אתגר דו שבועי - אוי וי איז מיר

[kiwi]

הטלפון ניגן "וכל מאמינים". מבט מהיר על השעון הראה שהשעה עשר וחצי בלילה.

"כן"..

"תשמע יאיר אני צריך ממך טובה קטנה ודחופה. זה בסדר, כן?"

"נשמע"

"המערכות שהותקנו היום צריכות עדכון אחרון. כנראה לא הבנתי שצריך ללחוץ על 'אישור'. מחברת האבטחה התקשרו ואמרו שלא מופיע להם העדכון. תוכל לגשת למשרד? אתה הכי קרוב לשם".

בחוץ קור מקפיא ויאיר רוצה לומר שזה בלתי אפשרי. אבל אין לו סיבה טובה חוץ מאוזניים רגישות לקור. את זה אפשר לפתור בקלות. כובע טוב יפתור את הבעיה.

"טוב בוס"

"תפסיק לקרוא לי בוס."

"טוב בוס, אה סליחה, שמריהו".

הוא מחפש כובע טוב. בנמצא יש את ארגז התחפושות. ככה זה. קר בחוץ ואי אפשר לרדת לגינה, ארגז תחפושות שלם ויש להם תעסוקה לכל היום. הוא נובר בארגז, מחפש כובע שיגן לו על האוזניים.

כובע גבוה, טורבן קטיפתי טורקי כחול עם יהלומים זהובים. אין לו ברירה אחרת. יאיר מניח אותו על הראש. אף אחד לא מסתובב בחוץ בשעה כזו, יש לכובע גלימה תואמת. הוא מחליט להתעטף בה.

יוצא לחניה המקורה. אף אחד לא יראה אותו כך.

הוא נכנס למשרד, מעיף מבט לאקווריום. הדגים עטים לכיוונו, אחר כך יתן להם אוכל.

פותח את המחשב, מתקשר לבוס.

"זה בכלל לא מסובך. התיקיה שרשום עליה 'אבטחה'. רק תקיש 'אישור'. ו...יאיר תדע שאני לא שוכח שעוזרים לי".

הוא מאשר.

"בוצע".

"תודה. ורק עוד משהו קטן, אל תביא לדגים אוכל. הם אכלו היום יותר מפעם אחת. והיום הנכדה שלי באה למשרד ונתנה להם בשפע. זה סתם לא בריא להם. בסדר? אני חוזר שוב: לא לתת לדגים אוכל!"

"אני מבין גם אם אומרים לי פעם אחת. אל תדאג, סמוך עלי בוס.".

"תפסיק עם הבוס"

"כן שמריהו".

הוא עובר ליד האקווריום והדגים מעוררים את רחמיו. הוא פותח את הקופסה עם האוכל ושופך בנדיבות, הם לא שבעים, מאכיל אותם שוב, עושה להם פרצופים, מפחיד אותם קצת. איזה מוזר זה שהמשרד ריק.

למחרת נקראים העובדים למשרד של הבוס. יושבים שם גם אנשי האבטחה. יש להם הודעה חשובה:

"מהיום יש מצלמות אבטחה במשרד. אתמול יאיר עידכן את ההתקנה. חסל סדר לעשות מה שרוצים פה. הנה בואו תראו ככה זה מסריט, הנה קטע קצר מההסרטה:"

ומול כל עובדי המשרד מופיעה ההסרטה מתחילתה. יאיר עם כובע הטורבן הכחול הגבוה והגלימה המוזהבת התואמת, מניח את השפופרת, ניגש לאקווריום, מאכיל את הדגים בנדיבות, עושה פרצופים, מבהיל אותם קצת.

הכל בסדר עם הדגים.

ויאיר - אוי ווי איז מיר...

 

[מכונתכתיבה]

זה היה מרשים.
היא לבשה כובע לבן של מנתחים,
על פניה מרוח איפור בגון הגבינה.
למעשה, לדעתי היא נראתה רוח רפאים.
אבל רוחל'ה, הבימאית סברה שזו הדרך לשחק דמות שעולה מן העבר.
את השיער המפואר כיסתה במטפחת טריקו לבנה הדוקה הדוקה
שרק הדגישה בבירור את מתאר הקוקו עליו חיפתה.
שוב חזרנו על הסצנה.
אני הילדה הקטנה עם הצמות והיא הרופא שניתח את סבתא שלה.
אני יושבת מרותקת והיא מתארת בצעדי ריקוד את הנס הפלאי שהתרחש לסבתא.
"שוב" צועקת רוחל'ה.
"נועה את לא היית מספיק קשובה" ניערתי קצת את הצמות
ומיקסמתי את יכולותיהן של עיניי הקטנות.
שוב.
ואז, היא הביטה בשעון. האוטובוס שלה יוצא עוד עשר דקות מתחנה מרכזית
באמצע הריקוד המלבב היא העיפה את כובע הרופא ורצה להחליף בגדים.
אפילו שלום לא אמרה לנו.
רוחל'ה רטנה. היא כל פעם בורחת לפני שאנחנו מסיימות את הסצנה. חבל.
ניגשתי בלאות להחליף בגדים. תוך פטפוט עם חברותי הנוספות למשחק.
ואז היא התקשרה.
"נועההההההה", היא לחשה באימה היסטרית, סביבה רחש אוטבוסי קלאסי.
מה קרה? צעקתי.
"נ-ו-ע-ה!!" היא הדגישה כל הברה כאילו השם שלי גורם לה להתעלף.
עמדתי ללחוץ על 100 האגודל כבר דפדף לכיוון מספרי החירום בטלפון
"המטפחת!! " היא לחשה באפיסת כוחות.
ואז ראיתי אותה. תלויה רפויה על הכסא.
"אוי ווי איז מיר!"
"רגע!" הפעם אני לחשתי
אל תגידי לי שהלכת עם הלבן הלבן הזה?"
"תמר?"

 

[מירי איצקוביץ]

"נו, חוס'ן"...
שששששש....

שברי רמזים מכיוון השווער גרמו לי להשתעל בסוג של מכובדות. כחכוח קל בגרוני,
ו--- מבט קטן ןמחייך לכיוון הכלה המהוללה שלצידי. חיוך חוזר ונבוך.
יושבת על קצה הכסא. הופעה ראשונה של החתן שלה. שבת ראשונה לאחר האירוסין. "וורט" ראשון לסעודת ליל שבת הזאת. (אוף איזה מתח... רק שיגיד משהו על רמה...)
ציוויתי על עצמי לשדר ביטחון עצמי. נעמדתי באחת. נשענתי בנינוחות על הקיר.
איייייייייייייי! האור כבה!
התישבתי בבהלה מבועתת.
האור נדלק.
אוי ווי איז מיר.
תגידו מי שם מתגים מאחורי הגב של החתן????

 

[nechama ro]

אם ראה אי מי את שרול ורדיגובסקי יוצא ממשרדו של הביג בוס, מיסטר יוסוביץ, ראה לא פחות מאשר עשן סמיך בצבעים עזים של אש יוצא מאפו. נשימותיו עלו וירדו בקצב בלתי אחיד בעליל, גוון אדמומי אפף את לחייו וגבותיו התכווצו באופן מאיים למדי.

שוב ושוב שיחזר במוחו את השיחה שהתרחשה לפני רגע קט, שרק בכוחות על אנושיים לא הסתיימה בטריקת דלת מצידה החיצוני, במחשבתו רצו ההאשמות החריפות שהוטחו בו, מאמצי ההתגוננות מעוררי הרחמים שלו, תיאור התוצאות החמורות הצפויות למשרד וגרוע מכל, הרמזים העבים אודות פיטורים העומדים לפתחו.

לרגע נזכר באירוניה בחיוך שהבליע טרם תחילת השיחה, כשהבחין בשארית פטרוזיליה מבצבצת בין שיניו הקדמיות של הבוס. אבל זה היה עוד לפני שידע על הסכנה המרחפת על הפת שבסלו...

הוא חייב, פשוט חייב לשמור על המשרה שלו. בשום אופן לא יכול להרשות לעצמו לאבד אותה. אבל מה יעשה? הבוס קוצף על המחדל חסר האחריות שנעשה תחת ידיו.

בלב גדוש מרירות פנה לפרוק את ליבו בפני יוסי, חברו. בפיזור נפש חיפש את שמו בין אנשי הקשר והחל כותב הודעת טקסט מלאת גידופים, האשמות ואיחולים נלבבים יותר ופחות לביג בוס הנכבד. בסיימו את מלאכת הפריקה, לחץ בחזקה על מקש השליחה, וכמעט התמלא בתחושת ההקלה של "דאגה בלב איש ישיחנה". כמעט.

יוסי. יוסוביץ. שני אנשי קשר צמודים ברשימה, חוסר שימת לב של חלקיק שנייה.

אוי ויי איז מיר.

מפה לשם, כמה עולה מנוי לגלאט ג'ובס VIP ?

 

[גולדברג.]

שעה ארוכה הוא עומד שם. זלמן.
חודש לפני כן הוא נתקל בקישור מדליק באלי אקספרס, דיסק און קי שהיה נצרך לו באופן דחוף, במחיר מגוחך. לא עמד בפיתוי. רשם בזהירות פרטי אשראי, הוסיף פרטי משלוח, וזהו- המשלוח בדרך אליו.

עכשיו הוא שם, בדואר. ממתין לתורו ולחבילה שממתינה לו.
הוא הגיע הרבה לפני שהסניף עמד להיסגר, הוציא פתקית והמתין בתור, אך זה בושש מלהגיע, עשָרות עומדים כאן לפניו, כל אחד והחבילה שלו.
משחלפו שעתיים נזכר לשאול. סלח לי אדוני, מה מספרך בתור? 768 השיב, הציץ רגע בפתק שבידו ונחרד, המספר שהיה רשום שם הוא 804, יאלץ להמתין עוד שעה ארוכה.
התייאש. חזר הביתה, לילדים.

מאוחר בערב החליט להזמין תור מראש, מחר לא אצטרך להמתין זמן רב כל כך.
למחרת, נכנס לרגע לקחת פתק במרכנתיל שנמצא צמוד, כך יוכל להיכנס מיד עם תום סידוריו בדואר. ואז נכנס מחויך לסניף הדואר - מוציא פתק של מוזמנים. מבסוט, עוד מס' דקות והוא יגמור עם הסיוט הנוראי הזה.

שלוש דקות חלפו והנה הוא שומע כרוז שמכריז כי תורו הגיע והוא מוזמן לעמדה מס' 4.
מיודענו ניגש מחויך לפקיד, אך לפתע שם לב, כי אחד - צעיר ממנו בעשור, עוקף אותו בלי למצמץ. הוא שואל אותו מיד, סלח לי, האם אצלך המספר a54? להפתעתו, הוא משיב בחיוב. האם אתה בטוח? שואל שוב, אכן משיב לו הצעיר ומוסיף, אולי תציץ רגע בפתק, אדוני?

--- אוי ויי איז מיר.

הפתק בכלל של מרכנתיל.

 

[סיפורים]

צריך לעשות משהו.
זה לא יכול להמשך ככה. פשע. אין הגדרה קולעת יותר.
ראש צוות אכזרי, טוב, לא ממש. כזה שדורש ממך להישאר עוד שעתים (כמובן בתשלום של 125 אחוזים), אבל את מי זה מעניין כשהפיצית צווחת במעון.

הגיע הרגע לעשות לזה סתופ. נכון, מזמן הגעתי למסקנה הזו, רק מה...
ויטמין פי, מכירים?
זה מה היה לו. וזה מה שקרה לנו.

אין עם מי לדבר, אין למי להתלונן. ועם זה עדיין לא ברור, עיין ערך אלו שנסו לעדכן את האב במעללי הבן הסורר ומצאו את עצמם מביטים על המשרד מבחוץ.
כל כך חכם מי שאמר שאסור לערב עסקים עם משפחה. אוי כמה חכם.

יום חמישי עצבני, עיקוב של יותר משעה, באג בתוכנה. מה יכול להיות גרוע יותר?
כותבת לחברה יקרה, משתפת אותה, בקושי, בעצבים, בשבת הקרובה שאין לאיש כוח להזמין אותי.

ככה עצבנית, רותחת כמו ליבה מבעבעת במעמקים, אני שולחת את המייל לחברה הצדיקה בתקווה שתקרא אותו ותנסה להבין את הקושי וחוסר האונים.

אוי לא!!
לא מאמינה, במקום לכתוב בשורת הנושא את שמו של הראש צוות ה'יקר' שלי, רשמתי אותו בשורת הנמען.
מנתקת את האנטרנט, סוגרת את המייל, מכבה את המחשב...
אפס. הודעה לקונית מעדכנת אותי שההודעה נשלחה בהצלחה.

 

[yonatanr]

ברוך היה בחור פיקח. מאז ומעולם הוא ידע מהו ערכו של כסף, ושכדאי לחסוך אותו לעתיד.

עוד בעודו ילד, אביו היה נותן לו מדי חודש כמה לירות בשביל לנסוע בהם לחיידר, והוא לא נרתע מללכת מדי יום חצי שעה לכל כיוון על מנת לחסוך אותם, וכשהצטבר לו סכום מכובד, הוא קנה בהם דברים מועילים, פחות או יותר.

בעודו מאורס, שח הוא לארוסתו בעינים בורקות, "אצלנו בבית ניישם את הכלל 'סוף מעשה במחשבה תחילה', לא נחיה בצורה בזבזנית, כמו כל החברים הנשואים שלי", היא ראתה את נחישותו, ונדבקה גם היא בהתלהבותו.

בתור זוג צעיר הם הרוויחו סכום די יפה, שהספיק להם היטב להוצאות השוטפות ואף יותר מזה, אך נאמן לעיקרון שקבע לעצמו, לא נתן הוא לחרוג מהמסגרת שקבע לעצמו לחודש. כל לירה שלא נצרכה לשוטף, נאגרה בחשבון פק"מ מיוחד, לנישואי בתו הקטנה שזה עתה נולדה, ולשאר הילדים שבוודאי יבואו אחריה.

הינדה אשתו, שלא הורגלה מבית הוריה להידוק חגורה שכזה, ניסתה מדי פעם לבקש ממנו לצאת אולי לנופש בבני ברק, העיר שליד הים, או סתם לצאת לשיט על הכנרת. אך הוא סירב בצורה מוחלטת, "את לא מבינה שזו חריגה גדולה מהסכום החודשי? איך נוכל לעמוד בזה? הרי את רוצה שנוכל לתת למירי המתוקה דירה בירושלים, לא כן?", היא התקשתה לעמוד בפני נחרצות דעתו, ושתקה.

היא שתקה גם כשכל השכנות התחדשו בבגדים מדי עונה, והיא לבשה את אותם בגדים משנה לשנה, גם כשכולם שיפצו והרחיבו את דירותיהם, היא נשכה שפתיים, ובלבד שיוכלו לחתן את ילדיהם בכבוד.

ברוך לא הסכים גם לראות מה מצב הפק"מ המקודש; "חז"ל אומרים שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, מה, את יותר חכמה מהם?", תהה.

עם השנים ידעו כל תושבי השכונה מהי הכתובת למסירת בגדים שכבר אבד עליהם הכלח, ואיזו שכנה תשמח לקבל כל פרי וירק שילדיהם מסרבים לאכול.

עברו להם שנים, האינפלציה התנפחה, הלירה הפכה לשקל, השקל לשקל חדש, ומירי הקטנה הפכה לנערה בו' סמינר.

"הגיע הזמן, ברוך", שחה הינדה לבעלה, "לבדוק מה המצב בחשבון החסכון, אינך סבור כך?", באופן מפתיע, ברוך סבר וקיבל, ויצא בצעדים מזורזים לסניף המוכר של בנק פאג"י.

כשחיוך מרחף על שפתיה, פנתה הינדה לעבודות הבית. אצלה ימי האירוסים לא יהפכו למסע של גיוס גמ"חים, כל חייה עמלה היא כדי להגיע לרגע זה.

החריקה המוכרת מכיוון הפתח האיצה אותה לדלת. הדם אזל מפניה למראה פניו המזועזעות של בעלה. בלי מילים, הוא הצביע לה על המסמך שקיבל מהבנק. אלף ארבע מאות ארבעים וארבעה שקלים חדשים. זה מה שיש בחסכון.

אוי ויי איז מיר.

 

[יאן]

-- הלילה בחצות יסתיים האתגר --

 

[m a r g a l i t]

-- הלילה בחצות יסתיים האתגר --

ועוד לא הספקתי לחשוב על רעיון מענין...

אוי ויי איז מיר.

 

[יאן]

וככה, בלי רמקולים בחזון איש-רבי עקיבא, הסתיים לו האתגר בקול דממה דקה.

למעשה, רציתי לכתוב לכל אחד איזה חוות דעת על הטור שלו. להרגיש פעם אחת כמו רב'ה בסוף שנה שכותב הערכה ממצה על התלמיד.

ראובן: ידיו רב לו (ילד אלים)
דן שמריהו: בעל כושר דיבור (מדבר כל השיעור)
עידו חנינא: מקרב את הגאולה (חוצפא יסגא)

אבל (קרעכץ בריא) זה היה ביום הראשון. והשני. אחר כך הטורים התרבו ואני הרמתי ידיים.

היות שאני סקרן לגבי האתגר הבא, אעשה משפט-שדה זריז, ולאחר מכן הכרזה חגיגית על ה"ממשיך" שליט"א.

ובכן, התבססתי על שלושה גורמים שיקבעו את ערך הסיפור:
א. ריאלי,
ב. מקורי,
ג. מפדח.

חלק מהסיפורים הצטיינו בריאליותם, חלק הצטיינו במקוריותם, וחלק הצטיינו באיך שאומרים את זה.

אשר על כן, בשקלול כל הנתונים, ובשילוב דעת תורה של החברותא בסדר ג' שכוללת בו זמנית גם דעת בעלי בתים, ולאחר מחשבה מעמיקה, החלטתי בזאת כדלהלן:

במקום השלישי והיוקרתי תזכה @אילה רובינפלד, על סיפור מקורי ומזעזע. אני מאוד מקווה שלא יבוא יום והילד יקרא את הסיפור הזה בפרוג.

במקום השני והמכובד, זכה @אשר לב, על סיפור אמיתי שהמחיש לנו איך נראים פירותיהם בעולם הזה של הלווית המת. תתחדש על הזכייה ועל הכובע.

ובמקום הראשון הנוצץ והנחשק זכה @פסיק רישא, וכפי שהתנבא אחד מחברי הפורום בלשון הזה: "פסיק, ניצחת".

ברכותינו!!!



ניתן להגיש ערעור בשלושה העתקים.

 

[yonatanr]

ברכות ל @פסיק על הזכייה במקום הראשון.
וברכות ל @יאן על הזכייה במקום הראשון בין מעלי האתגרים, במהירות העלאת האתגר, סיומו ושיפוטו, וכן על הגוון ההומוריסטי שנשזר לכל האורך.

 

[פסיק]

כככ. םםםם...
הע... אני קצת מתבייש לנאום בפני קהל... אנסה להתגבר על זה.

כולי נרגש להיות במקום הראשון. זה לא פחות כיף מלקחת חלק באתגר עצמו.

תודה ל @יאן על העלאת האתגר בכלל ועל השיפוט הנכון בפרט (את האמת אומר לכם, שלא ציפיתי...).
תודה גם לכל המגיבים ולוקחי החלק באתגר.

ובכן, אנסה להעלות אתגר בהקדם האפשרי.

 

[RACHELIZ]

ברכותינו!
מחכים לאתגר...