בקיר.
מוציאה מהתיק סידור ומסתתרת, שלא יראו.
דמעות מלוחות מרטיבות את עיני.
"אבא, תן לי בבקשה. אני רוצה עכשיו. הרגע. אין לי כח לחכות".
פתאום, כל השריונות והשכבות שאני מתכסה בהם, גולשים ממני, נמסים.
הדמעות כבר הפכו לנהר שוצף, נחל נובע, מעיין זורם, הדפים רטובים, הסידור כבר סחוט.
עכשיו כבר לא אכפת לי שיראו כולם שידעו כולם כמה נשרף לי בלב, כמה אני רוצה ומייחלת.
כמה דמעות אני שופכת, כמה מתייסרת.
עכשיו אני זועקת מתחננת מבקשת :"מלך העולם, אני בטוחה שאם תתן לי אהיה מאושרת.
אחנך אותו ליראתך, אגדל אותו בשמחה, אשמור עליו בשבילך.
אעשה את רצונך.
אבל אני רוצה
אבא רק תתן לי ומהר. עכשיו הרגע.
גם חנה התפללה לא רחוק מכאן ונתת לה."
עודני מנקזת את כל כאבי ומנקה את נפשי משיירי דמעה מצויה.
אני שומעת אותו עונה לי כאילו מתוך נשמתי,
"אני יודע שאת רוצה עכשיו"
"אבל עכשיו לא טוב לך"
"אבא יודע מה טוב בשבילך, מתוקה."
לפתע תחושה חמה מלטפת אותי, קירבה חזקה פושטת בתוכי. והבנה חזקה מתחילה לזרום בי.
אתה מלך העולם, יודע מה טוב בשבילי, ועושה את הכי טוב למעני.
אפשוט ידי לקבל את מתנותיך, גם את הכן וגם את הלא. כולם מתנותיך, ואקבלם בשמחה
אפשוט ידי אליך אבא ולא אחליט בשבילך מה. אלא אפתח ליבי ואקבל את שתשלח, כי אתה קל גדול מלך העולם, מכירני עד לנבכי נפשי ויודע מסלול נשמתי ומה הכי טוב בשבילה.
הבו ביקורות/מחמאות/דעות וכו'
אפשוט ידי
"תודה לך" אמרתי לגברת שפינתה את כיסאה לכבודי.
היא מביטה בי, בוודאי מצפה שאתנגד ואבקש שתשאר לשבת, אבל לא. אין לי כבר כח לעמוד,
אין לי כבר כח לעמוד בהמתנה הכואבת הזאת, נפשי עייפה.
אתמול התקבלה שוב תשובה השלילית, שמונה שנים אותה תשובה, טיפולים שונים, נסיונות שונים, סגולות שונות, אבל תשובה אחידה. שלילית.
האוטובוס עמוס צפוף, אין מקום לשבת, גם לא לעמוד.
כולם נוסעים בקו 1, למה ? מה הם מחפשים שם? האם כולם פה ממתינים כמוני? אז מה יש להם לחפש? על מה יש להם להתפלל?
אבא, די, אבא,
עד מתי אמתין ואחכה, עד מתי?
מימין עגלת יויו נדפקת בי בחוזקה, לא רוצה להסתכל עליה, לא רוצה לראות עוד פעם תינוק או תינוקת יפיפיים מחייכים אלי. לא רוצה לאלץ את עצמי לחייך אליהם גם.
בשבת אמרה לי רחלי גיסתי: "לך תמיד יש סבלנות לילדים קטנים, את כל כך שלווה"
ואני חייכתי כמו תמיד. מחייכת לכולם, לגדולים ולקטנים.
מורחת לי את השפתיים משני האוזניים את החיוך הנצחי שלי ..
אם היתה יודעת כמה מאמץ דורש ממני החיוך הזה לתינוק הרביעי שלה כשעוד לא חלפו לה מחצית משנות נישואי?
השפתיים מחייכות, אבל העיניים לא.
כי חיוך לעיניים מגיע מהלב והלב שלי, בוכה, צועק ,זועק, צורח.
הייתי רוצה לצרוח בחדר, לא לראות תינוקות בכלל, לא להשתתף בשום ברית ובשום חתונה, רק לבכות את מר ליבי.
נמאס לי להרגיש חזק את המבטים סביבי, כואב לי לשמוע חזק את השתיקות שלכם, של כולכם.
כעס עצום מזדחל לי מעומק הלב ועד לפה.
על מי אני כועסת? על כולם.
למה הם קיבלו חינם אין כסף את כל מתנות השמים שמקרקרים סביבם?
נכון, הם לא אשמים, אבל אני כועסת.
גם לי לא ברור למה כעס. אבל כן כעס.
למה רק לי אין?? למה?
אבא, למה?
תן לי גם בבקשה, רק תתן.
שוב עגלת היויו נדחפת לי בין הרגליים, הפעם אני מציצה. נסיך יושב שם בבגדי שש וארגמן, וסביבו משמר המלכה בבגדים זהים, כולם. ארבעה במספר.
ואמם כמו מלכה בממלכה.
היא לא מתביישת הגברת? ככה להוציא לי את העיניים והלב? ככה לשבור אותי עוד יותר??
האוטובוס זוחל לכיוון הכותל, משמאל נראה הר הזיתים, קבוצת לבושי שחורים מתקרבת לאבן שיש בוהקת, מנין גברי, עולה לקבר.
כנראה נשמות יקרות צאצאיות של הנשמה הצרורה בצרור החיים.
מחשבה משונה חולפת במוחי, קורעת את ליבי. מי יבכה בבוא היום על קברי? מי?
"תחזיקי בעגלה חזק" אומרת בעלת היויו למשמר המלכה העומד מימין.
משמר המלכה מביע אי שביעות רצון גדולה ומפלסת לה בכח דרך לקדמת האוטובוס.
בלי רצון אני מגלה את עצמי שותפה לשיחת הנסיכה בת הארבע עם המלך.
"רוצה לרדת עכשיו מהאוטובוס" מתחילה לצרוח.
"אי אפשר לרדת עכשיו"
"אבל אני רוצה"
"אני יודע שאת רוצה, אבל אבא יודע שעכשיו אי אפשר"
"כן אפשר"
"לא טוב בשבילך לרדת עכשיו, עוד רגע מגיעים לכותל ונרד"
"אבל אני רוצה עכשיו. עכשיו! פה לרדת"
"אבא יודע מה טוב בשבילך, מתוקה, עכשיו לא טוב, אפילו שאת רוצה."
המזחלת עוברת דרך שער האשפות. נפתחות הדלתות והמון העם מתפרץ החוצה.
כרכרות מעוצבות וממותגות נוהרות סביבי, מתי אזכה גם אני להוביל אחת כזו משלי?
מתקרבת אל הכתל נוגעת בקיר.
מוציאה מהתיק סידור ומסתתרת, שלא יראו.
דמעות מלוחות מרטיבות את עיני.
"אבא, תן לי בבקשה. אני רוצה עכשיו. הרגע. אין לי כח לחכות".
פתאום, כל השריונות והשכבות שאני מתכסה בהם, גולשים ממני, נמסים.
הדמעות כבר הפכו לנהר שוצף, נחל נובע, מעיין זורם, הדפים רטובים, הסידור כבר סחוט.
עכשיו כבר לא אכפת לי שיראו כולם שידעו כולם כמה נשרף לי בלב, כמה אני רוצה ומייחלת.
כמה דמעות אני שופכת, כמה מתייסרת.
עכשיו אני זועקת מתחננת מבקשת :"מלך העולם, אני בטוחה שאם תתן לי אהיה מאושרת.
אחנך אותו ליראתך, אגדל אותו בשמחה, אשמור עליו בשבילך.
אעשה את רצונך.
אבל אני רוצה
אבא רק תתן לי ומהר. עכשיו הרגע.
גם חנה התפללה לא רחוק מכאן ונתת לה."
עודני מנקזת את כל כאבי ומנקה את נפשי משיירי דמעה מצויה.
אני שומעת אותו עונה לי כאילו מתוך נשמתי,
"אני יודע שאת רוצה עכשיו"
"אבל עכשיו לא טוב לך"
"אבא יודע מה טוב בשבילך, מתוקה."
לפתע תחושה חמה מלטפת אותי, קירבה חזקה פושטת בתוכי. והבנה חזקה מתחילה לזרום בי.
אתה מלך העולם, יודע מה טוב בשבילי, ועושה את הכי טוב למעני.
אפשוט ידי לקבל את מתנותיך, גם את הכן וגם את הלא. כולם מתנותיך, ואקבלם בשמחה
אפשוט ידי אליך אבא ולא אחליט בשבילך מה. אלא אפתח ליבי ואקבל את שתשלח, כי אתה קל גדול מלך העולם, מכירני עד לנבכי נפשי ויודע מסלול נשמתי ומה הכי טוב בשבילה.
