הקוף הגדול עמד לבדו על הענף הלא אמתי, ואכל תפוח.
גם אני עמדתי, צמוד לסורגים, למרות שהם הכאיבו לי בפנים, והבטתי בו. אני גם אוהב תפוחים, אך לא בגלל זה הסתכלתי על הקוף ככה. ידעתי שאם אני אסתכל ישר לתוך העיניים השחורות של הקוף, שאם אני אצליח לתפוס את את המבט שלו בחזרה – הוא יוכל לדבר אִתי. באוֹצָרית, כמובן. כי גם קוף מסוגל להבין תנועות ידיים וסיבובים של הראש, נכון? אז מה אם אפילו אמא של לא מצליחה כל־כך להבין.
אמא דווקא ניסתה להבין - היא ממש הנהנה בהתלהבות כשהסברתי לה על השפה החדשה שהמצאתי, על אוצרית, אבל אחר־כך ביקשה ממני שאני אעלה כבר לאוטו, כי אבא וכל הילדים כבר מחכים. ואחר־כך היא ישבה בכלל מקדימה, ליד אבא, ודיברה אִתו, ורק צעקה פעם אחת לתאומים שיפסיקו לריב. התאומים בטוח לא יצליחו להבין אוצרית. הם רק בני ארבע. אבל האחות הגדולה שלי, שהיא גדולה ממני רק בשנה וחצי ואני חושב שהיא יכולה להיות המלכה של ממלכת אוצר (אני המלך) - היא כן יכולה ללמוד אוצרית. ובאמת זה מה שניסיתי, עוד כשהיינו בנסיעה. היא הקשיבה דווקא ונראה שזה מעניין אותה, אבל בסוף היא העדיפה לחזור אל חוברת היצירה שאמא קנתה לה, כמו לכל הילדים, כדי שתהיה להם תעסוקה בנסיעה. ולכן אני פשוט חזרתי להסתכל על העצים שרצים בחלון, והמשכתי להמציא לעצמי מילים נוספות באוצרית, ואת חוברת היצירה שלי הבאתי לאחות התינוקת שלי, שתהרוס אותה, מה 'כפת לי, זה כיף לה.
ואז נגמרו כל העצים בחלון, ואבא ואמא אמרו לנו לרדת, ואז הם אמרו לנו ללכת את כל הדרך הארוכה והמעצבנת הזאת עד לפינת החי. חבל שעדיין לא המצאתי מילים אוצריות שמתארות "עפר־מלכלך־ומעלה־אבק" ו"אבנים־קטנות־שנכנסות־לסנדלים" וגם "אוטו־ג'יפ־שנוסע־ברעש־ומעיף־עפר־וגם־אבנים־קטנות" - כי זה בדיוק מה שהיה בדרך הזאת, וזה היה ממש מעצבן. אז התלוננתי, בעברית, ואמא נתנה בי מבט כועס שכזה, שכבר לא התחשק לי ללמד אותה שום מילה באוצרית.
וככה הייתי עצבני, עד שהגענו לכלוב של הקוף.
"פעם היה אתו בכלוב קוף נוסף, אבל נאלצנו להרחיק אותו ממנו," ככה הסביר המדריך של פינת החי. "הקוף הזה לא אוהב חֶברה," הוא הוסיף וצחק כזה.
אז אני דווקא נעצרתי לידו, ולא הסכמתי לזוז משם. האחות שלי קראה לי לראות את הטווסים היפים, ש"אפשר לקחת מהם נוצות לכתוב ספרי תורה!" – כך היא אמרה בהתלהבות. אני דווקא ממש חולם להיות סופר סת"ם יום אחד, אבל לא היום - היום אני מסתכל על הקוף הזה, שיושב על כיסא המלכות שלו שהוא בעצם ענף לא אמיתי. הקטנים, מאחוריי, התלהבו מהכבשים המסתובבות חופשי – "כשייבנה בית המקדש הם יהיו קורבנות, נכון, אבא?" שאל אחד התאומים. קורבנות זה גם מעניין אותי, כי אני הייתי רוצה להיות הכהן הגדול – אם אני לא אהיה סופר סת"ם – אבל כרגע זה לא משנה. גם ככה בית המקדש עוד לא נבנה, אבל הכלוב של הקוף נראה כמו מקדש או כמו ארמון גדול בפני עצמו.
אמא קראה לי לבוא ללטף את הארנבים. אבא אמר לי שבהמשך יש "תוכי מדבר!" – אבל הוא נשארתי להביט בקוף, שמעל המצח הזדקרו לו כאלה שערות שהיו נראות כמו כתר.
"אתה מלך, נכון?" לחשתי לעבר הקוף, שעמד כבר זמן רב באותה תנוחה עם התפוח ביד (למרות שבדרך כלל קופים כל הזמן קופצים ומדלגים). "אתה מלך של ממלכה רחוקה, ורק בטעות הגעת לכאן." לא דיברתי אתו באוצרית, כי עדיין לא חיברתי כל־כך הרבה מילים בשפה. אחר־כך כבר לא דיברתי אליו אפילו. כבר ראיתי כל מה שקרה לו במחשבות שלי: הקוף שהיה פעם בכלוב עם הקוף הזה – הוא קוף רע! מלך של ממלכה רשעית! קוף כָּלוּפי!
כן, ממלכת הכלופים! הם הרשעים שמציקים כל הזמן לממלכת אוצר, כמו לקוף הזה, שפעם היה מלך! פתאום ידעתי את זה ממה בבירור, למרות שלא זכרתי את הכלופים לפני רגע.
הכלופים הרשעים האלה, שנלחמים בך - ואז אומרים שהם בכלל לא נלחמו בך. הם תמיד מציקים בלי סיבה בכלל, כי הם חושבים שכל העולם שלהם, והם חושבים שבעולם שלהם אין מקום לילדים קטנים וקצת נמוכים והרבה שקטים.
הקוף פתאום החליט לחזור ולהיות כמו כל הקופים. הוא נתן קפיצה אדירה מהענף שעליו ישב אל ענף אחר, והשערות שהזדקרו לו מעל המצח התפרעו ברוח שנוצרה. הכתר שהיה לו נעלם, וגם מה שנשאר מהתפוח נעלם, כי הוא זרק אותו הרחק־הרחק.
אבל רגע אחר־כך גיליתי שהתפוח לא נעלם. הוא אמנם כבר לא היה בצורת כדור, אבל הוא התגלגל והתגלגל, עד שנחת ליד גדר הכלוב, קרוב מאוד לרגליים שלי.
הסתכלתי עוד רגע אחד בקוף, שבגד במלכות שלו (אני אף פעם לא אבגוד במלכות שלי!), ואז התכופפתי אל הקרקע. האצבעות שלי היו קצרות, אבל הן בכל זאת הצליחו להיכנס בין חורי הרשת שהייתה סביב הכלוב, וככה תפסתי בשאריות התפוח. במאמץ רב הצלחתי להוציא אותו מבין הסורגים, ולהחזיק אותו כמו שצריך בידיים שלי. אם אמא הייתה רואה אותי היא הייתה נגעלת ואומרת לי לזרוק את זה מיד, אבל אמא הייתה ליד הארנבים ועזרה לתינוקת ללטף אותם, ואני הייתי כאן, ואני הייתי המלך.
הרמתי את מה שנשאר מהתפוח, כאילו זה שרביט, וצעקתי בקול חלש: "יחי המלך קאליס!" כי זה הרי השם שלי, השם החדש שהרגע המצאתי באוצרית (למרות שהיא שפה של תנועות), וזה הרגע שבו אני באמת מתחיל להיות מלך.
כשאמא באה שוב לקרוא לי, הכנסתי מהר את מה שנשאר מהתפוח לכיס של המכנסיים המלאים בלכלוך־שעוד־אין־לו־שם־באוצרית. אמא אמרה שהולכים לראות את התוכי המדבר, אבל אני חשבתי בהתרגשות על הממלכה החדשה שלי. יש עוד הרבה מה לתכנן. צריך להמציא שם למלכה של הממלכה (היא תסכים להיות המלכה, נכון?) וצריך גם לחשוב על תפקידים בשביל התאומים. אולי אחד מהם יהיה שר הצבא של הממלכה (כמו בניהו יהוידע אצל דוד - בדיוק למדתי את זה בתנ"ך שלי)? והשני כנראה יהיה המשרת. ואולי גם לתינוקת יהיה תפקיד? צריך עוד להחליט. וצריך כמובן למצוא עוד מילים באוצרית, כי את כל הדברים האלה חשבתי בעברית, וזה לא ייתכן ככה.
כן, יש עוד הרבה להחליט. אבל מה שבטוח - היום הזה, היום שבו הוכרזה הממלכה החדשה, הוא יום מאושר! נכון, עדיין יש לי בסנדלים את האבנים־הדוקרות־מציקות־האלו, ועדיין המכנסיים שלי מלוכלכים, אבל לפחות אני יכול ללכת איתם, ואני גם יודע לאן ללכת איתם.
ללכת אחרי אמא אל אבא והילדים ואל התוכי המדבר.
אולי יש סיכוי ללמד גם אותו אוצרית?
מבוסס על סיפור אמתי.
הנושאים החמים
