--אצילות, מחשכים, וחדר הסיגופים- אוטוביוגרפיה בדיונית פרק כג

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אוי, כמה זמן שלקח לי לכתוב את הפרק הזה..
טוב
ככה זה.
הפרק בבלוג, ובקרוב בכונן גוגל, ולמי שזה יעשה בעיות - אפשר לפנות אלי באישי..
בתפריט:
בעקיטשע גזור מושך מבטים מביכים, בלי משקפיים קל יותר לראות את החלק הפנימי יותר של האנשים, דימיטרי מתגלה כיצור רחימאי למדי, ומלכי מדי ופרס מתגלים כדמויות אקטואליות מתמיד, מגילה נקראת במנגינה מסורתית, משכיחה מכות מזוייפות להחריד. בניין שנראה כמו משחק מחשב, מפגיש את הגיבור עם אחד האנשים ששינו את חייהם, ועשו את זה רע.
הצעת הגשה:
חבילת וופלים לא מזוהה, נטלה מלאה בקוקה קולה קר, מוזיקה ווקאלית גרועה בווליום נמוך.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

טוב, אז עכשיו הפרק החדש גם בכונן
תוכלו להיכנס מכאן (לא לשכוח לסגור אחריכם את הדלת)

 

[park]

שכחת לכתוב שהקולה של חברת סופרדרינק. שהצעת ההגשה שלהם הוא לחמם 5 דקות קודם, לנער היטב, ולמזוג לספל פלסטיק פשוט.

 

[ארי פרקש]

בלי לשים לבתוכ' קריאה גמרתי חצי ליטר פירה תפוחי אדמה...איזה מתח!!!!!!
ואני רק בפרק ט"ז!


הזוי, מ-ר--תק והכי: צבעוני...

 

[רותי ארליך]

כל הסיפור הזה הולך בקצוות, כמעט נופל מהצוק..
משאיר עם פה באלכסון ועיניים מזגזגות

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

בלי לשים לבתוכ' קריאה גמרתי חצי ליטר פירה תפוחי אדמה...איזה מתח!!!!!!
ואני רק בפרק ט"ז!


הזוי, מ-ר--תק והכי: צבעוני...

אני רושם את זה להצעת הגשה לפרק הבא..

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

מקפיץ לטובת המכורים..

 

[כוס קולה]

שווה ל"הכנס לזה"?

 

[עוד אחד]

בהחלט, אבל רק עם הצעת ההגשה..

 

[עוד אחד]

ואי אפשר בלי להתייחס לתמונה שלך, קקטוס. הנושא החם בפרוג..
השילוב בין צבע הבגד (העדין) לצבע הפנים מעיד על המקוריות והחשיבה השונה שמאפיינת אותך (אני הייתי צובע את הבגד בצהוב - לא תצליח להבין למה..).

עושה רושם כאילו רצית לצייר את עצמך מביט במסך ומקליד תוך כדי. דעתי בניגוד לכל אלו שכתבו שציירת אותו מריר ומציק בכוונה, לי נראה שהינך צייר בינוני מבחינת תווים ולכן זה יצא כמו שזה יצא. מאידך אתה מוכשר מאד ביצירת אווירה והעברת תחושות שזה בעצם החלק האמנותי שמדבר לקהל הבוגר והמשכיל.

מה דעתך ליצור תחרות ליצירת תמונה ל'קקטוס' אני חושב שזה יהיה מרתק...

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

ולי נראה שהינך צייר בינוני מבחינת תווים ולכן זה יצא כמו שזה יצא.

לא יכלת לכתוב את זה בצורה מעליבה יותר

 

[אבש]

תודה על הפרק החדש, אף שכבר קשה לעקוב ככה במרווחים הגדולים האלה..
פרק אמיץ מאוד, עם הרבה אנושיות, וגם- חוסר נוחות..

ולמי שמתלבט אם שווה להכנס לזה- שווה. בהחלט.

 

[עוד אחד]

לא יכלת לכתוב את זה בצורה מעליבה יותר

באמת שלא התכוונתי להעליב כמו לציין עובדה (יותר מעליב..).
אני מביט לפעמים בציורים של וואן גוך וכל היתר, יש הרבה קווי דמיון בין הציורים שלהם לציורים שלך, מלא אווירה ומשמעות פנימית ופחות דיוק וירידה לתווים.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

באמת שלא התכוונתי להעליב כמו לציין עובדה (יותר מעליב..).
אני מביט לפעמים בציורים של וואן גוך וכל היתר, יש הרבה קווי דמיון בין הציורים שלהם לציורים שלך, מלא אווירה ומשמעות פנימית ופחות דיוק וירידה לתווים.

1. אני בהחלט מושפע מהסגנון של וואן גוך ושאר האמנים האימפרסיוניסטים.
2. סגנון לא נובע מחוסר דיוק, חוסר הדיוק שאתה רואה הוא תוצאה של שימוש בסגנון מסויים. אני סובר שהוא מדוייק יותר מטעמים אחרים, שאין לי זמן וכוח להסביר עכשיו. אתה יכול לעשות חיפוש בפורום ציור ולקבל את ההסבר. בכל מקרה אם אתה תרצה להזמין ציור עם תווים מדוייקים אני מסכים לעשות את העבודה...

 

[עוד אחד]

1. אני בהחלט מושפע מהסגנון של וואן גוך ושאר האמנים האימפרסיוניסטים.
2. סגנון לא נובע מחוסר דיוק, חוסר הדיוק שאתה רואה הוא תוצאה של שימוש בסגנון מסויים. אני סובר שהוא מדוייק יותר מטעמים אחרים, שאין לי זמן וכוח להסביר עכשיו. אתה יכול לעשות חיפוש בפורום ציור ולקבל את ההסבר. בכל מקרה אם אתה תרצה להזמין ציור עם תווים מדוייקים אני מסכים לעשות את העבודה...

קבל נא את התנצלותי

 

[כוס קולה]

עושה רושם כאילו רצית לצייר את עצמך מביט במסך ומקליד תוך כדי.
לי נראה שהינך צייר בינוני מבחינת תווים ולכן זה יצא כמו שזה יצא. מאידך אתה מוכשר מאד ביצירת אווירה והעברת תחושות שזה בעצם החלק האמנותי שמדבר לקהל הבוגר והמשכיל.

בכלל לא!
זה בדיוק סגנון הציור המיוחד שלו...

ואגב אני יכול להעיד שהוא לא נראה ככה...

 

[cheinanit]

רבים יכולים להעיד. אם קקטוס ירשה לי, אעלה תמונה שלו...

 

[GRN]

באמת שלא התכוונתי להעליב כמו לציין עובדה (יותר מעליב..).
אני מביט לפעמים בציורים של וואן גוך וכל היתר, יש הרבה קווי דמיון בין הציורים שלהם לציורים שלך, מלא אווירה ומשמעות פנימית ופחות דיוק וירידה לתווים.

להשכלתך הכללית:

האיכות המוסיקאלית באומנויות

ההיסטוריה נכנסת אל המאה ה-19 כשהיא אוחזת בידיה את התקופה הניאו-קלאסית מן המאה הקודמת, זו המציגה לראווה שוב את ערכי הקלאסיקה של העת העתיקה, ובה בעת מאזינה להדים המתנגדים לרציונאליזם הקלאסי ונסים מפניו לקראת השמחה התמימה שקדמה להיגיון ולשכל. ההיסטוריה של המאה ה-19 מטפחת את ניצני הרומנטיקה שהעזו לפרוח בשנותיה היפות של הניאו-קלאסיקה, מעצבת ומחזקת את תפיסת האינדיבידואל בעל הרגש ומובילה את העולם כולו לקראת העידן המודרני.

וילאם טרנר (1775 - 1851), צייר בריטי רומנטי, ניתב את דרכה של ההיסטוריה באמצעות ציוריו. הוא הרבה לעמוד מול הנוף ולהנציחו על כן הציור, אך בשונה מהציירים שקדמו לו, שראו את עצמם מחויבים לויזואל האובייקטיבי והיו אובססיביים בנוגע לדיוק ולאמינות התיעוד, ראה טרנר בעשייה זו מקום לביטוי אישי-רגשי ומרחב להבעה חופשית. טרנר העמיד את ציוריו בין המוחש למופשט, בין המציאות לדמיון; הוא נתן למציאות ביטוי ויזואלי, אך עשה זאת בחוסר בהירות מובהק, תוך כדי הפשטה משמעותית, כך נראה כאילו העל–טבעי משתתף עם הטבע וניכר שהיצירה עברה דרך פילטר אנושי ברמת התחושה ולא רק ברמה הטכנית.

הציור "מסיבה מוסיקלית" (1835) חורג מהגדרת "ציורי נוף" ויחד עם זאת מצליח שוב לבטא את קו התפר שבין המוחש למופשט. אין הכוונה רק לאופי הציורי של היצירה, אלא בעיקר לנושא שלה, המוסיקה, גולת הכותרת של המחשבה הרגשית.

בתקופת יוון הקלאסית, ובתקופות המאוחרות יותר בהן הדהדו עקרונותיה, הייתה המוסיקה בגולה אצל המחשבה הרציונאלית; המבנים המוסיקאליים דמו למבנים אדריכליים של התקופה: מסודרים, מוקפדים, מאוזנים ופרופורציוניים. היעד אליו שאפו המלחינים היה לייצר מהמוסיקה שפה נוספת להבעת תכנים קונקרטיים. יעד שהוא גזר דין מוות לנשמת המוסיקה. פריצתה של הרומנטיקה אל הבמה הציבורית הייתה גאולה של ממש עבור רוח המוסיקה. המוסיקה חזרה לעבוד אצל הרגשות, שבה לחורין של המופשט, ובד בבד נעשתה חזותית יותר ויותר.

היצירה "מסיבה מוסיקלית" עוקבת אחרי החוויה המוסיקאלית החופשית ומנסה לתעד אותה באופן ויזואלי. טרנר, שוב, בחר להסב גבו אל הדיוק והתיעוד הנאמן, ולהישיר מבט אל התחושה. הוא צייר ביד חופשית את האווירה שנוצרה בחדר בהשראת המוסיקה. ציור זה, כמו ציורים אחרים של טרנר, לא תפקד כאמצעי לתיעוד מאורע ספציפי, אלא מהווה ניסיון לגעת בעולם הרגש של המוסיקה, האבסטרקטי ביסודו, באמצעות כלים מוחשיים וויזואליים.

למעשה, מתרחש כאן מהפך של ממש. יחד עם צאת המוסיקה לחופשי היא נעשית מודל לחיקוי של יתר האומנויות. הציור נוטש את דרכו הקונקרטית ההיסטורית והולך שבי אחר קסם המוסיקה, אחר האבסטרקטיות הנרגשת. בעקבותיה נוהגות גם יתר האומנויות. הן מסירות את כבלי הדיוק והמוכרח ומפליגות אל לב האדם פנימה, אל הביטוי העצמי, אל החוויה האישית, אל האבסטרקט, אל המופשט, אל המצב בו החומר אינו כלי המדידה שלהן, וחוזרות ומשפיעות על המוסיקה וחוזר חלילה. כך השתנתה התפיסה, התעצבה התרבות, אומנות פגשה אומנות ונוצרו הכלאות חדשות ושילובי אומנות, אשר המשותף ביניהם הוא החתירה להביע את האבסטרקט במדיות שונות, תהיינה אשר תהיינה.

(הזכויות שמורות)​

 

[עוד אחד]

יש דבר שמפריע לי אשמח לשמוע את חוות דעתכם המלומדת.

הבה ונניח שבכל מעשה שאדם יוצר / עושה / שר וכו' עומד מאחורי היצירה איזה רגש או תחושה. גם זייפן מקצועי ניתן לשמוע בשירתו תחושה מסויימת, ואם התחושה עמוקה כגון רגש עז של געגועים או דאגה ניתן לשמוע את התחושה עוצמתית יותר ומדברת אל הלב.
היוצרים המפורסמים אלו שאנשים נוהים אחרי יצירותיהם, הם כאלו שמטיבים להביע את התחושה והרגש בצורה שעריבה לאוזן ונעימה לעין. זה גם יפה וגם מדבר ללב. להבדיל מזייפן שעם כל הכבוד לרגש שלו ולתחושה העמוקה שהוא משדר זה לא נעים וצורם לאוזן.

כעת ללב הבעיה. עושה רושם שקם אדם זייפן או צייר גרוע או יוצר אחר גרוע ואמר תקשיבו טוב, יש כאן איזה עומק שרק ה'מבינים' יכולים לרדת ולהבין. ואז אנשים שמתלהבים מכל מי שמביע בטחון עצמי גבוה ואגו מפורז הנהנו ואמרו ת'שמע יש פה משהו עמוק.. אתה רואה את הקשקוש הזה, הוא מסמל את ההתפחות הציוויליזציה בניגוד לקלאסיקה של התקופה האימפרסיוניסטית.. או, יש כאן תחושה עמוקה של אהבה שנודדת בין הדאגה לתקוה..
ולא שאין משמעות עמוקה ביצירה הזו רק שהיא פשוט לא יפה. מה שקרה שאנשים התרגלו לסגנון גרוע כזה של יצירות והטעם שלהם השתנה. משל למה הדבר דומה לעישון סיגריה, אדם שמעשן סיגריה בפעם הראשונה מעווה את פיו בסלידה, יורק בתיעוב, ומחפש אחר משקה ממותק שיעביר את הטעם הגרוע של הסיגריה. אבל אחרי השניה והשלישית (בעידוד החברה ומתוך רצון להיות 'מבין' ו'גדול') הוא באמת מתמכר ומתחבר לטעם הייחודי והמשכר של הסיגריה, הוא כבר מבדיל בין סוג כזה לאחר ויש לו על כך תורה שלימה..

בתמצות השאלה היא מה קדם למה.
היצירה הכל כך מיוחדת או ההתחברות לסגנון מסיבות שונות.

(מה שהביא אותי לשאלה זה העובדה שואן גוך חי את חייו בעוני מכפיר ודלות עשירה ורק שנים אחר מותו לפתע הכירו אנשים בגדלות יצירותיו..)

 

[park]

הטעם הינו אכן דבר הנתון לשינוי ולכן אינו דבר עיקבי ומשתנה במהלך הדורות. בנוסף אנשים אוהבים חידושים ולכן מכניסים כל הזמן לטעם המוכר ואהוב חידושים, עם הזמן החידושים הופכים להיות הטעם המוכר והאהוב, ומכניסים חידושים נוספים וחוזר חלילה. וכך זה משתנה לאורך הדורות.
בסופו של דבר המטרה היא הנאה, וכל אדם יחליט האם הוא נהנה או לא. ישנם רבים היום שאינם מוכנים לקנות את הקישקושים האלה תמורת מחיר גבוה, ויש אנשים שזה עושה להם את זה.

ואני מוריד את זה לרמה הנמוכה ביותר, בלי למה ואיך.
אתה אוהב או לא?

אני אהבתי!