אתגר! (הכנסו)

[חנוש מצפת]

נסו לכתוב קטע(קצרר) בשימוש אלמנטים ותיאורים שמשביחים את הכתוב..אבל
השתמשו במוטיב לתאר מצב הפוך ממה שהוא מיצג..
לדוגמא גשם בדרך כלל מיצג עצב וסערת רגשות אז השתמשו בו לתאר דוקא מצב שמח..
מוכנים?

 

[אוריגמי]

זה נראה קצת אתגר ספרותי
וכאן זה פורום אומנות ויצירה
או שלא הבנתי נכון?

 

[חנוש מצפת]

אתה חושב שאתגר ספרותי הוא לא יצירה?
אני חושבת שקטע ספרותי הוא אומנות..

 

[אוריגמי]

אתה חושב שאתגר ספרותי הוא לא יצירה?
אני חושבת שקטע ספרותי הוא אומנות..

בהחלט שזה אומנות
ואין לי שום דבר נגד זה
פשוט בד"כ בפורום הזה יש מקבץ אומנויות שאין להם מקום אחר באתר,
כי גם נגינה וגרפיקה ואנימציה וצילום- כולם אומנות
אבל הם מתרכזים כל אחד בפורום שלו
וכאן יש בעיקר אומנות פלסטית... תראי גם בהגדרת הפורום.
לכן נראה לי שתהיה היענות רבה יותר שם מאשר כאן.

ודרך אגב, המלבן האדום עם הנקודה הלבנה שמתחת לשם שלי, מעיד שאני שייכת לקהילת "חכמת נשים", אז אני את ולא אתה.

 

[חנוש מצפת]

אה
חח אני משתמשת די חדשה אז לא ידעתי..תודה על העדכון

 

[לאה!]

אני מסתכלת מסביבי, חושך, לבד, קר.
אני יושבת על הסלע הקשה, הרוח שורקת בעוז ומכה על פני ללא רחם.
יושבת וחושבת...
מצטמררת מעט, לא יודעת אם מהקור או מהמחשבות...
מציצה בשעון, כבר יותר משעה אני כאן!
אני קמה, מתמתחת, כמה טוב זה היה!
אני צריכה לעשות זאת לעיתים יותר קרובות, לצאת קצת מהעולם כדי להיכנס לתוך עצמי...

 

[חנוש מצפת]

ואווווווווו
אמאלה איזה כישרוןןן!
את מוכשרת..אהבתי מאוד מאוד!

 

[צליל הכינור]

אם זה קשור לענין בבקשה:

שרירי העיניים שלי מבליטים את קיומם בכאב חד,
לחצני המקלדת שלי כבר קרסו מרוב לחיצות דחופות,
וראשי דואב אחרי שעות של היעדרות מוחלטת מהמיטה,
עד מתי עוד אוכל לשבת ככה כפוף מעל גוש פלסטיק נוקשה,
מול אורות מרצדים באורות מונוטוניים קבועים,

ואני מצטמרר... בראשי מתחלף מסך מקטע שכתבתי רק לפני תקופה:

שרירי העיניים שלי כבר לא הראו את נוכחותם כבר זמן רב,
לחצני המקלדת כבר שכחו ממגע הרך ולטיפה מתמדת,
עד מתי עוד אוכל לשבת ככה בראש חלול וריקן,
בצורה מאוזנת לכסות שוב את פני בחוטים הצפופים,
מול אורות מרצדים של שקיעה וזריחה ללא מעש...

 

[חנוש מצפת]

ואווו! אהבתי..והתרגשתיייייי
מיוחד !! כישרוןןןן

 

[חנוש מצפת]

סתם משהו קטן..אשמח לשמוע חות דעת..

צלצול הפעמון החריש את הקולות ששאגו בתוכי.
בתנועות רובוטיות איגדתי את החומר למבחן בנילונית, הרמתי כסא ,כיתפתי את התיק ויצאתי את הכיתה.
הבחוץ קיבל אותי עם ליטוף של קרן שמש וירוק של צמיחה,אני ממהרת את צעדי רוצה להספיק להגיע מוקדם..
זוית עיני מתמקדת בגינת השעשועים שכל התקופה האחרונה היתה שוממה ורטובה וכעת ניצלו את מזג האויר הנח כמה אמהות לזאטוטים,אחד מהם נועץ בי מבט וזוורק את המוצץ לכיווני,גיכחתי קלות ומסרתי אותו בחזרה לאמו,מנידה ראשי לשמע תודתה...
אני ממשיכה ונעצרת לשמע שירה מגן הילדים..
"איך יודעים שבא אביב?"
איך באמת? אני עוצרת,ריח של התחדשות מתגנב לאפי
"מסתקלים סביב סביב ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים.."
המנגינה דועכת לאט לאט ואני מסתקלת סביב ואורה שאכן היתיבשו השלוליות,פרחו הערוגות,וכן..נעלמו המגפים והמעילים
אך צר לי לבשר לך גננת יקרה,האביב עוד לא הגיע,בטח שלא הגיע אלי..

 

[לאה!]

יפה מאוד!!!!!!!!!
כתיבה יפה וזורמת, והמשפט האחרון עשה לי כזה שוק...

 

[אלצ'י]

אני יודעת שזה טיפה ארוך אבל שהלב כותב לא עוצרים אותו .נ.ב. מעולם לא עברתי קורס כתיבה אז סליחה מראש אם זה לא מקצועי

ספוילר: חופש

שוב פוקחת עיניים. החדר שטוף השמש לא נותן מקום לטעויות, אני בחופש. ציוץ ציפור על אדן החלון מעביר בי רטט קל, יש מי שחופשי ממני, שעליו לא חלות מגבלות משרד הבריאות.
התארגנות הבוקר-צהריים נערכת בעצלתיים אין טעם למהר, אני בחופש. בצעדים לאים, חסרי חיים אני משתרכת למטבח ומתחילה להכין בתנועות מונוטוניות את הקפה שלי- שנהיה מתוק מיום ליום, אולי כפיצוי על המרירות שהחופש הזה הכניס בי.
אני מתיישבת על הכורסא מול החלון הגדול, ביד ימין הקפה וביד שמאל העוגייה והנוף- ממול. למרבה הפלא הנוף היפיפה שבסתם יום שגרתי הייתי מוכנה לעשות הכול בשביל שעיני תשזוף אותו יותר מחמש דקות ברצף- מעצבן אותי.
פעם הייתי חלק ממנו, חיה אותו, היום, מותר לי רק להסתכל עליו ולהנות מהזווית הפנורמית שביתי מאפשר לי . הציפור שבקרה אותי בבוקר צצה לה גם עכשיו, מתעקשת להזכיר לי מה זה באמת להיות חופשי. אני מתרוממת ברוגז ומסלקת אותה בהינף יד, שתלך, יש כאן יותר מדי דברים שמזכירים לי את זה. מבטי חולף בלי משים על המסכת המנתחים הכחולה שתלויה על הוו בסמוך לדלת הבית-. הדלת, שהשימוש בה נעשה נדיר מיום ליום. המשפט 'ביתי הוא מבצרי' מכה בי, גיחוך ציני, עצוב נפלט מפי ובאין לי מה לעשות אני פותחת מילון ובודקת אם 'מבצר' זה מילה נרדפת ל'כלא'. לא, זה לא מילה נרדפת. כשייגמר החופש אני אפעל שיתקנו את הטעות הזאת.
הקפה נגמר, גם העוגייה והנוף- ממשיך לדומם, מרוקן מאנשים, בראשיתי. השמיים הנקיים מדי חפים מצפורי הפלדה הרועשות.
ריבונו של עולם זעקה חרישית יוצאת מפי, מפלסת את דרכה ביתר קלות בשמיים השוממים. שהחופש הכפוי הזה ייגמר. דמעה מתוסכלת שכל המרירות, העצב והטירוף שהחופש הזה הביא אתו נושרת אל תוך כוס הקפה הריקה שעוד אחוזה בידי . אבא, שהחופש המחניק הזה יגמר כבר!

 

[חנוש מצפת]

ואווו במילה אחת! ואוו! אין לי מה להוסיף..אליפות! אהבתי...

 

[מומלץ]

אם זה קשור לענין בבקשה:

שרירי העיניים שלי מבליטים את קיומם בכאב חד,
לחצני המקלדת שלי כבר קרסו מרוב לחיצות דחופות,
וראשי דואב אחרי שעות של היעדרות מוחלטת מהמיטה,
עד מתי עוד אוכל לשבת ככה כפוף מעל גוש פלסטיק נוקשה,
מול אורות מרצדים באורות מונוטוניים קבועים,

ואני מצטמרר... בראשי מתחלף מסך מקטע שכתבתי רק לפני תקופה:

שרירי העיניים שלי כבר לא הראו את נוכחותם כבר זמן רב,
לחצני המקלדת כבר שכחו ממגע הרך ולטיפה מתמדת,
עד מתי עוד אוכל לשבת ככה בראש חלול וריקן,
בצורה מאוזנת לכסות שוב את פני בחוטים הצפופים,
מול אורות מרצדים של שקיעה וזריחה ללא מעש...

זה משהו מטורף פשוט אומנתי