הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ממרחק השנים נראית לה השאלה ההיא, שאותה הפנתה אליו באותם ימים טהורים החפים מקשיים, כילדותית משהו. אך בכל-זאת, בעמקי לבה העייף מאניצי קש ומבכיות ילדים - היא יודעת שיש בה מן האמת.
נדמה כאילו דבר לא השתנה מאז אותם ימים - לפחות מהצד שלו. הוא עדיין משכים כל בוקר - כדי להגיע בזמן אל צאנו. צאן משלו ממש אין לו - עדיין נאלץ לרעות צאן זרים - אך עדיין אוהב הוא את כבשותיו, אלה הרכות, התמימות, שתמיד משיבות לו אהבה וכבוד. כבוד שבבית המדרש לא זוכה לקבל.
ומן הצד שלה - האם דומה התבן הזהוב למצעים רקומי-הזהב שבבית נעוריה? האם משתווה הגבינה החרוצה שהיא מגבנת בעמל משאריות הגבירים, שבצאנם עושה בעלה, אל מעדני המלך המשביעים שעלו על שולחן אביה?
לא. אין זה שווה בעיניה. מצבורי התבן והמאכלים העבשים ערבים למנוחת-ראשה ולחיכה העדין עשרת מונים מזה. כי ההקרבה שבהם לא לשווא היא. קורבנה הוא קורבן הדור, קורבן האומה.
היא יודעת שמרועה הצאן שלה עתיד לצאת גדול.
***
בשנים החולפות בלא שינוי כמעט מצדו, היא צופה מרחוק על תהפוכות הדור, ומקשיבה ממרחק לכוח חסדו של אביה. הוא הדל משלושת עשירי הדור, אבל בחסדיו כמעט גובר הוא על כולם. אין עני שנכנס לביתו ויוצא משעריו כשהוא רעב. מלבד בתו. בתו שבחרה לה חתן שונה ממעמדה, ממעמדו.
אבא, היא רוצה ללחוש לו לפעמים, וכי לא ממך למדתי זאת? לא ממך ראיתי את כוחו של החסד, את לבו של הטוב?
ובינתיים הטוב שלה באמת מצליח לראות את הטוב הטמון בתבן הנערם באסמם, ובינתיים הטוב שלה ממשיך להבטיח לה: יום יבוא, ואביא לך ירושלים של זהב.
וירושלים של זהב, זו האמיתית, עומדת בפני חורבנה - והיא יודעת שהטוב שהיא אוצרת אצלה עוד יפיץ מטובו ומאורו לעולמם של אנשי ירושלים.
***
לעגן של השכנות דוקר את המקום העדין שבלבה, אבל היא מוכנה לקבלו - בכל תנאי שהוא - אם בסוף הקרבתה תביא אותו לתורה.
את בכור ילדיה היא מלווה אל המלמד, משננת איתו את האותיות שמסרבות להיכנס ללב אישה הרחום - אך העיקש. את גידול כל השאר עושה לגמרי לבדה - בלי דרישה, בלי בקשה. היא מלווה אותו בעיניה כשיוצא לעוד יום מלא עמל ריקני - וממתינה בסבלנות.
צא לך בעקבי הצאן, אישי, היא מדובבת על שפתיה, ולמד מהן את צעידת העקב בצד אגודל, זו האיטית, הסבלנית. היא תשתלם לך, בסופו-של-דבר, כשתגיע לאמת.
כמו שתשתלם הסבלנות בעבורי.
***
ויום אחד הוא חוזר, ואור חדש על פניו.
מספר על טפטופיהם האיטיים, העקשניים, של המים, ועל לב האבן החזק שלו שנמס למראיהם.
היא מביטה בשחיקה הרכה שנוצרה בשקעוריות פניו, ולבה שלה מתרחב בטפטופים עדינים של דמעות-אושר.
למחרת היא מלווה את שניהם, קטן כגדול, אל בית המדרש. צופה בו איך רתיעתו המובנית מאיימת להשיבו אחור, ואיך עקשנותו החזקה מכול מצעידה אותו פנימה.
היא מוכנה לזה. כבר שנים שהיא מתכוננת לבוא היום הזה. היא תהיה איתו בזה, כפי שהייתה עד עכשיו, בסבלנות מנצחת של אישה. היא מוכנה שפרנסתם תתמעט - את שערה תמכור למען מעות אם צריך - היא מוכנב לגידול הילדים הבלעדי. היא מוכנה גם לבדידות, אם יהיה בה צורך.
כי היא יודעת: גדול יהיה האיש שלה בדור זה של חורבן, והיא תהיה עמו בזה.
נדמה כאילו דבר לא השתנה מאז אותם ימים - לפחות מהצד שלו. הוא עדיין משכים כל בוקר - כדי להגיע בזמן אל צאנו. צאן משלו ממש אין לו - עדיין נאלץ לרעות צאן זרים - אך עדיין אוהב הוא את כבשותיו, אלה הרכות, התמימות, שתמיד משיבות לו אהבה וכבוד. כבוד שבבית המדרש לא זוכה לקבל.
ומן הצד שלה - האם דומה התבן הזהוב למצעים רקומי-הזהב שבבית נעוריה? האם משתווה הגבינה החרוצה שהיא מגבנת בעמל משאריות הגבירים, שבצאנם עושה בעלה, אל מעדני המלך המשביעים שעלו על שולחן אביה?
לא. אין זה שווה בעיניה. מצבורי התבן והמאכלים העבשים ערבים למנוחת-ראשה ולחיכה העדין עשרת מונים מזה. כי ההקרבה שבהם לא לשווא היא. קורבנה הוא קורבן הדור, קורבן האומה.
היא יודעת שמרועה הצאן שלה עתיד לצאת גדול.
***
בשנים החולפות בלא שינוי כמעט מצדו, היא צופה מרחוק על תהפוכות הדור, ומקשיבה ממרחק לכוח חסדו של אביה. הוא הדל משלושת עשירי הדור, אבל בחסדיו כמעט גובר הוא על כולם. אין עני שנכנס לביתו ויוצא משעריו כשהוא רעב. מלבד בתו. בתו שבחרה לה חתן שונה ממעמדה, ממעמדו.
אבא, היא רוצה ללחוש לו לפעמים, וכי לא ממך למדתי זאת? לא ממך ראיתי את כוחו של החסד, את לבו של הטוב?
ובינתיים הטוב שלה באמת מצליח לראות את הטוב הטמון בתבן הנערם באסמם, ובינתיים הטוב שלה ממשיך להבטיח לה: יום יבוא, ואביא לך ירושלים של זהב.
וירושלים של זהב, זו האמיתית, עומדת בפני חורבנה - והיא יודעת שהטוב שהיא אוצרת אצלה עוד יפיץ מטובו ומאורו לעולמם של אנשי ירושלים.
***
לעגן של השכנות דוקר את המקום העדין שבלבה, אבל היא מוכנה לקבלו - בכל תנאי שהוא - אם בסוף הקרבתה תביא אותו לתורה.
את בכור ילדיה היא מלווה אל המלמד, משננת איתו את האותיות שמסרבות להיכנס ללב אישה הרחום - אך העיקש. את גידול כל השאר עושה לגמרי לבדה - בלי דרישה, בלי בקשה. היא מלווה אותו בעיניה כשיוצא לעוד יום מלא עמל ריקני - וממתינה בסבלנות.
צא לך בעקבי הצאן, אישי, היא מדובבת על שפתיה, ולמד מהן את צעידת העקב בצד אגודל, זו האיטית, הסבלנית. היא תשתלם לך, בסופו-של-דבר, כשתגיע לאמת.
כמו שתשתלם הסבלנות בעבורי.
***
ויום אחד הוא חוזר, ואור חדש על פניו.
מספר על טפטופיהם האיטיים, העקשניים, של המים, ועל לב האבן החזק שלו שנמס למראיהם.
היא מביטה בשחיקה הרכה שנוצרה בשקעוריות פניו, ולבה שלה מתרחב בטפטופים עדינים של דמעות-אושר.
למחרת היא מלווה את שניהם, קטן כגדול, אל בית המדרש. צופה בו איך רתיעתו המובנית מאיימת להשיבו אחור, ואיך עקשנותו החזקה מכול מצעידה אותו פנימה.
היא מוכנה לזה. כבר שנים שהיא מתכוננת לבוא היום הזה. היא תהיה איתו בזה, כפי שהייתה עד עכשיו, בסבלנות מנצחת של אישה. היא מוכנה שפרנסתם תתמעט - את שערה תמכור למען מעות אם צריך - היא מוכנב לגידול הילדים הבלעדי. היא מוכנה גם לבדידות, אם יהיה בה צורך.
כי היא יודעת: גדול יהיה האיש שלה בדור זה של חורבן, והיא תהיה עמו בזה.
