אשמח לחוו"ד. פרק ראשון מתוך ספר העוסק בהרזיה בראש אחר!

  • הוסף לסימניות
  • #1
פרק א': הקונפליקט
אם את אוחזת את הספר הזה בידך, כנראה שאת אינך מרוצה מהמשקל שלך. וזה בכלל לא משנה האם את סוחבת איתך שלושים או ארבעים קילוגרמים מיותרים של מסת גוף, או שאת מוטרדת מארבעה קילוגרמים שהעלית לאחרונה. מה שחשוב זה השורה התחתונה: את לא מרוצה מהמשקל הנוכחי, ואת רוצה לרזות!
יתכן, שבעבר, ניסית להפטר מהמשקל העודף בשיטות כאלו ואחרות. יתכן שאפילו הצלחת לעשות זאת ולרזות לתקופת-מה, אולם לאחר מכן, מסיבה כזו או אחרת – חזרת וצברת משקל עודף. יתכן שחזרת למשקל המקור, יתכן שלא, ויתכן שכבר עברת אותו מזמן. אבל דבר אחד ברור: כעת, את רוצה לרזות, אחת ולתמיד.
כך או כך, חשוב שתדעי: את לא לבד. מרבית הנשים שהצליחו לאחר תהליך מפרך ומתיש להפטר ממשקל עודף – חזרו וצברו אותו לאחר תקופה לא ארוכה. זה מתסכל, זה מאכזב, זה לפעמים אפילו מפחיד ומייאש, אבל עוד מעט תביני – שזה היה צפוי. וגם תגלי, שיש דרך אחרת לעשות את הדברים. דרך קלה, המבוססת על הנאה.
לפני שאני ממשיכה, אני רוצה להבהיר: אני לא עומדת לבצע כל קסם אל-טבעי. אני לא עומדת להציע לכן תכשיר כלשהו, ואין לי שום כוונה לדרוש מכן כל דרישה. אין ולא תהיינה אותיות קטנות. אני מתכוונת להוביל אתכן במסע מרתק, שלא ידרוש מכן הקרבה או מאמצי-על, אלא יוביל אתכן בקלות ובכיף אל עבר המשקל אליו תרצו להגיע.
מה שאני מבקשת, זה רק דבר אחד: שתהיינה פתוחות לשמוע, ומוכנות לוותר על דעות קדומות. זה הכל. ובכן, אם אתן מוכנות – אנו יכולות לצאת לדרך.
חילוף חומרים...
אתן בודאי כבר מחכות לשמוע את שיטת הפלא, שתאפשר לכן להפטר מהמשקל העודף בקלות ובהנאה. אבל לפני שנגיע לשיטה עצמה, שאתן תופתענה לגלות עד כמה היא פשוטה, אנחנו צריכות לנסות להתחקות אחר שורשיה של תופעת ההשמנה, ובמילים פשוטות: להבין, מדוע צברתן את המשקל העודף שממנו אתן רוצות להפטר.
כמובן, הסיבה למשקל העודף – הינה אוכל. כאשר אנו צורכות קלוריות בכמות העולה על זו שהגוף שלנו שורף – העודפים מצטברים ונהפכים לשומן. זהו ההסבר הפשוט, שכולנו יודעות אותו, אולם לא אליו התכוונתי בשאלתי.
השאלה שאני מבקשת לבחון אתכן ביחד, הינה בעצם: מדוע אנו צרכנו קלוריות בכמות גבוהה יותר, בהשוואה לשכנה מלמעלה, זו שכולה עור ועצמות, או בהשוואה לגיסה שלובשת עד היום את הבגדים שלבשה בבת מצוה?
התשובה לשאלה הזו, מורכבת יותר. כמובן, הקל ביותר הוא להניח, שאנו צורכות בדיוק את אותה כמות כמו כל הנשים הרזות שאנו מביטות בהן בקנאה כאשר הן ממלאות את הצלחת ליד הבר של 'היכלי מלכות', אלא שמשום מה, חילוף החומרים שלנו בעייתי, מה שגורם לגופנו לצבור עודפי שומן במקום לשרוף את הקלוריות המיותרות במהלך התפקוד היומיומי.
זוהי תשובה אפשרית אחת, והיא התשובה הנוחה ביותר, משום שבעצם, היא מסירה באופן מוחלט את האחריות מעל כתפינו. הבעיה היחידה היא, שהתשובה הזו אינה נכונה.
במרבית המקרים, אם לא בכולם, הסיבה למשקל העודף שצברנו אינה נעוצה בחילוף חומרים לקוי, אלא באכילה מרובה. אם תבדקי באופן אמיץ את התפריט היומי שלך, למשך תקופה, תמצאי כי הוא כולל יותר מזונות עתירי קלוריות, ובכלל, כמויות גדולות יותר של מזון, לעומת כל אשה רזה שאת מכירה.
חוסר לגיטימציה
ועדיין, לא קיבלנו תשובה לשאלה: למה? למה אנחנו אוכלות יותר? למה אנחנו צורכות יותר מזונות עתירי קלוריות? ובמילים אחרות: מה לא בסדר אצלנו???
בהמשך, אני אגלה לכן את התשובה הכל כך פשוטה לשאלה הזו. אולם לפני כן, אני רוצה להקדיש כמה מילים דוקא לתשובות שאנו נוהגות לעצמנו על השאלה הזו, ולתשובות שהסביבה נוהגת להשיב עליה.
לפני אי-אלו עשרות שנים, השומן – נתפס כעדות לעושר כלכלי, וסימל מעמד גבוה ואיתן. מי שיכול היה להרשות לעצמו לאכול הרבה, השמין. מי שלא – נשאר רזה. אכן, חלפו השנים, והמגמה השתנתה לחלוטין. אין כאן המקום להרחיב אודות הסיבות שגרמו לכך, אולם התוצאה ברורה: כיום, ההשמנה נתפסת באופן גורף כשלילית.
כיום, האדם השמן, נתפס על ידי החברה כ'זללן', 'רעבתן', כ'חסר שליטה' בכל הנוגע לדחפיו התזונתיים, וכמי שאינו יכול לעמוד בפני פיתויים. גרוע מכך: בחברה המודרנית, נתפס השמן כנחות, כבלתי ראוי, כחסר לגיטימציה וכזקוק לשינוי. הגישה הזו באה לידי ביטוי בכל תחום ובאופנים רבים: במידות הבגדים, בפרסומות השונות, וכמובן, בדרכי ה'טיפול' שמציעה החברה המודרנית למי שצבר עודפי משקל מסויימים.
מרבית שיטות ההרזיה המסורתיות, מנסות 'להסביר' לשמן כיצד הוא יוכל לשלוט בדחפיו התזונתיים, או כיצד יוכל לזנוח את אורח החיים הקלוקל שאימץ לעצמו עד כה לטובת אורח חיים חדש שיוביל אותו למשקל המומלץ. במקרים אחרים, הן מציעות תכשירים שונים, שיעשו במקום השמן את מה שהוא לא הצליח לעשות בעצמו, ויפטרו אותו מהתאבון שהוא אינו מצליח לשלוט בו.
אם תשאלו אותי, הגישה הזו מעליבה מאד. היא דורסנית ופוגענית. היא שוללת את הלגיטמציה מציבור מכובד מאד, שמהווה חלק נכבד מהאוכלוסיה. היא מתייחסת אל אנשים מצליחים, מוצלחים, שבחיי היום יום שלהם מתמודדים בהצלחה יוצאת דופן עם אתגרים רבים מספור – כאל נכשלים ונחשלים, רק בשל משקלם. זה לא הוגן, וזה לא יכול להיות נכון.
אין שום הגיון להניח, שאשה, שמחזיקה ביד רמה בית מלא וגדוש ב"ה, לצד עבודה תובענית מחוץ לבית – פשוט מאבדת את כל אופיה ונחישותה אל מול פרוסת עוגה. אין שום סיבה לקבל, שאשה שמצליחה להתמודד באופן מעורר השתאות עם מסגרת תקציבית מצומצמת ולכלכל בתבונה בית בעל צרכים כה מרובים – פשוט אינה מצליחה לעמוד במסגרת תזונתית המתאימה לצרכיה. זה פשוט לא מתקבל על הדעת!
אבל הדבר הגרוע ביותר לדעתי, אינו גישתה של החברה, אלא דוקא העובדה שבמקרים רבים אנו הולכות שבי אחריה. אנו נאלמות דום אל מול השדר שאנו מקבלות ברחוב, בחנויות הבגדים, ובאין ספור ערוצים רשמיים ושאינם כאלו, ומיד אנו מרכינות ראש ומקבלות את גזר דינה של החברה בהכנעה.
אנו הולכות ומשתכנעות יותר ויותר, שאנו לא מוצלחות, ממש כשלון מהלך, רק משום שהמשקל שלנו עולה על זה שהיינו רוצות לראות על הצג. אנו מקבלות בלי היסוס, שאנו פשוט לא יכולות לשלוט בעצמנו, ואנו פשוט חסרות אונים מול האיומים התזונתיים הסובבים אותנו. ואט אט, אנו ממש מאמינות בכך...
ובכן, בראש ובראשונה, אני רוצה להכריז ולהבהיר: זה לא נכון!!! בכלל לא!!!
אנחנו מוצלחות, אנחנו ראויות, אנו יכולות לעשות הכל. הסיבה מחמתה צריכת המזון שלנו גבוהה יותר לעומת נשים שמשקלן נמוך משלנו, אינו נובע מכל תכונה שלילית שלנו. הוא נובע מסיבה אחת ויחידה: אנו אוהבות לאכול, והרבה!!! וחשוב מכך: זה לגיטימי!!!
אנו לא אוהבות סלט ירקות עשיר. אנו אוהבות שוקולד. וזה לגיטימי!!! אנו לא אוהבות לחם קל. אנו אוהבות לחמניה טריה של בוקר. וזה לגיטימי!!! אנו לא אוהבות לאכול עוף שבושל בלי עור ובלי שמן, ואיבד את הטעם שלו. אנו אוהבות את העוף עסיסי ונוטף שומן. וזה לגיטימי!!! אנו לא אוהבות לספור שלש כפות של פתיתים בארוחת צהריים. אנו אוהבות להעמיס את הצלחת, ולאכול עד שאנו עומדות להתפקע. וגם זה לגיטימי!!!
בדיוק כמו שיש אנשים שאוהבים לשיר ואחרים שאוהבים לרקוד, וכמו שיש אנשים שאוהבים פרחים ואחרים שאוהבים יצירות אמנות, וכמו שיש אנשים שאוהבים לטייל ואחרים שאוהבים לשבת על שפת הים, וכמו שיש אנשים שאוהבים קניות ואחרים שאוהבים פעילות גופנית, כך יש אנשים שאוהבים לאכול, והרבה. וזה לגיטימי בדיוק באותה מידה!!!
הסיבה הראשונה איפוא לצריכת המזון המוגברת שלנו ביחס לנשים רזות, המובילה באופן טבעי לצבירת עודפי משקל, הינה מאחר ואנו אוהבות לאכול. אנו אוהבות לאכול בלי סיבה, בלי צורך, פשוט משום שאנו אוהבות. אולם מלבד זאת, ישנה סיבה נוספת לצריכת המזון המוגברת שלנו, סיבה שהמודעות ביחס אליה עלתה בשנים האחרונות, ושמה: "אכילה רגשית".
עד לפני מספר שנים, ידענו כי אנו אוכלות משום שאנו "רעבות", או משום שאנו נתונות לשליטתם של "דחפים" מסויימים. אכן, בשנים האחרונות, בעקבות התפתחותן של אסכולות חדשות בתחום הבנת הנפש, התברר כי חלק ניכר מהאכילה שלנו – משתייכת לקטגוריה שלישית, ונועדה לענות על צורך, שאינו פיזי – אלא רגשי ביסודו.
וזה בהחלט נכון. ישנן נשים, העשויות להגיב למצוקה רגשית בחוסר תאבון, ואילו מצב רוח מרומם עשוי להשביע אותן עד שהן אינן זקוקות כמעט למזון. לעומתן, אצל אחרות, המנגנון עובד באופן הפוך: מצוקה רגשית שולחת אותן היישר אל המקרר, ואילו מצב רוח מרומם גורם להן לחגוג על תבנית של עוגה.
כמעט כל בעלת משקל עודף, מודעת לקיומה של תופעת האכילה הרגשית. אולם משום מה, לא כולנו זוכרות, שגם היא לגיטימית! בדיוק כפי שזה לגיטימי שאשה מסויימת תצא להליכה של שעה בכדי להרגע אחרי ויכוח סוער עם אחותה בטלפון, או אחרי שהתמודדה עם שבעה ילדים שובבים בשעת השכבה מתישה במיוחד – כך זה לגיטימי שאשה אחרת תשיג את אותה תוצאה באמצעות פרוסה של עוגת שמרים!
עבור רבות מאתנו, האוכל משמש כמעודד, מנחם ומרגיע. כל עוד לא מצאנו תחליף הולם, הרי שזה בהחלט לגיטימי להשתמש באמצעי שהוכיח את עצמו בעבורנו באינספור הזדמנויות! אם האוכל הוא מה שעושה לנו טוב על הלב ברגע נתון, בהחלט לגיטימי שנשתמש בו בכדי להקל על מצוקה רגשית רגעית!!!
העובדה שאנו אוהבות לאכול – הינה לגיטימית איפוא. האכילה הרגשית – לגיטימית גם היא. ובכל זאת, ישנה בעיה...
משום שאילו באמת לא היה אכפת לנו לצבור עודפי משקל משמעותיים, הרי שהיינו יכולות לאכול בחופשיות כל מה שאנו אוהבות וכמה שאנו אוהבות, בלי יסורי מצפון ובלי לחוות כל תסכול. היינו יכולות להשתמש במזון ככלי נפלא להרגעה ברגעים של מצוקה רגשית.
הבעיה היא, שבפועל, אנו בהחלט מוטרדות מהמשקל העודף שלנו. אנו רוצות לרזות, ולעמוד בסטנדרטים שהחברה המערבית המתקדמת מציבה בפנינו. אנו רוצות למצוא בגדים בקלות, ולקטוף מחמאות העוסקות במראה החיצוני שלנו. והמשקל העודף, מפריע לנו בכל התחומים הללו...
למעשה, אנו נמצאות בקונפליקט מתמיד:
מצד אחד – אנו אוהבות לאכול. אולם מהצד השני – אנו רוצות לרזות. מצד שלישי – האוכל מרגיע, מנחם, מעודד ומפצה אותנו. אולם מצד רביעי – הוא גורם לנו לצבור עודפי משקל שפוגעים בדימוי העצמי שלנו ומגבילים אותנו בתחומים שונים.
ובכן, מה ניתן לעשות? כיצד מתמודדים עם הקונפליקט הזה?
בכדי להשיב על השאלה הזו, עלינו להבין טוב יותר את מהותו של ה"קונפליקט", לגלות את הדרך הנכונה להתמודדות עם קונפליקטים בכלל, ולנתח את הדרך בה אנו מתמודדות בפועל עם קונפליקטים רבים מספור במהלך חיינו. בכך, יעסוק איפוא הפרק הבא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
השאלה היא לא חוות דעת אבל בכל זאת מעניין אותי לדעת.

אני אוכלת המון! הרבה יותר מחברות ומאחיות שלי, ובכל זאת אני באחוזון מתחת לממוצע.
(אני גם ממש אוהבת לאכול, בדיוק כמו בתיאור, וכבר שנים אני יודעת שיש לי בעיה שהיא אכילה רגשית... שוקולד שאני עצבנית, ארוחה חמה ומנחמת שאני עצובה וכו')
זה לא תורשתי-המשקל?

חוץ מזה מאמר מקסים! הייתי באמת מרותקת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אפרתוש, בלוטת התריס שלך?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מעניין מאוד אבל משום מה לא נראה לי נכון כלכך
כי עובדה שיש נשים שמצליחות בכל הדברים ונכשלות רק באכילה
כמו שיש נשים שמצליחות בהמון תחומים
אבל לא מתגברות על הכעס או התאווה לדבר לשוה"ר לדוגמא

אז גם זה לגיטימי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
נכתב ע"י לאה ורחל;1406848:
מעניין מאוד אבל משום מה לא נראה לי נכון כלכך
כי עובדה שיש נשים שמצליחות בכל הדברים ונכשלות רק באכילה
כמו שיש נשים שמצליחות בהמון תחומים
אבל לא מתגברות על הכעס או התאווה לדבר לשוה"ר לדוגמא

אז גם זה לגיטימי?

זו בדיוק הנקודה. שימי לב להתבטאות: "יש נשים שמצליחות בכל הדברים ונכשלות רק באכילה". האם לאכול זה כשלון? האם יש משהו רע בלאכול? מדוע שאשה שאוהבת לאכול, לא תעשה בדיוק את מה שהיא אוהבת - ותאכל? ואם האוכל מרגיע אותה, אז זה רע? זה שלילי? למה? מי החליט? למה לא לומר בפשטות: ישנן נשים שמצליחות בכל התחומים, וגם אוהבות לאכול, ואוכלות?
גם התאווה לדבר לשון הרע, מול האיסור ההלכתי לעשות זאת - מהווה קונפליקט. אולם במקרה זה, כמי שאמונים על שמירת תורה ומצוות, אנו יודעים שלדבר לשון הרע זה אמנם לא לגיטימי, משום שהתורה אוסרת עלינו לעשות זאת. אבל האם לאכול לשובע, ולהשמין - זה אסור? זה לא לגיטימי? לא מצאתי איסור בתורה או בספרי ההלכה לאכול ולהשמין!
רק מה? במקביל לרצון שלנו לאכול - אנחנו גם רוצות לרזות. וזו הסיבה היחידה לכך שישנו קונפליקט סביב הנושא הזה. ואת הקונפליקט הזה, צריך לפתור אחת ולתמיד, בצורה שאנחנו נהיה מרוצות ושלמות עם עצמנו. והחידוש החשוב ביותר הוא, שזה גם אפשרי!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
------
טעות
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
השמנה של 5 ק"ג היא אכן לגיטימית כי מדובר בעניין אסתטי בלבד וכל אדם יכול לבחור האם אכפת לו מהמראה או לא. אבל אדם שמעמיס על גופו כמויות של מזון, ובד"כ המזון שמשמין הוא המזון המתועש שאינו בריא לגוף ייתכן מאד שהדבר לא לגיטימי משום איסור בל תשחית, משום ונשמרתם ומשום עצם היותינו מחונכים לשבירת תאוות, ובכללם תאוות דיבורי לשוה"ר ותאות האכילה.
(ההבדל הבולט בין המדבר לשוה"ר לבין השמן הוא שאת תאוות המדבר לא רואים עליו, בעוד שהשמן מראהו מעיד על תאוותו.)

מעבר לכך, גם אם אכילה רגשית היא לגיטימית, האוכל לא באמת "מנחם" ו"מפצה" על צער, דכדוך או עגמת נפש. האכילה היא בעצם בריחה מהתמודדות חזיתית והיא רק דרך אחת. יש אנשים שבורחים לאכילה, יש שבורחים לקניות, לפטפוט מאסיבי בטלפון או לצריכת אלכוהול. כל הדברים הללו יכולים להיות לגיטימיים אבל הם לא ממלאים/מרגיעים באמת. אז לא חבל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אגב, אחד מהדברים שיכולים לעזור בתהליך של הרזיה הוא שילוב המימד הרוחני בתהליך הזה , לקרוא לדיאטה "עבודת המידות". יש הרבה אנשים ש"מתבשרים" כדי שלא יוכלו לגעת בשוקולד. אם התורה מצליחה לגרום לאדם להתגבר על התאווה שהוא לבד לא מצליח להתגבר עליה אולי כדאי למצוא את המקורות שלנו לחשיבות של תזונה בריאה והתגברות על התאווה וממילא זה יהיה קל יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הכל נכון. רק שאלה אחת קטנה: אם אנו מתוסכלות מלשון הרע באותה מידה שאנו מתוסכלות מעליה במשקל,ומתנזרות ממותרות בלבוש ובשאר העניינים כמו שאנו רוצות להתנזר מאוכל, ובודקות כל צעד שלנו בהתנהלות היומיומית במבט תורני של בל תשחית ונשמרתם- אשריכן בנות ישראל... אבל משום מה נראה, שאת כל האמביציה הרוחנית שלנו בקשר לתאוות אנו מנקזות דוקא לתחום האכילה... וזה לא לגיטימי! בדיוק כפי שאנו לא מרגישות בל תשחית כשאנו רוצות להרשים מישהו עם בגד יפה או תכשיט חדש, מותר ולגיטימי שלא נרגיש בל תשחית כשאנו מפרגנות לעצמנו לאכול את מה שאנו אוהבות!
ובקשר לאכילה רגשית... אין ספק, שאכילה לא פותרת מצוקה רגשית, בדיור כפי שעצבים ותסכול אינם פותרים אותן. המטרה היא ללמוד איך לפתור את המצוקה הרגשית, אבל כל עוד זה לא קורה - הרבה יותר לגיטימי להתמודד איתה באמצעות כמה קוביות שוקולד מאשר בהוצאת התסכול על הבעל והילדים... לא נכון?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
נכתב ע"י lambrski;1407452:
הכל נכון. רק שאלה אחת קטנה: אם אנו מתוסכלות מלשון הרע באותה מידה שאנו מתוסכלות מעליה במשקל

זה מה שקורה בחברה שלנו:
המטרה: להיות רזה ומוערצת.
האמצעי: לאכול כמה שפחות ולשרוף כמה שיותר
מה קורה בדרך: שני רצונות מנוגדים נלחמים בפנים רוצה לאכול, רוצה לרזות... לוקחים דיאטה קיצונית או שעות הליכה מטורפות כדי לעמוד ביעדים, כשמצליחים מרגישים "קדוש מעונה" בלי המתוק ואז נשברים, מתוסכלים... ושוב דיאטה חדשה.
זה מה שצריך לקרות:
המטרה: לשמור על הגוף שלי בריא כמו שה' ציוה
האמצעי: לאכול בריא ומאוזן
מה קורה בדרך: אני לא "חונקת" את עצמי בדיאטה רצחנית אלא רק אוכלת טוב יותר, אני הולכת בצעדים קטנים ולא עושה שינויים קיצוניים שקשה לי להתמיד בהם, אני לא כועסת על עצמי אם יש חריגות. זה לגיטימי שיש מאכל לא בריא שעדיין לא יכולה בלעדיו כי המטרה היא התהליך ולא תוצאה על צג המשקל. כל מאכל "רע" שהצמצמתי או ויתרתי לגמרי הוא הגשמת המטרה. ואם פתאום אני מגלה שגם ירדתי זה נחמד...

את צודקת. באמת אף אחד לא מתוסכל כ"כ מלדבר לשוה"ר כי העניין הזה נתפס בצורה רוחנית בלי עיוותים ועבודת ה' באמת לא צריכה לגרור תיסכול. ככה זה עובד בלשוה"ר:

המטרה: לשמוע לציווי ה' ולא לדבר סרה בזולת
האמצעי: לשמור על הפה שלי מלדבר דברים אסורים.
מה קורה בדרך: מתחילה ללמוד הלכות, מקבלת על עצמי שעה ביום, שעתיים, חברה אחת שאיתה לא מדברים לשוה"ר יותר, צעדים קטנים. כל התגברות היא הגשמת המטרה! כל פעם ששתקתי אני שמחה! כל פעם שדיברתי אני מזכירה לעצמי שאין קשר בין מה שדיברתי לפני שעה למה שאני מדברת עכשיו (זה לא קלוריות שנצברות) וע-כ-ש-י-ו אני מתגברת. אני יודעת שה' רואה את המאמץ שלי וזה מה שהוא מבקש – זה נותן לי כח להמשיך. אין תיסכול.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
נכתב ע"י lambrski;1407452:
בדיוק כפי שאנו לא מרגישות בל תשחית כשאנו רוצות להרשים מישהו עם בגד יפה או תכשיט חדש, מותר ולגיטימי שלא נרגיש בל תשחית כשאנו מפרגנות לעצמנו לאכול את מה שאנו אוהבות!

בעניין של בגדים ותכשיטים הגבולות של בל תשחית די מטושטשים. אבל אדם שיש לו עודף משקל רציני (והרופא כבר מתריע) יודע בודאות שהאכילה הלא בריאה מנוגדת לצו האלוקי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
"המטרה היא ללמוד איך לפתור את המצוקה הרגשית, אבל כל עוד זה לא קורה - הרבה יותר לגיטימי להתמודד איתה באמצעות כמה קוביות שוקולד מאשר בהוצאת התסכול על הבעל והילדים... לא נכון?"

במקום להתלבט האם להתמכר לשוקולד (השמנה) או לקניות (בזבוז כספים, עומס בבית) או לפטפוט טלפוני (בזבוז זמן, דיבורים אסורים) ולשכנע שזה לגיטימי. אולי כדאי לצאת מתוך נקודת הנחה שכל אדם הוא לגיטימי, גם החולשות, גם התאוות, וגם דרכי הבריחה. אבל לגיטימי וכ-ד-א-י עוד יותר לעצור את ה"טייס האוטומטי". ולומר לעצמי:
מה אני מרגישה עכשיו?
למה אני מרגישה כך?
מה אני רוצה לעשות בדחף הראשוני?
האם זה באמת יעזור לי או שיש דרך טובה יותר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אשריך שזכית למדרגה כזו!
הספר אכן פונה לנשים פשוטות יותר, כמוני וכמו עוד כמה, שיש להן עדיין רצון להיות רזות על המשקל, והן גם אוהבות לאכול בגלל הטעם בחיך ולא בגלל הצורך בקיום הגוף. כמובן, לנשים בעלות מעלה, מתאימה יותר השיטה שלך בלי כל ספק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
חבל שבתגובה הזו שלך את מסייגת את הדברים הכנים והנכונים שלי ל"נשים רוחניות מורמות מעם" וגורמת לכל "הפשוטות" לשים את דברי בסוגריים...

הדברים שכתבתי אודות ה"טייס האוטומטי" פשוטים ויישימים מאד. רק אולי קשה לפעמים לעמוד מול התשובות... ובכל מקרה הגישה של "את אשה נעלה אז תיישמי, אני אשה פשוטה אז אני יכולה להתבוסס בלגיטימציה לאכילה רגשית" היא בודאי סוג של בריחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
במציאות, יש המון נשים מורמות מעם, מיוחדות ממש, יראות שמים, מאמינות, למדניות, שיודעות המון.... ושמנות!

אז הדרך הזו שאת מציעה שווה בדיקה...

הפרק מעניין ושונה, מעורר סקרנות, מעורר ענין, אני באמת חושבת כך, שברגע שנקבל את עצמנו בלי ביקורת קטלנית כל כך על כל נפילה הדרך פתוחה יותר.
זה קצת נועז, אבל אני אוהבת את ההגיון בדבריך. תמשיכי!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה