הם ישבו בחדר הרבנים אמנם אחד אל אחד, אך כולם ידעו שלא זה כי הוא זה, הרב
קלפשטיין שישב בימין - היה איש רחב מימדים ובעל צורה נאה, זקנו מסודר בקפידה ופניו משדרות רשמיות וסמכות כאחד.
מימינו מתנשאת ערימה של ספרים פתוחים זה על אף זה, גדולים וקטנים, עבי כרס ושאינם, מכל השנים והמהדורות, מגמרא מסכת סוכה בלוית הכריכה, ועד לספר החדש שהופיע זה עתה ומקיף את הלכות ד' המינים על כל מרבדיהם וסוגיותיהם. פעמים היה אשר גובהה של הערימה אף הסתירה חלק מפניו ורק שני עיניו הנוקבות בצבצו מלמעלה – עטורות בגבותיו העבות.
משמאלו 'מושטת' לו ידית פלדה מתכוונת עם זכוכית מגדלת עבה ומשוכללת. אמור יאמרו הבריות שמיום בריאת העולם לא קרה כזאת שיחמוק לו איזה 'בלעטל' או נקודה שחורה מתחת לעיניו הקפדניות של קלפשטיין – הנראות מפחידות פי כמה כשהן משתקפות מעברה של הזכוכית מגדלת.
תחביב מיוחד היה לו לרב קלפשטיין 'לשתף' את ציבור שואליו עם גודל שליטתו בהלכות ואת טיב בקיאותו בשיטות המובאות בספרים בה"א ובמסקנות. אם כי לא תמיד היו דבריו מובנים על הדעת – די היה בכמה מילים מעורפלים מעורבבים בביטויים הלכתיים ובמבטא ישבתית משופשפת - לחפות על כך.
אוהב היה לנמק את שיטותיו ולגלות מדי פעם לשואל התמים ש"את הסוגיא הדנה בשאלה שלך למדתי כשעסקתי בענין ההיא וההיא, לילות כימים שמתי עד שהגעתי הלום – לדעת את כל השיטות על בורים, יש לך מזל שהאתרוג שלך הגיע לידי ב"ה ועבר את הניתוח ההלכתי המעמיק והמקיף ביותר"
לאומתו - באותו צד לשולחן הרבנים - ישב לו
הרב שמעיה, מראהו פשוט, כובעו דהה, זקנו קטנטן וחדחד. מעיין בספר משנה ברורה הממוספר על עוביו עם מדבקה זוהרת המשייכת אותו אל אוצר הספרים של הישיבה. לצדו מונחת לה זכוכית מגדלת פשוטה, שהידית שלה - העטופה ברצועות דבק סלוטייפ חממם - מגלה את אורך ימיה הטובים יותר.
תמיד היה מעיין בשאלה בשתיקה ובמתינות, שותק ומעיין, ורק כשהגיע בדעתו למסקנה של ענין היה עונה את תשובתו הפשוטה והברורה במילה אחת או שתיים אותו בירר בקפידה, חומק היה מלחוות דעתו כשלא היה מוכרח לכך, רק עונה בקצרה וחוזר לתלמודו או לשואל הבא הממתין בתור.
* * *
זה היה בשעות פני הצהריים בהם החדר עדיין ריק והתור דליל שואלים. נכנס לחדר הרבנים בחור בשנות העשרה לחייו, תספורתו המוקפדת ומבטאו הכבד הסגיר את מוצאו הצרפתי, הוא הוציא את אתרוגו מקופסת הקרטון תוך כדי שרגליו מוליכות אותו מאליו אל הרב קלפשטיין אשר מעבר ערימת ספריו.
שלום כבוד הרב
יש לי שאלה בקשר לצורת האחיזה של האתרוג – אמר בקול בטוח תוך כדי שהוא אוחז את אתרוגו בצורה קעורה.
האתרוג שלי בא ממרוקו – הנמיך הבחור את קולו כאחד הממתיק סוד.
מאיזה זן הוא אינך צריך לומר לי – קטע אותו הרב – ממרחק כמה וכמה עשרות מטרים הייתי מזהה את המוצא שלו.
כן, הרבה אומרים לי שרואים עלי שאני צרפתי - הצטחק הבחור כשלחייו הסמיקו.
קלפשטיין מניף את ידו בתנועת ביטול, "נו שוין לך תסביר לבעל תשובייה מה זה זן ומה זה 'מסיירת' של אתרוג" חשב לעצמו.
הבעיה הוא – המשיך הבחור את נאומו שנקטע – שאתמול הייתי בשיעור תורה, והרב הנואם אמר והדגיש שכשמברכים על האתרוג צריך להחזיק אותו 'כדרך גידולו' - שזה אומר כמו שהוא גדל על העץ עם הפיטם לצד מעלה, הסביר כאחד ממיטב מגידי השיעור.
נכון מאד! – אומר לו הרב בטון המתאים לילד שידע לענות את התשובה שדיקלמה הגננת על פיו.
אבל! המשיך הבחור – פה מתחילה הבעיה, שהאתרוג שלי גדל במרוקו, וכשאני עומד בארץ ישראל – אם אני יחזיק אותו באותו כיוון שהוא גדל על העץ במרוקו – אצטרך להחזיק אותו ככה – הדגים הבחור כשהוא מחזיק את האתרוג בצורה עקומה;
כי כדור הארץ עגול, ואנחנו פה, ומרוקו שם, הצביע על נקודות מסוימות באוויר מנסה לדמות גלובוס... ואם כך, יוצא שהאתרוג שלי כשהוא גדל על העץ שלו במרוקו, הוא גדל ככה – הצביע בידו הפנויה על האתרוג המונח בצורה עקומה.
קלפשטיין ניסה להתאפק ולא לצחוק, אבל השאלה הצחיקה אותו מאד והוא לא הצליח להתאפק...
כשצחוקו עדיין על פיו אמר לבחור "לך תלמד עוד תורה, תלמד עוד הלכות הנחוצות לחיי היום יום, ישנם הלכות ש'אתם' אפילו לא מודעים אליהם, חבל שתבזבז את זמנך בחקירות חסרות תועלת ממין אלה"
הבחור עמד משתומם, מנסה להבין את מה שהרב מנסה להגיד, ושאל – זאת אומרת שאני יכול להחזיק את האתרוג ככה? יישר את ידו.
כן אתה יכול להחזיק ככה – נאות קלפשטיין לענותו, תוך כדי שהוא מיישר את אגרופו הקמוץ ומגדים גם הוא את הצורה הישרה.
כן? ככה כתוב פה? ווידא הבחור בתמימות, תוך שהוא מצביע על ערימת הספרים.
כן! – עלה טון דיבורו של הרב - אתה צריך להחזיק את האתרוג בצורה ישרה, אבל
לא! זה לא כתוב פה, כי זה ענין פשוט מאד ומובן מאליו ולא צריך לדבר על זה, ואין אף אחד מכותבי הספרים האלה שהיה מוכן לשרוף את זמנו לשאלות פשוטות ממין אלה.
כמו שאמרתי לך תחזור ללימודים ותועיל יותר. הוסיף הרב בתוכחה.
כבוד הרב, אולי בכל זאת תסכימו לבדוק, אם באחד מהספרים יש נדון כזה. כי אני באמת רוצה לקיים את המצוה בהידור ולהחזיק את האתרוג בצורה הנכונה – התחנן הבחור בתמימות זכה.
כאן פקעה סבלנותו של הרב... שבעל תשובה יבוא ויפקפק בבקיאותו המופלאה... ועוד בדברי שטות והבל?!
אין! אין! אין! צעק, כמעט צרח.
זה לא כתוב פה! באף אחד מהספרים! זה דבר פשוט ומובן מאליו... ותחזיק את האתרוג ואת הראש שלך ישר בבקשה...
הבחור נבהל מטון דיבורו של הרב שדמה יותר לצעקה, הוא פסע פסיעה אחורנית תוך שהוא לא מוריד את עינו מדמותו של קלפשטיין.
כל אותו הזמן ישב הרב שמעיה בצד והקשיב לדיבורם, אך לא התערב, כדרכו תמיד, ובפרט כשהשאלה לא הופנתה אליו.
אבל כאן הוא חרג ממנהגו.
חכה שניה! קרא לבחור שפנה לצאת בבושת פנים.
'אם ירשה לי כבודו לעיין בזה לדקה' בקש את רשותו של קלפשטיין, והצביע על אחד מהספרים בתחתית הערימה.
בכבוד! אומר לו קלפטשיין תוך כדי שהוא מגביה גבותיו בתמיהה.
הרב שמעיה סימן לבחור לבוא לידו, ותוך שידו מונחת על כתיפו של הבחור, דפדף בספר חיים וברכה סימן מד' והתחיל להקריא מילה במילה במתינות מתוך הספר:
דרך גדילתן: עיין בכורי יעקב תרנ"א ס"ק י"ג. שנסתפק אם אנו יושבי אירופא יוצאין בד' מינים שגדלו באיי אמעריקא ואוסטיראליען שיושבין לצדינו ותחתינו וכן איפכא. שידוע מה שכתבו הטבעיים שרגליהם נגד רגלינו ומה שאין נופלין נגד השמים. הוא מפני ששם הבורא כח מושך בארץ. וא"כ המינים שכדלו שם – אם נוטלין אצלינו הוא היפך מדרך גדילהן וכו'...
אלא דתמיד המברך צריך לאוחזן בעיקרן למטה וכו' אף שבשעת גידולם היה להיפוך מכפי שהם כעת אצל המברך וק"ל.
הנושאים החמים
