ביקורת ספרות אשא עיני - ליבי קליין

  • הוסף לסימניות
  • #1
אשא עיני - ליבי קליין.

אז עוד אחד מהספרים המצוינים של ליבי קליין.
ספר מעולה, כתיבה שהשתבחה מאוד מספרים קודמים. כתיבה מקצועית יותר.
ספר מלא רגש, מלא. סוחט את הקורא כמה שאפשר, מלא ועמוס בטרגדיות, מתים, חולים וכאבי לב.
ואם אפשר, שיתפס בשקר שלו, כי נפצע בפיגוע.
כולו דרמה.
גרושים, מלא. יורדים, מלא. הריונות ולידות. כלה וחמות. אמא ובת. המון רומנטיקה.
מורטים את החיים של הדמויות כמו הוצאת הפלסתר שערה שערה.
כי ככה אנחנו, שחוקים מעודף רגש.

ספר עמוס כנות ורגש פשוט ונוגע. ישיר ולא מסתבך.

מלא במילים תבשרו טוב. (הלואי. אמן.)

עלילה:
יפה, אבל מסתבכת מעט.

ארי וחיהלה. זוג שעושה תהליך. חיהלה, אישה מדהימה, מלאת רצון טוב, רגישות ואמת. דמות שהייתי רוצה כחברה. לא אתפלא עם היא תככב בספרים הבאים. מושלמת. וארי מעורר רחמים. רגיש מידי לעולם מחוספס.

שולם ובשי. זוג שבוחר להתמודד אחרת מארי וחיהלה. אחרת לגמרי. עושה תהליך משלו, ומתממשק עם ארי וחיהלה.

צורות התמודדות שונות של הורים. מי שמקבל יותר ומי שפחות. מי נותן ומי מכיל.
יש את ההורים של מאשי, וההורים של שייני. ההורים של שולם, וההורים של בשי. ההורים של ארי ואבא של חיהלה.

אמא של שירה. אמא של רחלי.

אבל אז העלילה קצת גולשת.

ישי ושירה. ישי כולו לב, שירה מסובכת במעט. ממורמרת. אבל זוג נוסף שעושה תהליך. קצת לא קשור לזוגות לעיל. יכולים להוות ספר אחר לגמרי, עלילה בפני עצמם.

מילא תמרה וחיים מרדכי, אפשר גם לבלוע את פייגא ובנצי, בשורות טובות לא מזיק לספר לקהל הקוראים שאוהב אותם. אבל יהושוע ורבקי? נכון הם גם זוג. אבל יכולים גם הם להוות סיפור נפרד.
ורחלי טישלר, איך היא נכנסת לכל העסק. לא מחוברת לעלילה מלבד זה שהייתה בספרים קודמים. ודינה שילדה...

קצת חסר לי הקשר בין כל חלקי הספר.
עומס של סצנות. שקשורות אחד לשני בקשר מאוד קלוש. מכביד על הקריאה.
הקשה עלי לעקוב אחרי הספר.


דמויות:
חמודות. זה ההגדרה שלי לדמויות של ליבי קליין, פלסטליניות כאלה. רכות. מבזיקים עליהן קצת רגש מתובל באהבה והן מוכנות לעשות הכל. אפילו הגברים שבהם :)
לחזור בתשובה ביום. (שייני, מאשי), להסכים לחיות עם בעל רחוק בלי הרבה מידי מחשבה. (חיהלה), לשנות את כל הטבע שלך ולשבור את המידות בשעה. (בשי),
כולם טובים וכולם משתנים בהנף מקלדתה של הסופרת כהרף עין.

אבל שוב פעם, כמו בסצנות,
יש המון המון דמויות חדשות. וזה עוד בלי המשא הכבד של דמויות מספרים קודמים.
ארי וחיהלה
שיינדי דוידי ואפרים
יענקל ברוין
טובי
פניני
ישי ישראל ושירה
עדינה
מנחם ומינדי
מרדכי טוביה ובלימי
בערי וחדוי
יצחק מאיר אסתי וחוי נוימן
באשי ושולם
מינה וירוחם לוינגר
איידי
חוי ואסתי
יהושוע, רבקי ואיילה
אמסלם
שייני
שמעיה
מאשי
הערשי
בלומה זינגר
יהודית ומנחם שיפמן
יוכבד וראובן רובין
ההורים של ארי
אברום והדסה נוימן
והאחיניות של חיהלה.

ובטוח פספסתי כמה. וכל הכבוד למי שזוכר מי ומה כל דמות.

לאורך כל הספר מוזכרים עשרות שמות, ולא תמיד עם הקשר, לדוג'
"שני! איזו הפתעה!" לילך וחן קמות מהספות, ניגשות אליה ומחבקות אותה.
לילך וחן - אני אמורה להכיר? אולי כדאי להוסיף איזשהו משפט מזהה? התבלבלתי כבר.

כל דמות רקע מקבלת סיפור בפני עצמו, למינדי ומנחם אין ילדים, שמעיה עם אבא ערבי. טובי תקועה בשידוכים. קצת מלאה ומכביד, יש מי שאוהב, למה לא, כל אחד יכול להיות טרגדיה בפני עצמו, אבל זה הופך סיפור ללא נגמר.
ולכן יש כל כך הרבה סצנות. לדמויות שהם בעצם רק רקע, דמויות שאפר אפילו שלא להזכיר את שמם בכלל.


מסר:
גלוי מאוד. ואולי מידי, אבל דווקא לא הפריע לי אישית לרצף.

כמה דוגמאות שאהבתי:
כמו חולה נוטה למות, שהרופא יגיד לו לקחת תרופה, והוא יגיד שעד שהוא לא מברר אם זו התרופה הכי מתאימה, והכי נכונה, הוא ממשיך לגסוס להנאתו.

הוא מכבה את האור, גם בחדר וגם במבואה.
מה עשית? היא לא רואה כלום.
"היחידה הזו, היא יפה?"
"כן". שירה לא מבינה.
"נקייה? מפוארת?"
"כן, כן. מה הקשר לחושך?"
"זה שאת לא רואה שיפה כאן. זה משנה משהו ביופי של המקום הזה?"
"לא". היא מודה
גם כשלא רואים, ה' הוא טוב. זה רק אנחנו שלא רואים את הטוב הזה.



משפטים שאהבתי:

- "הנה מאתיים שקל". היא מגלגלת את הא' בכזאת אותנטיות ירושלמית. חמוד.
- "אני מקוה שלא הייתה דרך אחרת". ולא שהייתה דרך, ובחרנו לא ללכת בה


כמה נקודות נוספות:
  • כמה בלבולים עם מגזרים,
    טובי, חסידית, לא אמורה להיפגש עם כל כך הרבה בחורים. ("כבר נפגשתי עם עוד בחורים בינתיים")
    רחלי טישלר, באה מרקע חסידי,משפט כמו "בחור מפונוביז, חברון. לא מתאים." פחות מתאים.

  • לא אוהבת את ההיתר של רחלי ללכת בלי כיסוי ראש, לא מתכוונת להיכנס לדיון הלכתי, אבל לכתוב כזה היתר בספר זה סיכון.

  • כל צורת הכתיבה על אנשים כהי עור קצת לא רגישה, לא נלקח בחשבון שאולי אתיופית חרדית תקרא את הספר ותיעלב נורא. (בארה"ב לדוג' על כזה ספר אפשר להיתבע במליונים), המילה "כושי" זוהי מילת גנאי שלא ראויה להיכתב.

  • יש הרבה אקטואליה בספר, ביבי, קורונה ובחירות שלישיות. יש מי שאוהב יש מי שפחות. טעם אישי. אני אוהבת. זה מחבר לי את הספר ליום יום.

  • הרבה דיוק והרבה ידע בפרטים. שאפו. לא הרבה סופרים/ות מקפידים/ות על זה כל כך. מפרגן לאינטלגנציה של הקורא.

  • משפטי האמונה והחיזוק מפי כל אלו שירדו מהדרך, הרצון הכנה של כולם, קצת פתטי.

  • שטוב עשית שחיתנת את תמרה וחיים מרדכי שוב פעם, מגיע לנו הקוראים כזה קיטש :) , אחרי התרגיל של חיים מרדכי ופייגא בספר קודם


אז תודה ענקית לליבי קליין על הספר!
מחכה לעוד...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
  • הוסף לסימניות
  • #3
וואו, ביקורות אחת אחת.
מאיפה הזמן לקרוא את כל הספרים הללו?
הלוואי שהייתי קורא בכל השנים האחרונות ספר אחד טוב.
כמה תיקונים קטנים.

פלסטר.

אם.

מחכים לעוד!
קורונה קורונה. פסח בלי אורחים.

תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יפה.
אמנם לא קראתי את הספר, וגם לא מתכוונת לקרוא... אבל הירידה לפרטים קטנים, הנקודות שהעלית שזיהיתי מספרים קודמים שלה, היכולת לנסח את הביקורת המדויקת, ללכוד את שורש העניין. יש כאן הרבה מחשבה ושימת לב מרשימים.
תודה!

מאיפה הזמן לקרוא את כל הספרים הללו?
הלוואי שהייתי קורא בכל השנים האחרונות ספר אחד טוב.
בטוח שהבעיה היא חוסר זמן? או שהבעיה היא טיבו של הספר...?
כי בעיניי זו בעיה חמורה יותר. ספר טוב מביא איתו גם זמן בשפע (ונקיפות מצפון על הבזבוז שלו...), אבל יש חסר בספרים כאלו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
לא אוהבת את ההיתר של רחלי ללכת בלי כיסוי ראש, לא מתכוונת להיכנס לדיון הלכתי, אבל לכתוב כזה היתר בספר זה סיכון.

תודה על הביקורת המפורטת והמושקעת.
לגבי זה, לכאורה נישואיה לערבי אינם נחשבים לנישואים, ככה שאפילו 'היתר' לא צריך פה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה על הביקורת המפורטת והמושקעת.
לגבי זה, לכאורה נישואיה לערבי אינם נחשבים לנישואים, ככה שאפילו 'היתר' לא צריך פה.
ואלה.
אחד אפס. לא חשבתי על זה. חוזרת בי.

(למרות שזה לא כזה פשוט, כי עיקר הדין בכיסוי ראש זה על פי בתולות)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אחרי שקראתי את הספר היה מרתק לקרוא את הביקורת המפורטת והמושקעת הזאת.
הנושא של עומס הדמויות בהחלט מעייף ומיותר אבל הסך הכל של הספר מעולה ממש.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה