אתגר חודש כסלו> אתגר מספר 1- הִכָּנְסוּ...

[שרלוט]

סבוני גם סבבוני​

את הפסוק הנ''ל בתהלים אנו אומרים בחנוכה בעת אמירת ההלל.
כמה פעמים חשנו על בשרינו שסיבנו אותנו וסובבו אותנו על האצבע הקטנה?!
[אני למשל, מרגישה שסיבנו אותי רציני עם האתגר הזה...אבל שששש שפנס לא ישמע]
ולכן כדברי הפסוק: מה ששנוא עליך... הגיע הזמן לסובב גם אתכם עם האתגר הזה.
בהתחלה חשבתי להטיל עליכם משימה ברוח החג. לכתוב איזה דבר תורה או מאמר חז''ל
על המושג בית הלל ובית שמאי, מה ההבדל בין שני 'חוגים' אלו וכו... מדוע מדליקים שמונה ימים ..
אבל כפי שאתם מבינים- כולכם הייתם בורחים מהמשימה כל עוד רוחכם בכם.
אז המשימה נכון לחודש זה נסוב סביב: הסביבון.

מכירים את הדבר המעצבן הזה שילדים קטנים אוהבים לעשות?
הילד נעמד מולי ומתחיל להסתובב מהר מהר עד שהוא מסתחרר ו-נופל!
ואני צורחת: די!! תפסיק!! תיזהר לא לקבל מכה מהקיר!
תיפול, מגיע לך! תיפול ! אבל רק כשאבא בבית.

האתגר שלכם הוא- להסתובב סביב עצמכם במהירות מסחררת עד הנפילה הבלתי נמנעת.
המנצח: מי שהשיג את מספר הסיבובים המרשים ביותר.
והפרס? @פנס מהבהב על המצח.

עכשיו ברצינות!!!

לכבוד חנוכה אתם מקבלים שני אתגרים ''מסובבים'' לבחירה.
אתם יכולים לבחור אחת משתי האופציות, מי שמעוניין בשניהם- תבוא עליו הברכה בסיבובים.

האתגר הראשון לבחירה:

עליכם לבחור באחד מהספרים המצוינים בהמשך, לכתוב את שם הספר בתור כותרת ולבנות עלילה שלימה.
האתגר הוא לסובב ולסבן כדברי הפסוק את כל העלילה באופן כזה, שכשאנו הקוראים נגיע לסוף הסיפור נפלוט אנקת הפתעה:
''וואלה, על זה לא חשבנו''

הסיפור שמתחיל באופן תמים מקבל תפנית חדה והפאנץ' שלו שונה ממה שחשבנו שהולך לקרות.
רשימת ספרים לבחירה:

במותה נתנה לי את חיי
רגע לפני
כל כך רציתי יותר
גם כי אלך
הנורמלי האחרון
המשך יבוא
לילה ולא דומיה
הפרש
פתח מילוט
הצוואה
הילדה שברחה מהמנזר
הצוללת הפליגה בחצות
ילדים מספרים על עצמם
ילדי שי מארחים את תמי
סיפורים מהלב של אורי
ילדים בעקבות העבר
הזדמנות שנייה
מחנה הקיץ של אדון הוא
חמש דקות ביום
קרש קפיצה
זה לא יכול להיות
באתי ממקום אחר
עת לקרוע ועת לתפור
הרוח שגברה על הדרקון
כפר העצבניה
אל תסתר
שאוני בלבכן
פדהאל
תחנות
מקופלת
גשמים בתשרי
לרקוד בגשם


יש לכם שבוע לסיים את הכתיבה ולהגיש!
הזוכים יזכו בפרס שווה במיוחד.
הצלחות ו- להתראות בסיבוב.


האתגר השני- באשכול נפרד [כך ציווה עלי הפנס. ותודה רב על הערות והארות]


דיונים בנספח בלבד!​

https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-הסביבון-מס-1.333072/

​

 

[סופי12]

ילדים מספרים על עצמם

קוראים לי נחמי ואני בת 7.

כבר בגיל צעיר אובחנתי בבעיות קשב וריכוז.

בכל מקום שאני הולכת, מפטירים לעברי "נחמי'לה, מתי כבר תפסיקי להתרוצץ?"

הורי, ובמיוחד אמא שלי שהיא טבעונית, מתנגדים נמרצות לשימוש בתרופה הקונבנציונלית.
במשך השנים הושקעו בי זמן וכסף על שיטות שונות ומשונות וכלום לא עזר. נשארתי סוערת ולא קשובה.

נראה לי שחוסר הקשב דווקא לא הפריע לי לגדול ולפרוח.
תמיד עמדתי במטלות שעמדו בפני, אבל הייתי מקשה על הסובבים אותי.

הצרות האמיתיות שלי החלו בגן הראשון, כשהתחלתי לבלות עם בנות גילי.
אהבתי מאוד להתחכך בהן והייתי תמיד מושא התלונות של הבנות,
ובעקבותיהן גם של הגננות והאימהות.
מכיוון שהייתי שובבה, חרוצה ובעלת קליטה מהירה, איכשהו עברו שנות הגן מבלי שקיבלתי טיפול משמעותי.

בכיתה א', כבר בשבועות הראשונים טענה המורה שכך אי אפשר להמשיך.
השפעתי על הכיתה הייתה מוחשית, ובעיקר סבלה זאת שישבה לידי.
נוצר מצב שבכל שבוע המורה מקבלת פתק עם בקשה לעבור מקום, לא משנה ליד מי,
העיקר לא לידי.

בשבוע שעבר המורה ערבה את המנהלת והן ערכו אסיפה של כל הגורמים המקצועיים.

כולם החליטו פה אחד, שהנזק של הסובבים אותי מרובה מהנזק שיכול להיגרם משימוש בתרופה קונבנציונלית.
מכיוון שהוכח כבר בעבר, ששיטות אחרות לא יעילות ולא פותרות את הבעיה שלי, הוחלט ברוב קולות שלא אכנס יותר לכיתה עד שלא אתחיל לקבל את התרופה בצורה אחראית ומפוקחת.

היום קיבלתי מנה ראשונה של הדרין.
אני מרגישה שזה בקרוב מאוד ישפיע עלי ועל כל הסובבים אותי.

 

[Natan Galant]

הצעקות הגיעו מלמטה, ומעוד כיוונים.
שמעתי טפיפות רגליים עולות במהירות, ליבי הלם, הזעתי בכל גופי, בקושי נשמתי.
שוב ושוב צצו מולי סצנות איומות בהן רודפיי תופסים אותי, ואני נעצר.
האורות הכחולים הבהבו בצורה משוגעת על קירות הלובי הקומתי, והשתלבו היטב עם ליבי הפועם.
מנוול, אלכס, מנוול.
אם רק היית מתכנן את השוד הזה בצורה יותר חכמה, ייתכן והיינו שנינו עשירים לנצח, ואתה היית נשאר חי.
מנוול!

הרגשתי כציפור לכודה, כדג בפח יקוש, כאריה ניצוד, כלוויתן ירוי.
רצתי אנא ואנא, ראיתי את הלובי המפואר מסתחרר מולי.
עכשיו שמעתי את הצעקות ממרחק של קומה אחת.
אוי ואבוי.

הצצתי בזהירות מהחלון הקרוב, התחלחלתי. הבניין היה מוקף. שמעתי רוטרים מתקרבים. מסוקים!! הצילו!!!
רמקול בעוצמה מחרידה ניסר בחלל:
בוז'י- אתה מכותר, צא החוצה או תקבל כדור.
רעדתי.

לפתע, בהבלחה גאונית- נזכרתי ביציאת השירות בגג, המובילה לבניין השכן. אמרו שהיא נחסמה לפני שנים.
שווה לבדוק.

רצתי במהירות לגג.
התנשפתי. נטפתי זיעה, טיפות טיפות.
ראיתי מרחוק את הדלת, יששש! היא קיימת!!

שמעתי קריאות רודפות אחריי, רצתי יותר מהר ו---
ראיתי אותה.
כלבת ענק. נדירה. יקרה. אקזוטית.
נוהמת, נובחת. חושפת שיניים, נוטפת ריר, עיניים רצחניות.
הכלבה של מנכ"ל הבנק.
קראתי עליה בתכנון המוקדם. אמרו שהיא בריה טורפת ומסוממת. אבוי!!!

לא נותרה לי ברירה, זה או היא או אני-
בלב כואב, בצער, בהחלטה מהרגע להרגע- יריתי בה. בום, בום, בום! והסיפור נגמר.
זינקתי מעל הגוויה החמה ועברתי לבניין הסמוך דרך פתח השירות.
הקולות התעמעמו, שקט החל להשתרר סביבי.
ירדתי למחתרת.
חיי נצלו.

לנצח אזכור את מבטה המזועזע של דולי, ברגע בו פגעו בה כדוריי.
כי במותה נתנה לי את חיי.

 

[פרוגיוזרית]

הצוללת הפליגה בחצות

שום דבר במסלול חיי השגרתי לחלוטין, לא הכין אותי לעתיד לבוא. חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, נישואין, ילדים.

הכל דפק כמו שעון. אשתי עבדה, היו לנו הכנסות יפות, הילדים היו מקסימים וחכמים, ואם היו שואלים אותי - החיים שלי היו אידיאליים ביותר.

במבט לאחור, השינוי החל בתאונה שעברתי.
חציתי את הכביש באדום, כי מיהרתי מאד, ורכב פגע בי. רגלי נשברה בכמה מקומות, והייתי זקוק לניתוח מורכב מאד.
הניתוח עבר בהצלחה, ואני שוחררתי לביתי, עדיין סובל מכאבים עזים.

הרופא הביא לי משככי כאבים חזקים, אבל הם לא הצליחו לעזור לי. חבר שלי, אריה, שמבין בכל דבר וענין השיג לי משככי כאבים טובים יותר, ובאמצעותם הצלחתי לחזור פחות או יותר לחיים. לשגרה כבר לא חזרתי.

אני מספר את כל זה בקצרה, רק כדי שתבינו את הרקע לסיפור האמיתי.

יום אחד, בעודי חוזר מהמכולת, באיטיות משוועת, ראיתי בכניסה לבנין שלנו איש צעיר, בחולצת פולו לבנה ומשקפי שמש. מראה לא שגרתי בשכונה הירושלמית החרדית והשקטה שלנו. הוא נשען בנינוחות על גדר הבנין שלי, קורא עיתון. כשהתקרבתי הוא נעץ בי מבט, וסימן לי לבוא אחריו.
אני טיפוס סקרן מאד, וכמובן שצעדתי אחריו אל מאחורי הבנין, לחצר זרועת הקוצים והמשחקים הדהויים.

"אתה שמעון קליין," הוא אמר לי בלי הקדמות, ולא חיכה לאישור. "והצבא צריך אותך."

"יש לי פטור," הזכרתי לו בעדינות, "ותורתי אומנותי."

"אני יודע את זה. אנחנו לא רוצים לגייס אותך, אבל אנחנו זקוקים לעזרתך מאד. במבחנים שערכת כשבאת לקבל דיחוי, הוצאת פרופיל מרשים ביותר. אתה הבן אדם היחיד, על פי נתונינו שיכול לעזור לנו."

אמרתי לכם שאני סקרן? הסקרנות שלי ניצתה בבת אחת. למען האמת, גם האגו שלי קיבל ליטוף קל.

"עברת תאונה לא מזמן, נכון? כולם יבינו אם תיקח פסק זמן מהכוילל". הוא עשה עבודת הכנה מעולה. הוא אפילו אמר כוילל. "מדובר במשימה קצרה. שבוע בלבד."

ביקשתי עוד פרטים, וקיבלתי אותם. שוחחנו מעל לשעה. אמרתי לו שאני צריך לשאול את הרב שלי. הוא ידע שאני מתייעץ עם הרב זוננפלד, ואפילו כבר בירר עליו ואישר לו את הסיווג הבטחוני הנדרש. אין מה לומר, הבחור, איתן, הגיע מוכן לגמרי.

"תתייעץ. תשלח למייל על הפתק הזה", הוא הטמין בכף ידי פיסת נייר, "את התשובה, רק כן או לא. אל תפרט מעבר לזה. פרטים יבואו."

אני לא יכול לפרט לגמרי מה היו הפרטים, היות שזה ענינים של בטחון המדינה, אבל אני כן יכול לספר שהיה מדובר במשימה בת שבוע, בשטח עויין.

הרב שמע ושקל את כל הפרטים, ואישר לי להצטרף, בצרוף ברכה חמה של הצלחה.

בערב שלחתי מייל, ובו מילה אחת "כן.".

לא שמעתי מאיתן במשך שבוע. עד שהגיע מייל - "נמל אשדוד, מחר, שעה אחר חצות."

ארזתי מזוודות, ונסעתי בלב הולם. חיכיתי וחיכיתי, ואיתן לא הגיע. הייתי מתוסכל וזועם. לא היה לי קל לתפור סיפור כיסוי לאשתי. לארגן הכל. לנסוע. ובכלל, מה לי, אברך משי, ולמשימות בארצות ערב?

חזרתי הביתה.

שלחתי מייל "מה קרה?"

התשובה הגיעה מיד "הצוללת הפליגה בחצות. ענין חרום. נהיה בקשר."

בערב אשתי היתה מודאגת - "שמעון, הכל בסדר? אתה נראה טרוד. והנסיעה הזאת לליז'ענסק - מה נפל עליך? אף פעם לא חשבתי שמעניין אותך לנסוע לקברי צדיקים בחו"ל. והביטול הפתאומי הזה - אתה בטוח שהיתה בעיה עם הכרטיס?"

כל השאלות היו שאלות טובות, ואפילו לא יכולתי לשתף אותה באמת.

הטלפון צלצל, והמספר היה לא מוכר. הרמתי. זה היה איתן. אמרתי לו בשקט - אני לא יכול לדבר עכשיו, אשתי פה. ראיתי שהיא מביטה בי במבט מוזר בזווית העין, והוספתי בשקט - תתקשר עוד שעה.

אשתי לקחה את הטלפון לחדר אחר והסתגרה בו לכמה דקות.

אחרי רבע שעה הופיע השכן שלנו, איש הצלה, אורי לוין. מבט אחד על חבילת התרופות שהשגתי מאריה, הסביר לו את הכל. היה מדובר במשכך כאבים שמכיל סם ממכר, שגורם להזיות.

במבט לאחור, קצת חבל לי, שלא היתה לי בסוף שום משימה בארצות ערב, ושהפרופיל הפסיכולוגי שלי כנראה לא כזה מיוחד.

 

[שרלוט]

@ששונית שלחה לאתגר.
תקראו ותהנו!!

בס"ד

מחנה הקיץ של אדון הוא

שלושה פרצופים נבוכים הציצו מבעד לחרך דלת חדרי.

בהרף העין שראיתי אותם, חפצתי להתעלם. שיעמדו קצת. שיתייבשו. שיתביישו.

הם לא נשלחו אלי לקבלת המדליה הנחשקת על ילדי המחנה. הם נשלחו כדי לבחור עונש מתאים ורצוי להם מתיבת ה"למה עשיתי את זה".

אבל מבוכתם הגדושה גלשה דרך הסדק הצר והכמירה את ליבי.

"בואו, שגרירים." קראתי. "בואו ספרו לי איך ולמה מעלתם בתפקידכם כשגרירי הרצונות הטובים."

מבוכתם נגוזה אל מרחבי הדשא שמחוץ לחלוני, והשלושה פסעו פנימה מאוששים ומלאי כוונות טובות, כביומו הראשון של המחנה.

"אנחנו באמת רוצים להמשיך להיות השגרירים, המנהל. בקשההה." פתח אחד מהם.

עיני השלושה הביטו בי בתחינה. באמון. בכנות.

מבטי נע משגריר אחד למשנהו, נח על פני כל אחד מהם ברוך.

הוי, כמה, כמה אני אוהב אותם.

השקט שהה בחדר בסבלנות. מצפה לדבריי שיפרו אותו.

"אני מאמין לכם, שגרירים. אני בטוח."

עיניהם הוארו ונצצו.

"עכשיו חזרו למדינתכם ועשו חיל בהפצת הרצונות הטובים."

הם לחצו את ידי המושטת בהתרגשות, ואני ידעתי שהקונסול לא יאלץ לשלחם אלי עוד.

הבטתי בהם מחלון חדרי, ומחשבה נטולת גאוה חלפה בראשי. כמה אני שמח בשבילם שיש להם מנהל שכזה.



"המנהל!! המנהל!!! "הזעקות באפילת הליל קרעו אותי באבחה מכיסאי, מחרידות את נשמתי ומרעידות את כל כולי.

"דיויד פצוע! דם! המנהל!!!"

עשתונותיי שבו אלי נמרצות ומדויקות.

דהרתי אל הזירה, שם היה שרוע דיויד בן התשע, כשכתם דם מבעית מתפשט סביב ראשו, וצוות חובשי המחנה גוהרים מעליו.

הניידת פינתה אותו אל בית החולים הקרוב, כשסגני מתלווה אליהם, מותירה הבהובים מואדמים על פני הילדים וביתני המחנה.

מישהו היה חייב להישאר עם הילדים המבוהלים. מישהו אהוב ואוהב. מבין ומאזין.

והמישהו הזה הוא אני.

עם שחר התעורר המחנה ליללות סירנות. הפעם היו אלו הבהובים כחולים.

השוטרים היו קשוחים ואדיבים גם יחד.

"זו היתה חבלת ראש מחפץ כהה, שהונחת על ראש הילד על ידי אדם גבוה." הם אמרו.

"אנו רוצים לקבל את ההסרטות ממצלמות האבטחה בזירה."

הובלתי אותם אל חדרי הלום ושפוף.

שוטר אחד, שהיה נראה הבכיר שבהם, התיישב בכסאי מעשה בעל בית, ממתין שאקיש את הקוד הפותח את מחשבי.

האחרים הסתובבו בחדר, פותחים מגרות, שולפים קלסרים, אוספים שלל.

בעוד השוטר מעביר להילוך אחורי את ההסרטה האחרונה, הבחנתי באחד השוטרים הנוטל מעם הכוננית שני בקבוקוני זכוכית זעירים המכילים תמיסה בלתי מזוהה, משליך אותם לשקית אטומה, המצטרפת לשלל שעל השולחן.

הם עזבו את חדרי לאחר כמחצית השעה, כשבצעד מובן נוטלים אותי עמם לחקירה.





חבר המושבעים שב למקומו. שנים עשר זוגות עיניים ננעצו בי כמסמרות.

כעת יחרץ דיני. כעת ייקבע עתידי. כעת תוכרע האשמה בין כוחות השחור לכוחות האור.

בין שגרירי המעשים הרעים, לשגרירי הרצונות הטובים.

נציג חבר המושבעים מסר לשופט את הדף, עליו נכתבה החלטתם. בו חרוט פסק חיי.

השופט עיין בו קצרות, העיף מבט בהמון המתוח, שלבותיהם פועמים בדריכות, מי באימה ומי בתקווה, וקרא בקול רם ובהטעמה מודגשת.

"חבר המושבעים מצא את מנהל מחנה הקיץ. "אדון הוא" "הגביה קולו, ונתן בי מבט ממושך, "אשם בכל סעיפי התביעה.

המיה של דיבורים נרגשים עלתה באולם, וגוועה מיד, עם המשך דברי השופט.

"קשה מאוד היתה ההחלטה. קשה ונוקבת, לאחר ששמענו את דברי הנאשם, מנהל המחנה, אשר ברצוני לצטטם שוב.

"שופט נכבד, קהל נכבד.

מיום עומדי על דעתי, תהיתי רבות אודות טוב הלב למול רוע הלב האנושי.

הרי האלוקים יצר את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.

ומה יעשה הבן ולא יחטא. הן יצר לב האדם רע מנעוריו, והצר הצורר בחברת החומר העכור עומד בעכרנו.

רבות חשבתי עלי. על אדון אני שבי. הטוב הוא אם רע. הנפש שפלה לי אם רחבה. מיהו אדון אני. מי אני באמת.

בשנות לימודיי באוניברסיטה, בפקולטה למדעי הכימיה, הצלחתי ליצור תמיסה המסוגלת לבודד את ישות האדם לשתי דמויות נפרדות. האחת מגלמת את הטוב שבאדם, והשניה את הרוע. את הראשונה החיובית, כיניתי "אדון אני" ואילו את השניה, השלילית, "אדון הוא"

לאחר שנוכחתי לראות את הנזק הנורא שאדון הוא מעולל, כל זמן שהשיקוי לא פג, מצאתי, לאחר מאמצים רבים, את הנוסחה לתמיסה המחזירה אותי להיות "אדון אני".

המוקש הנורא, העוקץ השטני, אשר לא נתתי את ליבי עליו, הוא שכאשר הייתי אדון הוא, לא חפצתי ליטול את תמיסת אדון אני.

מכובדיי, כפי ששמעתם במהלך חודשי המשפט, אני אדם נפלא, בעל טוב לב נדיר, רגיש, איכפתי, נעים שיחה ונעים הליכות.

אותו ערב נורא, רציתי לנסות שוב לצורך מחקריי החשובים לאנושות כולה, את השפעת תמיסת "אדון הוא." המעשה הנפשע נעשה על ידי "אדון הוא". אני מוקיע אותו מכל וכל. ומבקש מכם להבין את אשר ארע, לתת מקום וביטוי לטוב האמיתי, שהתכסה ברוע בגלל תמיסה זו, המקוללת כנחש הקדמוני."

"כפי שאמרתי", המשיך השופט, "קשתה וכבדה עד מאוד ההחלטה, שהרי יחד עם גזר דינו של הנאשם, חורצים אנו אף את גורל ה"אדון הוא", השוכן בלב כל אחד ואחד מיושבי הגלובוס."

הקהל האזין בעניין רב ובריכוז עמוק לדברי השופט המהותיים, שפתע נסובו ממעשי הנאשם, אל מגרשם הפרטי באדמת ליבם.

"ההכרעה נפלה, לאחר שאחד מחברי המושבעים ציטט משפט, שאני ממליץ לכם לזכור כל חייכם".

כאן הגביה השופט את קולו, "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך."

אם אנו מדמים את "אדון אני" לאור ואת "אדון הוא" לחושך, הרי שאשמתו העיקרית של "אדון אני". היא בכך שהוא פינה את מקומו ל"אדון הוא", שהרי אם יש מציאות של אור במקום אחד, אין יכולת להיפך האור להיכנס לשם.

על כן החלטנו להפיל את מלוא האחריות של "אדון הוא" על "אדון אני", מנהל המחנה אדון ג'יקובס, האחראי הבלעדי על שני האדונים "אני" ו"הוא" גם יחד, שמעולם לא היו ולעולם לא יהיו שתי ישויות, אלא ישות אחת המכילה את שניהם ומחובתה להיאבק עד נשמת אפה האחרונה להשליט את ה"אני" על ה"הוא".

הערה: הסיפור הזה הוא הגירסה החרדית לספר "המקרה המוזר של מיסטר ג'יקל ומר הייד"

 

[מטאלי]

הסיפור שלי בדיוני לחלוטין, עם זאת שהוא משלב קטעי היסטוריה מוכרים, נא לשים לב.

בהנאה!


הצוואה.

הוא התכרבל אל תוך עצמו גוש גדול מתכדרר לו במורד גרונו, הוא ניסה לשרוק קצובות כמוסכם, אך שיניו הנוקשות סרבו לאפשר לגלי הרוח לעבור מביניהם.

הלומות פרסות הסוסים נשמעו קרובים ביותר, שפטיה שיער את מיקומם כמיל אחד בלבד ממורד בית חורון, מוחו השוצף הצליח להבין שבעוד עשרה רגעים לכל היותר הם כאן.
קולות הלימוד הערבים של חבריו מהקיבוץ נשמעו באזניו כנהמת אריות המגיחים מן המערה ומאיימים לטורפו חיים, בנסיון אחרון ניסה לקום ולהתריע, אך גופו לא נשמע לו...

משהו לא תקין!

מישהו ב ג ד ! ! !

הוא עוד הספיק לראות את חודי החניתות, את הסנדלים המסומרים, כשראשו הסחרחר צנח על העלווה הסמיכה בדממה.

הוא לעולם לא ידע כמה זמן שכב כך, אולם משפקח את עיניו נתקף חרדה עמוקה, קולות אימה עלו מקרחת היער הסמוכה, בליל שאגות לטיניות הנמהלות בזעקות שבר עבריות הציפו את מוחו מאיימות להכריעו פעם נוספת.

בהארה פתאומית וכואבת הבין שפטיה שהוא הבא בתור!

הבוגד יודע שהוא קיים ולא יבחל בשום אמצעי בכדי להניח עליו את ידו.
"אולי מחפשים החיילים דווקא אותי" ?חלפה מחשבה מצמיתה בראשו.
גופו כוסה בזעה קרה, קרבתו לאדמה רק הגבירה את תחושת הסכנה.

מוכנית הרים שפטיה את ראשו, מוודא שאין איש, תוך כדי חישוב נתיב בריחה מומלץ.
הדרך לעיר רצופה ביקורות, המילוט ליערות לא בא בחשבון שכן אף אם לא יתקל במשמר מלכותי יאלץ להתמודד מול שודדים תאבי ממון "גם כי אלך בגיא צלמוות" מלמלו שפתיו את תפילתו האלמותית של סב סבו מאמו - דוד מלכא משיחא.

עיניו אורו בפתאומיות, המערה!

זהו מקום המפלט הטוב ביותר דווקא אחרי שכל ידידיו ורעיו כבר אינם. מילותיו של סבא חזקיה הדהדו באזניו: "שפטיה'לה, החץ לעולם לא ינוח באותו המקום פעמיים!
שפטיה קיווה כי הכלל הזה תקף אף עם ליבותיהם המרושעים של בני האדם ולא רק עם חיצים, הוא ניצל את התופת המתרחשת מאה אמה ממנו, וגמע את המרחק הקצר ממקום רבצו אל פתח המערה.
רגע לפני שנבלע בחשכה הסב את פניו, קופא על עומדו, אחר הסיט ראשו בכח, עיניו פעורות בתדהמה "זה הוא"? זעזעה השאלה את רקותיו "היתכן"?

הוא נעלם במערה מליט פניו בידיו ובוכה בכי חרישי על נעוריו, חבריו, אמונו, ובעיקר על אביו מולידו שזה עתה נתחוור לו כי עזב את עוסקי התורה הטהורים אל הזדים הארורים המשפילים קרנם של ישראל על ידי חוק "קרן השור" ושאר גזירות.

לפתע הבין.
הוא הבין כיצד ידעו היוונים על מיקומם המדויק, הוא הבין מיהו המתיוון הנעלם שידע על מיקומם, הוא הבין מדוע לא הצליח לנקוף אצבע כשהסכנה קרבה, ומה פשר החולשה ששיתקה אותו שם, "לא סתם התעקש אבא שאגמע את כוס החמין עד תומה הבוקר" הרהר לעצמו בפלצות "מעניין מה רקח לי שם המתיוון"?

"מי יודע עוד כמה חללים יפיל אבי, עלי לעצרו בהקדם, אך כיצד מודיעים למתתיהו על הבגידה הנוראית, מי יאמין לי, ובכלל מותר לספר על אב רשע סיפור שכזה"? תקפו השאלות את מוחו בצרורות.

שלטון החידלון והיאוש תם כששפטיה קם על עומדו נחוש בהחלטתו.
הוא יצא עם האמת אל האור, הוא יחשף ויחשוף, דבר לא ימנע בעדו, גם לא המוות!

הוא יצא בהחלטיות מן המערה, בחוץ כבר שררה דממת מוות הוא פסע אל קרחת היער מביט בשאריות הגיהנום שרק לפני דקות אחדות התחולל כאן, עיניו צדו גוויל קרוע המושלך על הרצפה, הוא הרימו, נשקו וקרא בתדהמה "האומר לאביו... לא ראיתיו... כי שמרו, ובריתך ינצורו" ידו רעדה, הוא קיבל אישור מרבון עולם שמעשהו רצוי, הוא קרא שוב בקול "האומר לאביו..." אנחה פלחה את השקט "אחחחח" שפטיה ניתר ממקומו מביט לכל עבר בחשש. "אחחחחח" אנחה נוספת התגלגלה בקרחת היער, תזוזת עלים גילתה לו את מקור האנחה.

הוא קרב אט אט מסיר ענפים ועלים, חושף רגלי אדם, "לאאאאאא" הצטעק שפטיה בראותו את אביו נריה מוטל מדמם וחבול תחת השיחים, כיצד הגיע אביו לכאן ומה עליו לעשות בו כעת?

עיניו של אביו נפקחו לסדק צר, שפתותיו החיוורות התעקלו למין חיוך "אוו שפטיה שלי..." מלמל חלושות, שפטיה זעם.
"בוגד" סינן לעבר אביו "מה עשית כאן עם היוונים, עוד אסגיר אותך לצבא החשמונאים" הוסיף כעבור רגע.

החיוך לא מש מפני אביו, עיניו נעצמו בחולשה רק שפתותיו דבבו לאיטם "כהן גדול... שמעת שפטיה'לה... כהן גדול... תשאל... אל תשכח זאת לעולם... גאה באמונתך בני..." שפתיו דבקו זו לזו נשימותיו כבדו ומקץ רגעים מספר ניתקה נשמתו מגופו ונולדה לחיי האמת!

שפטיה תיעב את אביו, בוגד מתחסד! גאה באמונתו? שקרן!
והוא עוד קורא לו בשם החיבה שפטיה'לה, הלא כמעט רצח אותי מקודם?!

שפטיה חזר אל העיר משאיר את אכזבתו שרועה תחת העלים.
הוא עלה אל רבו לשאול מה דינו של זה. הרב הזעיק ארבעה תלמידים שיביאו את הנפטר אל העיר, ופסק לשפטיה שאביו מוחזק ככשר עד להוכחה אחרת, ומכיוון שמצווה לקיים דברי המת, עליו לגשת אל מתתיהו שאותו הזכיר אביו קודם מיתתו שמא בכוחו של זה לשפוך אור על תמיהותיו.

עוד בתוך ימי השבעה הקדים והופיע מתתיהו כהן גדול וסיפר את המעשה הבא:
לאחרונה נודע לנו ממקורות מהימנים שהיוונים מתכננים פשיטה גדולה על אזור בית חורון, רובם של הלוחמים צידד במילוט תינוקות של בית רבן הלומדים במערות סביב, קומץ מובחר בראשות אביך טען שבדורו של שמד כשמוטלת עלינו החובה למסור נפש למען לימוד התורה, יש לחנך לכך גם את צאצאינו!
כמובן ש"אחרי רבים להטות" ונדחתה סברת אביך, שעדין נחוש היה להראותך מסירות נפש לתורה מהי.

ביום הפשיטה, ארגן אביך כח נגד להשיב מלחמה שערה, הוא עמד הכן עם פקודיו במרכז קרחת היער מעל אזור מערתכם, מצפה שאם יגיעו היוונים לאזור ימסור עצמו למען התורה בפניך, ובכדי שלא תעלם אל תוך המערה לפני ה"שיעור" השקה אותך בבוקר בסם מחליש, וזאת הסיבה שלא יכולת לקום ולברוח.

לצערו, התעלפת מיד עם הגעתם, ולא הספקת לראות כיצד נלחם בגבורה למען התורה ולומדיה, חבריך מהמערה ששמעו את קולות המלחמה ברחו בחסות המהומה, ואילו אתה כשהתעוררת וראית אותו בסביבת היוונים עם כלי נשק טעית לחשוב שקשר גורלו בתרבות יוון, הוא הבין שטעית בו ומפאת מותו המתקרב לא היתה לו ברירה אלא לשלוח אותך אלי, בכדי שאוכל להאיר את עיניך בגדלותו וצדקותו של אביך.

עיניים דומעות.

שפטיה מוצף רגשות גאווה אדירה מהולה בבושה נוראית על יחסו לאביו הצדיק והגיבור...

"אדוני הכהן הגדול" מלמל בין יבבה ליבבה "כיצד זה נודעו לך כל המהלכים של אבי השם יקום דמו"?

מתתיהו חייך חיוך מאיר "הייתי שותף פעיל לדרכו של אביך, לדעתי כל ירא השם מחויב לקום בשעה זו ולמסור נפשו למען התורה ומצוותיה"!

ולאחר שבועות מספר, נשאו מתתיהו הכהן הגדול וחמשת בניו את נס המרד בזעקתם המפורסמת "מי להשם אלי"

חנוכה שמח!

 

[תפנית בעלילה]

כוכב אחד קורץ לי בשמים.
אני קורץ לו בחזרה.
יש בינינו הבנה מסוימת.
כל האופק פתוח, עם נוף בראשיתי כזה, שלא הושחת.
שלא נפגע מהטבע האנושי, הנהנתן, שכל מה שעומד בראש מעיניו זה דגם הרכב שיחנה על יד ביתו, הריהוט, המודרניזציה, המשרה, החופשות.
שפשיטת הרגל של האידיאלים לא הניחה עליו את כף רגלה.

וזה מה שכל כך קרץ לי במיזם עצום המימדים הזה שהצטרפתי אליו.
זה כל כך כביר, שהעולם עמד פעור פה לנוכח ההדהודים שלו.
אמנם הייתי צריך לעזוב את מולדתי לשם כך, אבל מה לא עושים לשם מטרה כה נשגבת?

פדהאל, קרא לי הקול בתוך ראשי.
התייצב אל הדגל!
הצל את העולם!

זה נכון שהובטחו לי בתמורה אי אלו טובות הנאה, כיאה למיזם מאורגן , תקציב לא מהווה מכשול בדרך, אבל זה שולי כמובן.

רוח קלה נושבת, גרגירי חול צורבים את עיני. אני משפשף אותן ודומע.
לאחרונה, התחילו אי אלו בעיות.
כמה חבר'ה החליטו שהעסק הזה משתלט עליהם יותר מדי.
היו לנו כמה טעויות שיווקיות שגרמו לזה והתחילו להצר את צעדינו.

אני גומע בצמא חצי ליטר של מים וחושב בעצב על החברים שלי שנהרגו בדרך אל המטרה.

לשוב למולדת אני כבר לא יכול כי יעצרו אותי.
אז עכשיו אני תופס מחסה ב'בדיאת אל שאם', במדבר סוריה.
אני שומע רעש של מיג,
לא זה F.
כן. בוודאות זה F.
אני מזהה אותו מבעד לחרכי העינים.
א-ללה הוא אכבר! אני צועק ונכנס למערה.

 

[מעמקים]

מבקשת מראש מחילה מארכיון א.מ. אמיץ. לא יודעת, זה מה שיצא...


במותה נתנה לי את חיי


לא בחרתי במקצוע ההוראה כי נמשכתי אליו. נשפכתי אל זה במשפך שכולם נשפכים אליו. התחתנתי, קיבלתי משרה מצוינת באחד הסמינרים שנפתחו בעיר המתפתחת בה התגוררנו. עם השנים הלך הסמינר והיה לאחד הגדולים בעיר. ואני - נעשיתי לאחת המחנכות הוותיקות והמצליחות. אהבתי את הבנות אהבת נפש, והשקעתי בהן המון. גם מערכי השיעורים היו בנויים לתלפיות.

הכל פחות או יותר דפק עד שהיא נכנסה לחיי. למעשה, היא התחילה כממלאת מקום שלי לאחר לידת ביתי הרביעית. לא חששתי, שכן היה לי כבר מקום מבוסס. אני טיפוס שמטבעי אוהב לתת לאחרים. זכרתי היטב את רגשות ההתחלה ועשיתי הכל כדי להקל מעליה את ההשתלבות בהוראה. חיברתי אליה את הבנות, נתתי לה מערכי שיעורים, אפילו ייעצתי לה בכמה מקרים מניסיוני הרב איך לנהוג במקרים רגשיים, מקרים שאם הייתה נוהגת בהם כפי שחשבה אז, הייתה מוצאת את עצמה מהר מאד "שרופה".

אבל היא הייתה צעירונת סמוקת לחיים שחושבת שהעולם שייך לצעירים. ואם בהתחלה הייתה זקוקה ליד המלווה שלי, מרגע שהרגישה בטוחה התחילה להתקדם בצעדי ענק. הבנות נכבשו בקסמה האישי ואט אט הבנתי מעצמי שמשהו השתנה. הגברת שעד לפני רגע הייתה ממלאת מקום, כבר הספיקה לקבל משרת מחנכת מקבילה. מאותו רגע הרגשתי שהכסא שלי כבר לא רצוי. הבנות רק חלמו שהיא תחנך את כיתתן בשנה הבאה, שהיא תנחה ביום העיון, שהיא תקרא להן לשיחה… ואילו אני, עם כל נסיוני ושנותי נשארתי מאחור. הקשר החם והמקרב עם הבנות אבד לי, ולאט לאט תפס את מקומו סוג של אילוץ שבשתיקה.

השיא היה באחת מאסיפות המורות בהן היא פשוט יצאה בי חזיתית נגד מה שהיה נהוג שנים בסמינר, ובצורה משפילה ביותר.

"למה לך לעבור את ההשפלה הזו?", שאל אותי בעלי. "תתפטרי, תמצאי משהו טוב יותר".

ובאמת זה מה שעשיתי. היה איזה סף שהייתי מסוגלת לסבול. אחרי שנים של פריחה במקום העבודה הזה פשוט עזבתי שם, ולאיש לא היה אכפת. אולי אפילו, כמה כואב לומר, הייתה הקלה מסוימת.

התגלגלתי במשרות הוראה שונות. שום דבר כבר לא היה נוצץ כמו שזה היה, אבל איכשהו שרדתי. הכאב הגדול כלפיה הלך והתכהה עם השנים. כל יום כיפור הייתי נזכרת בה ומנסה לסלוח, אבל לא באמת הצלחתי. אז המשכתי הלאה עד ליום כיפור הבא.


כשהכל קרה, כבר היינו בפרק ב' בחיים. היה זה אחרי אירוסי ביתי הבכורה, יצאנו למסע קניות מרגש לפני החתונה. אני זוכרת איך חני, בכורתי המקסימה, באה ואמרה לי כשיצאנו מהבית: "אמא, היום את כאילו מתחילה את החיים ביחד איתי". היא לא ידעה עד כמה צדקה.

שעתיים לאחר מכן באמת קיבלתי את חיי במתנה. היה זה כאשר ניגשנו לקנות בקבוק שתיה באחת מחנויות המזון מהיר. פתאום שמעתי צעקות מטורפות וראיתי מלא אנשים מתחילים לרוץ. "זוזי, עופי מפה", שמעתי משהי צורחת מעלי כמו מטורפת. התחלתי לברוח. לברוח לאן שנשאוני רגלי. מרחוק ראיתי עשן מיתמר ומסביבי סירנות ורסיסי זכוכיות. מסתבר שממש בפתחה של החנות בה עמדנו באותה שעה, היה תיק תופת. ככל הנראה היה חבלן שפוצץ אותו במרחק. היו שמועות על הרוגה אחת וכמה פצועים קל.

למחרת התבררו הפרטים. הייתה זו אשה אחת, אמיצה ואצילה, שהבחינה בתיק המוות. ובהחלטה של שניות, נטלה אותו אתה והצילה את חייהם של מאות אנשים שהיו שם, ואני בכללם.

כאשר שמעתי את שמה, לא ידעתי איך לשאת את החיים הללו, אותם העניקה לי במתנה.

 

[Natan Galant]

אורי היה פוליטיקאי קר רוח, משעמם, אפרורי, וחסר טיפת הומור או עניין.
איש לא הבין כיצד זה קרה, אבל עובדה- אורי נכנס כל פעם מחדש לכנסת. וגם- נבחר לתפקיד שר מידי פעם.
אורי היה מוכר.
דיבר.
הזיז.
ניהל.
עשה.
קימבן.
הכל בקור רוח, בנינוחות, בג'נטלמניות מכבדת.
מעולם לא גילה את רגשותיו, ונשאר בלתי מפוענח על כולם.
ויום אחד, חבורת האקרים סעודיים פרצה לו לגוגל דרייב, והעלתה לויקיליקס צרור אדיר של מסמכים פרטיים, ותכתובות מייל של אורי עם יבגני כאלדייב מצרפת, שהתגלה כמממן הגדול וכמפעיל של אורי, שר היזמות והסחר.

הקובץ נעשה ויראלי בדקות ספורות, כאשר בקריאה שטחית מאוד שלו עלתה מייד תדמית שונה לחלוטין של אורי.
אורי כועס, אורי רותח, אורי זועם, אורי שקרן, אורי פחדן.

המדינה כולה קראה בחטטנות אינסופית את מסמכיו, ואורי חשב לקבור את עצמו.
לאחר הפעלת קשרים רבים- הקובץ הוסר לחלוטין מכל שרתי גוגל, ויקיפדיה, ופרוג.

כעבור שבוע אורי התפטר מהחיים הפוליטיים: הקובץ צץ מחדש, הפעם בשרתי ויקליקס. תחת הכותרת המעליבה:
סיפורים מתוך הלב של אורי...

 

[Natan Galant]

פרק א'

אומרים שאני אגואיסט מרושע, זה פוגעני!!
אחר כך באים בטענות: למה הרבצת, למה שברת להוא צלע, ולהוא את האף.
אל תעליב, ואל תבוא לבכות אחר כך.
דווקא כאן הייתי בסדר, ולא עשיתי עוול לאיש, אולי ליורשים שלה, אבל גם ככה הם זבלות מארץ הזבלות, אז לא נורא.

האמת שדווקא לא התכוונתי שילך לי כל כך בקלות, אבל זה מה שקרה.
חשבתי שייקח לי שנה פלוס לשכנע אותה לשנות לטובתי את הצוואה, אבל לא הייתי צריך:
היא התחילה לחרחר מייד כשבאתי לחדרה. באתי בזמן! איזה יופי!
כמה נוח.
פשוט זרקתי עליה שמיכה וחיכיתי עד שהיא תשתתק סופית.
די, תעשי כבר צ'ק אאוט.
וידאתי שכפתור המצוקה כבוי והאחיות הסיעודיות לא מבחינות, וטיפלתי בצוואתה.
גברת בן שלום המליונרית, תודה.
בזכותך אני יכול לחיות סוף סוף את חיי הרווחה שתמיד ידעתי שמגיעים לי.
לגבי הלוויה- לא יכולתי לבוא, מצטער.


כי במותה נתנה לי את חיי - וידויו של מאפיונר | הספר המלא עכשיו בחנויות הספרים.
מחיר מיוחד למזמינים מראש.

 

[פרוגיוזרית]

ילדים מספרים על עצמם.

שמי יוני. אני בן 30, אבל אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה לי כשהייתי בן 12.

הייתי ילד חלמן ומעופף. אפי היה קבור בספרים כל היום, והייתי מדבר במילים גבוהות. המשקפיים העגולים שלי היו מחליקים מקצה האף, ונשברים דרך קבע.

היו לי הרבה חברים, שגדלתי איתם. יחד שיחקנו בחצר. יחד הלכנו לחיידר. הם הכירו אותי, על חסרונותי ומעלותי, ואהבו אותי. זה היה נראה לי מובן מאליו.

ערב אחד, קראו אבא ואמי לי ולאחי ולאחיותי למטבח, וסיפרו לנו שאנו עומדים לעבור דירה. אבי הסביר שהוא קיבל משרה רצינית בקירוב רחוקים, ושהרב הורה שנעבור.

בתחילה שמחנו.

הימים הבאים היו מלאים בהתרוצצויות והתארגנויות ואריזות, וכעבור חודש נחתנו על מטלטלינו בעיר הדרומית שאליה עברנו.

הלכתי לחיידר החדש באווירה אופטימית זהירה. בכל זאת, אני אמור להיות הילד החדש והמסקרן מהספרים, כך האמנתי. למעשה זה היה כישלון מהרגע הראשון.
הילדים בכיתה החדשה היו בעלי מנטליות שונה לחלוטין. הם כולם היו חזקים וחסונים, שחקני כדורגל. ראשם לא היה בלימודים בכלל. הם היו פשוטים ועממיים.

די מהר הילד החזק בכיתה עשה אותי לעפר ואפר. הילדים היו צוחקים עלי. על המילים בהן השתמשתי. על המשקפיים שלי. על החלמנות שלי. על הכושר הפיזי הירוד שלי.
חיי נהיו גיהנום של ממש. לא רציתי ללכת לחיידר, אבל הייתי ילד טוב, וגם לא רציתי לצער את אבא ואמא.

אבא ואמא הבינו לבד מה עובר עלי. לא היה קשה לזהות ששמחת החיים שלי דעכה. מאסיפת הורים אבא חזר עצוב וטרוד. הוא התיישב ליד המיטה שלי, והתחיל לשאול:
"הילדים צוחקים עליך, יוני?"
עניתי לו שכן. יכולתי לראות שזה ציער אותו מאד.
"יש לך איזשהו חבר?" הוא שאל ברוך.
"כן, יש לי את דני".
ראיתי מיד שהוא מתעודד. הוא שאל קצת על דני, ואני סיפרתי לו. דני היה בן גילי, אבל למד בכיתה אחרת. הוא אהב לקרוא ולחלום, בדיוק כמוני, ועם זאת הוא היה מעשי וחרוץ, ובעל רעיונות רבים. היינו חברים ממש טובים.
המשכנו לדבר עוד קצת. אבא הסביר על עבודת הקודש שהוא עושה כאן, וביקש שאני אדע שזה רק זמני. מתישהו נעבור בחזרה לביתנו הקודם.

עם הזמן ביליתי שעות על גבי שעות במשחק ובדיבור עם דני. דנו והתווכחנו על כל דבר בעולם. נסעתי שעות רבות באופניים יחד איתו.
אני חושב שדני הציל את שפיותי.
בכל פעם שעברתי השפלה בכיתה, הייתי מספר לו. הוא היה אמן בלגרום לדברים להראות לא משמעותיים. הוא היה מרכך את ההשפלה. הוא היה מסביר שהילדים מאוימים ממני. או שהם לא התכוונו. היו לו גם עצות בשבילי, שאכן עזרו לא מעט, ועם הזמן מעמדי בחברה השתפר קצת. תרם לזה גם הזמן שעבר. בכל זאת הילדים התבגרו מעט.

כעבור שנה וחצי, חזרנו לעיר מגורינו. נפרדתי מדני בצער רב. הבטחנו זה לזה שנשמור על קשר. לחיידר הקודם כבר לא חזרתי - נכנסתי לישיבה קטנה, וחיי נמשכו כרגיל. בתחילה עוד הייתי מדבר עם דני מדי פעם, אבל עם הזמן הקשר דעך, ודני נשאר זיכרון מתוק של התקופה ההיא.

שבוע שעבר, ניהלתי שיחה עם אבא שלי על חינוך אחד מילדי, אורי בן התשע. אורי דומה לי, הוא רגיש, ועתיר דמיון.
אבא שלי טען שעלי לחספס אותו. להוריד אותו בכוח לעולם המעשה.
אני סברתי אחרת.
אמרתי לו - אבא, אתה זוכר את השנתיים שגרנו בעיר ההיא? כמה בודד ומסכן הייתי בתחילה, ואיך אם לא דני, אולי הייתי נושא צלקות לכל חיי?
אבי אישר. הוא זכר היטב.
ואז גיליתי לו את הסוד שלי -
אבא, לא דני הציל אותי. הדמיון שלי הציל אותי.
דני, החבר הדמיוני שלי, מעולם לא היה קיים.

 

[מה הענינים]

לילה ולא דומיה / נכתב ע"י הניק @אשכולית
הגיזרה הולכת ומתחממת, ובשבועות האחרונים ניכרת תכונה של ממש, תחת פני השטח. הקפצה לאירוע היא ענין של זמן, אבל כשאריאל מקבל את האור הירוק, הוא חש פיק ברכיים. כמו סנוקרת מכה בו, מבלי שהוא מוכן לה בכלל. הפעילות המתוכננת הערב, תתקיים ממש בתוככי הגיזרה שהוא משרת בה. נקודת היציאה מהבסיס קרובה הפעם, קילומטרים בודדים בקו אווירי, וההכנות נעשות בקפידה.

אריאל פונה להתארגנות מדוקדקת, מול המראה. סוקר את בבואתו בקפדנות, מיישר את בגדיו, מסרק את שערו. הוא חייב לשמור על הופעה מושלמת, שלא תעורר שום תהייה בלתי רצויה. יותר מדי שימת לב אליו, עשויה להסתכם בפגיעה, לפעמים אנושה, לעיתים בלתי הפיכה.

אריאל משנן שוב את המשפטים בהם ישתמש, יכול לדקלם אותם כבר בעל פה, תוצאת אירועים ופעולות קודמות בהם נטל חלק. הוא יודע שהוא חייב להישמע אותנטי לחלוטין, ספונטני, טבעי, מגיב ומשוחח כמו כל אחד מהחבר'ה. חלילה לו להישמע מעושה, לא טבעי.

הצלחת המשימה שלו תלויה בראש ובראשונה, בהיטמעות מושלמת בקהל היעד. שפת גוף ואינטונציה המותאמים לסיטואציה, מבע פנים נינוח וטבעי, כזה שאינו מסגיר מאומה מרגשותיו הגואים פנימה, איפוק ושליטה מוחלטת על הרגשות- כל אלו הם תנאי הבסיס להצלחת הפעולה.

אריאל מבליע פיהוק, עדות לשנת הלילה הקצרה אמש. כמה היה רוצה לעלות על יצועו מוקדם, להתכרבל בשמיכה ולחלום על ימים טובים יותר. ימים, ובעיקר לילות, נטולי פעולות מעין אלו שסוחטות את תמצית כוחותיו. השירות ביחידת העילית הזו, כבר היה עליו לזרא. הוא מביט בקנאה בחבריו, אלו ש''על אזרחי''.
שאינם חיים בדריכות מבצעית מתמדת, בכוננות לכל הקפצה המחייבת את השתתפותו.

שעה קלה לאחר מכן, אריאל יוצא אל אויר הרחוב הצונן, ומביט בשלטי החנויות המנצנצים בחשכת הלילה היורד. אי שם צדה עינו עוגת קצפת לבנה, מפיצה אור ניאון בגאון, על דלת המאפיה. דובדבן אדום קורץ אליו בידידות.

ועם התקווה לדובדבן אדום משלו, נכנס אל הבית ההומה, הוורט של אחיו, הרביעי בשרשרת המעקפים, מתחיל.

 

[משויטט]

באתי ממקום אחר
סיפור אמתי (לא אישי) שמות ופרטים בדויים.


ימי בלהות, לילות סיוטים, ובין לבין גלי געגועים ודמעות של אש.

אנשים באים, יושבים, מחמיצים פנים ומצקצקים לשון. רובם שותקים במבוכה, מקצתם מדקלמים אמרות בענייני אמונה וביטחון, ומהם מנסים לשדר ענייניות חסרת היגיון, והכל מחטיפים מבלי משים מבטים קטנים אל השעון, אל הסלולרי, אל החלון, אל המטבח. אל החוץ.

כל אחד מהם תכף יצא, יחזור אל חייו הסואנים, יתקשר לרעייה בעודו במדרגות לעדכן שניחם אצל הקלפהולצ'ים ולכן לא יכל לענות, והשם ירחם, ושצריך כבר את המשיח, ומה רצית שאקנה בזול ובגדול.

עיני לא צרה בחייהם הטובים. חלילה, להיפך. אבל עיני כן עסוקה בלדמוע, בלטשטש את כל המרחבים, הרבה אחרי האופק.

ובין כל השאר, קשה לי העמדת הפנים. לא מסוגל להמשיך להתמודד עם זה. לא כשהלב בוער בתוכי בשריפה צורבת ובלתי נלאית. קשה לי להנהן יום שלם, כשבמוחי וברוחי ואת כל ישותי ממלאית תמונה אחת, תלת ממדית וצבעונית וחיה כל כך, וגדולה יותר מכל דבר אחר בעולם, תמונה של שלוימי הקטן תולה בי עיניים גדולות, אפורות, ענקיות, ומתחנן בחנפנות מתוקה שארשה לו עוד חבילה של חמצוצים לטיול השנתי.

לא הרשתי לו, וכך הוא יצא, טיפה מאוכזב והרבה צוהל, לטיול ממנו לא ישוב.

וזאת התמונה האחרונה.

-

ויש את הלילות, את ההתייפחויות ומשיכות האף המשותפות לאורך רוב שעות הלילה. יש את המבטים השואלים של הילדים. יש את הזיכרונות החיים כל כך שמרחפים וממלאים כל חלל פנוי בבית הזה. יש את השאלות הקשות. יש את המחשבות על העבר והעתיד. ויש את שעות ניחום האבלים שמרגע לרגע הופכות קשות ובלתי נסבלות יותר.

האנשים יש להם כוונות טובות. בוודאי. ובאמת שאין להם מילים. אבל אני אינני זקוק כעת למילים.

אין לי מושג להיכן אפשר להוליך מטענים מטורפים כאלה של כאב. והאם יש ימים שיוכלו לנקז אותם אט אט. הכל סביב מת. כל הדיבורים יבשים. כל הדברים מאולצים. ומוחי ריק וצחיח כמו מדבר סהרה.

-

אחי הנמרץ מעביר אלי את הסלולרי בהתרגשות. "ר' ישראל מאיר", הוא לוחש ועיניו בורקות.

אני נוטל את המכשיר, עייף וחסר אמביציה, ומתוך כבוד בסיסי לר' ישראל מאיר, המשפיע הדגול והנודע, אני זורק "הלו" סדוק ומרוסק אל הפומית.

קולו הרך של המשפיע לא עשה לי מאומה. חשתי כי אין בעולם מילים נכונות להיאמר כעת. והוא החל מדבר אלי, שוטף אותי בקולו הנוגה, אומר וורטים, שוזר פנינים, משלב פרפראות, ומוסיף חידודים של נוחם וביטחון, אמונה ותכלית, רחמים ותקווה, אהבה וגאולה.

ואוזני הערלות מאזינות ולא שומעות, ובמקום להתחבר, לנסות להתחזק, להתנהג כמו יהודי, התחיל להיחשף בי תל קטן של תרעומת, שנערם לגבעה של כעס, שצמחה להר של חרון, רגע לפני התפרצות געשית. על העולם, על החיים, על כולם.

בדמיוני ראיתי את הרב המשפיע, יושב לו על 'שטול' קטן במרפסת הנישאת של המלון האירופאי בו הוא מתארח כרגע, כנראה. הנוף עוצר הנשימה בוודאי מפרה את חושיו ומטיב עם עניין שליפת הפנינים, אותם הוא מטיל אל אוזניי זה דקות ארוכות.

אני אב שכול. מותר לי לחשוב כרצוני. ואין בעולם מי שמסוגל להעיר לי.

בתעוזה רבה אני שובר את שתיקתי העמוקה, בתחושה כי איני מסוגל עוד. עוד רגע ואני מתפוצץ אל תוך תוהו אחד גדול.

"מהיכן כבוד הרב מדבר אלי?" יריתי את שאלתי החצופה. ולא היה בי את גרם הכוח לחשוב, מה בעצם אני מנסה לרמוז ליהודי האדיר הזה, איש האלקים שמקדיש את חייו במטרה להפיח טללי חיים אצל יהודים סחופים, בדור שמשווע בדרכים רבות ומגוונות כל כך לקורטוב קטן של אמת.

קולו של הרב נדם לרגע ארוך. שתיקה שתוכנה היה כאב נורא ובלתי פתור. התעוררתי לרגע לחשוב שהגזמתי.

לבסוף חזר קולו אל הקו, אבל הוא היה שבור ושקט: "אני... מדבר איתך מביתי. אני יושב כעת שבעה על אהרל'ה שלי".

ראשי סחרחר, והשתיקה הסמיכה לא הסגירה את העולם שנרעד והיטלטל סביבי.

"כן", הוא השלים כעבור זמן וקולו החלוש בקושי שורד את גלי הטלפון, "הוא נפטר למחרת בנך... שלוימי... זיכרונם לברכה".
-

והדמעות החדשות היו זכות, שקופות וטהורות הרבה יותר.

 

[סופי12]

לרקוד בגשם

נעמה דילגה בין זרי הפרחים, לקצב הטיפות שקיפצו בעליצות על זגוגית החלון, מתקשה להכיל את האושר.
שנים של ציפייה הגיעו לקיצן ונראה שכל העולם עוצר מלכת ובוכה משמחה יחד עמה.
בלכתה בדרך, בשכבה ובקומה, ימים ולילות חלמה וייחלה לרגע הזה.

את שנות ההמתנה בחרה נעמה למלא בעשיה ברוכה, מתוך אמונה שלמה שבורא העולם ימלא משאלות ליבה לטובה.

למרות שיכולה הייתה לכלות את ימיה בעבודה, בהיותה בעלת תפקיד בכיר בחברה טכנולוגית, הייתה משפחתית מאוד.
היא לא ויתרה על השתתפות באירועים והייתה מקבלת בשמחה את ברכת ה"בקרוב אצלך" ועונה אמן בכוונה רבה.

הייתה לה כבר משנה סדורה לחייה כרעייה ואם בישראל - "בעלי לא יהיה אברך הייטק".
אני היא זו שהוליך את ילדי לתלמודם. אני אעזור לו ללמוד, ולא הוא יעזור לי לעבוד.

גשמי הברכה המשיכו לשטוף את העיר, הטלפונים לא פסקו לצלצל, מכל הכיוונים ברכות ואיחולים.

בדיוק כשהשמש הפציעה, הועלתה על הפרק הצעת שידוך רצינית, שרק חיכתה שהעוגן יוסר ויינתן הגט.

 

[chani t]

הנורמלי האחרון

על הכביש חבורה,
רכבים שיירה,
ליד הר הירק,
כולם מחכים,
ממתינים
בשורה
מתי יפתח כבר
הפקק?


כולם עסוקים
ואין מצפה,
רק טור ארוך ונשרך,
כנועים ושקטים,
ואין פוצה פה
כי כולם
ראשם
במסך,


מקלידים,
מסמסים,
שולחים הודעות,
אחת ושלוש
או יותר,
רק הוא-
יושב על קוצים
כי רק לו
רק לו
יש כשר,

ורק הוא כאן קוצף,
כי כולם כאן שקועים
בתוך מסך המגע,
ורק הוא מצפצף
בלי הפסקה
כאילו הוא
משוגע,

וכולם מסתכלים
על מה המאומה?
ולמה יש כאן ברקים?
ואף אחד לא שם לב
שלא קרתה תאונה
ויש כאן-
יש כאן פקקים.

הוא פותח חלון
אולי התבלבל
וכבר השתנה לו
החוק,
אבל אז מתברר
שכולם עסוקים
ולא שמו לב,
שהרמזור השתנה
לירוק...

 

[נריה מגן]

/מתנצל הן על האורך והן על האיחור, מקווה שיצדיק.../

שערו הבהיר שהתארך בעת האחרונה טשטש מעט את שדה הראיה המעורפל בלאו הכי. פדהאל הסיט קווצת שער גולשת וניסה לשווא לאתר את שיירת הרוכבים שהתעתדה לחלוף במקום. זמן מה חלף בטרם הבין כי ענן האבק המיתמר אי שם באופק ומתקרב לעברו במהירות, מוריד את הראות הלקויה לאפס, הוא הוא מבשר הטוב המיוחל.

פדהאל זינק ממקומו שעל הצריח הגבוה, מנענע את ראשו בחוזקה. שערותיו הטלטלו אל צידי פניו, אך לאחר רגע קט חזרו שוב לסורן. "הם הגיעו! השיירה כאן! המלך שלך תגבורת!" זעקות השמחה שהשמיע הרעידו את כל יושבי מבצר פאילתאן שעל יד נהר הבאטראגן. 'המבצר המכותר', כפי שכונה מאז בגידתו המפורסמת של גאלן בה השתתף גם משה דמלאן היערן. המבצר כותר מכל עבריו על ידי חיילי כוזר החדשה כאשר כבשו הללו בסערה את רכס האנשוג, ורק רצועה קטנה נותרה בידי המלך איסתרק. הפסקת האש קבעה גבולות גיזרה שאינם ברורים דיים בקטע זה של הגבול, והתוצאה מבחינתם של שוכני הפאילתאן היתה עגומה.

סערת עריקתם של שלוואן ואלרון והצטרפותם לקבינט המלחמה הכוזרי, אקט שהתחיל כמחוות חסד לאלרון ומנע מדודו הפראי להחזירו עימו אל בני שבטו הנורדיים והסתיים בהכרת מעלותיהם האסטרטגיות בניתוח הלכי הרוח הנושבת במסדרונות בית הנבל מאלקן וצירופם כשותפי אמת בכל התייעצות רגישה, יחד עם העובדה כי שני הצדדים הפגינו יכולת מרשימה בשימוש באבקת המוות, גרמה לתמורות גאו-פוליטיות משמעותיות באזור, וכעת, עשר שנים מאז נכלאו תושבי המבצר בתוכו כשנתיב אספקה צר ויחיד מותיר להם קשר כלשהו עם העולם הגדול, הגיע העת לשינוי המשוואה; כל הצדדים חפצו לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר עד תומו.

"אבא", פדאהל זינק לעמידת דום קלה בראותו את אולה מקאן-טרסדיאן, מפקד המבצר מזה שלוש שנים, ממהר לעברו. "סמל האריות מופיע בדגלם של הלוחמים".

אולה מיהר במדרגות. האריות נקבעו מעל ראשם של לוחמיו עזי הנפש של צבא האלוף פילאק ואנילאן. מצחו של אולה הקדיר מעט בהרהרו על האיש, ומנגד חיוך קטן ריחף לרגע על שפתי גיסו של מלך כוזר. כשביקש איסתרק לאפשר לפילאק להצטרף לכוחות הסדירים של צבא כוזר האחת התנגד לכך אולה בתוקף. אפילו מהללאל, שעסק רבות בקירוב תועים ובהסברה, משך באפו פעם ופעמיים ברמז עבה אף מכרסו התפוחה של האביר צלאטאן, שר האוצר השמן. איסתרק שהבחין בהתנגדות שהשמיעו שר הצבא והרב הצבאי הראשי שלח אותם להתייעצות עם אביהם שהזדקן ופרש לביתו, ובסטיאן, לאחר שעמד על קנקנו של האיש, טען כי שר הצבא הצעיר עוד יוקיר לגיסו המלך טובה על כך. "רוחו של אביי שורה עליו", התפייט בסטיאן שלא כהרגלו. "במחשבתו הוא תמיד נמצא שם, היכנשהו בחדרו של הנסיך שלוואן, רואה את אליהו נגרר פנימה, אל החצר, ובאביי המביט בגוף שבור ומבחין ברוח שלימה". פילאק הקים יחידות של גדודי עילית חדורי אמונה, וכסגנו שימש - שלא במפתיע - אבנר פאלאל. כעת הוכרח אולה להודות כי צדקו גיסו המלך ואביו החורג. כל מפקד אחר לו הגיע להחליפו היה חושש להעביר לידיו שליטה בנקודה אסטרטגית ורגישה כל כך, אך על פילאק ואבנר למד לסמוך.

"פדהאל", קרא אולה. "אמור לאמך להתכונן; אנו יוצאים מכאן בקרוב".

אם נודה באמת, הגיעה הנסיכה אונמר למבצר בטעות. היא דרשה במפגיע מבעלה ומאחיה לאפשר לה להגיע אל המבצר ולטפל בכמה ממקרי הפציעה הקשים שאירעו באחד מסבבי הלחימה הראשוניים של אולה כמפקד המקום. בתחילה סירבו השניים, אך כאשר נקלעה שיירת הנסיכה לאזור רצועת הביטחון הצרה שנמשכה אל הפאילתאן, ומן המבצר הגיעו הדיווחים על כך שרופאי המקום משכו את ידיהם מטיפול במקרים הקשים, הורתה הנסיכה העצמאית לשיירתה לפנות אל עבר אגד המבנים החסון, מהלך שאושר למפרע על ידי איסתרק - בעיקר מחוסר ברירה. כשהוברר לאונמר כי בשל תנאי קפלי הקרקע קל בהרבה להיכנס אל המבצר מאשר לצאת ממנו כבר היה מאוחר מדי.

פדהאל מיהר בין התעלות והחומות, רץ בזריזות ומשתחל בין מכונות מלחמה כבידות. הלוחמים הנידו לו בראשם לשלום, מחייכים לעברו. לאיש לא היה ספק בדבר. הילד בן העשר יהיה אקסידטור ראוי לשמו כבר בגיל צעיר, ובבוא העת ימלא בכבוד את מקומם של אביו וסביו החורג.

הוא מילא את שליחותו, ארז את חפציו ומיהר חזרה אל אביו. בדרכו עצר אותו רניל, חייל צעיר ובודד, שהביא עימו אבנר פאלאל כאשר הגיע ממחוזות כוזר החדשה אל אדמות בנטיליאן. "הוד מעלתו, האם תוכל בשובך להעביר מסר לידיד באתיל? יכולתי לשלוח עבורו יונת דואר, אך אשמח שתבהיר לו כמה עניינים שקשה להעלותם בכתב".

-"אשמח". תמיד דיבר בתמציתיות קצרה וחביבה, כשם שלימדו בסטיאן, מה גם שבקשות כאלו היו עניין שבשגרה. מיעוט הבאים והיוצאים מן המבצר הביא לכך שאנשים העבירו מסרים בכל דרך אפשרית.

רניל נבר בכיסו. "ארצה שתעביר את המסר אל אבנר פאלאל".

פדהאל השתומם לרגע. "אבנר לא הודיע לך כי הוא בדרכו הנה?" יוני הדואר היו מצויות לרוב, והקשר בין רניל הצעיר והבודד לאבנר הצדיק את שליחתם של אי אלו יונים גם עבור הודעות משעממות בהרבה.

הפעם רניל היה מופתע: "בדרך לכאן? לפי מכתבו האחרון סיכמו הוא והאלוף ואנילאן לדחות את תאריך יציאתם בכמה שבועות עד לרגיעת מזג האויר הקשה השורר באזור. האבק וסופות החול שמגיעות לכאן משומקום אינן מאפשרות ראות הולמת לשיירה גדולה שתחליף את צוות המבצר הותיק".

פדהאל חשק את שפתיו. "אבא היה משוכנע שהשיירה תגיע היום, ואני אף צפיתי בה - בקושי רב - במרחק כשעת רכיבה מהירה, מעבר למישורים!" מלמל לעצמו, מוטרד.

הוא הביט אל אביו, שלא חיבב את רניל הרחפן והשכחן, ועוד פחות מכך את הקשר שבינו לבין אבנר, וחכך בדעתו. אולה, שעמד בראש הצריח, הבחין בבנו המתבונן בו והבזיק לעברו חיוך טרוד, בעודו משוחח עם רניט בן אגאן, שמונה לשמש כסגנו של אולה לאחר שהוכיח את יכולותיו ונאמנותו כסגן מפקד המשמר הלאומי באזור הצפון, על יד ארמונו של האביר הפרוש.

מניד בראשו, עמד פדהאל כשרוח מאובקת חולפת בין שערותיו והרהר כיצד עליו לנהוג. הוא נשא את מבטו לשמים, בתחינה אילמת. הוא לא רצה להפריע לאביו העסוק באמצע פעילותו בשל מכתב לא ברור כזה או אחר, אך מצד שני לו צודק רניל הרי שהשיירה המתקרבת איננה מי שהיא מתיימרת להיות, ואם אינה מי שהיא מתיימרת להיות ובכל זאת מתחזה לכזו - מכאן שנאמנותה שייכת ליוסף הנבל, ולא למלך האחד והיחיד. מצד שלישי, אם יפריע לאולה בעיצומה של ההתייעצות הבכירה של כל מפקדי המבצר שהגיעו בזה אחר זה אל הצריח לאסיפה בלתי מתוכנת אל צהרי היום הרי שרניל המסכן יואשם בכך ויודח עוד היום ממשרתו.

עוף טורף כלשהו, פדהאל לא זיהה איזה בדיוק, חצה את השמים בדאיה מלאת גאון, כשצילו חולף מעל אנשי המבצר. העוף, שככל הנראה הבחין בטרף כלשהו, עבר ברגע אחד מדאיה נינוחה לצלילה תוקפנית לעבר האדמה.

פדהאל לא הצליח שלא להעלות בדמיונו את התמונות של שיירה נינוחה צועדת בסך בשערי המבצר, כשלפתע תרועת חצוצרה קלה וכמעט בלתי נשמעת הופכת את המקום לבית מטבחיים רבתי.

העוף נעלם, ומספר יונות בר הגיחו, חגות במעגלים בשמים, כשפדהאל הבין את שעליו לעשות.

תוך שהוא ממהר אל הצריח העליון, הפונה מערבה, השיג פדהאל חרב קצרה. לא היה בה די, אך הוא קיווה כי המקום אליו פניו מועדות יהיה עמוס באנשים, והאיש בו חשד לא ישים לב למעשיו.

פדהאל צדק.



חודשים רבים אחר כך עוד שוחחו בני כוזר כולה, היחידה והחדשה, אודות הילד שהציל בפקחותו את מבצר הפאילתאן ויושביו מן המלכודת המחוכמת שטמן להם לאבו מטריאס, שר הצבא המזדקן שהודח מידית על ידי יוסף דיאלידאן. שרידי האיגרות שמצא פדהאל באפר תנורו של האחראי על השובכים העידו כאלף עדים על הרעיון הפשוט בגאוניותו; להחרים את איגרותיו של פילאק ולהחליפן באחרות.

לו היה אולה חוקר את הדבר בצורה רשמית היה מספיק האחראי להעלים את שאריות הקלף, כפי שנהג לעשות מידי יום ביומו. הילד שהסתובב וחיטט באפר התנור, לעומת זאת, לא נראה לעיניו בשל גובהו...



ולמרות זאת לא היה איסתרק מרוצה. לדעתו היה זה בזבוז מושלם.

רק כאשר נכנעו בני מקאן והניחו – ברצון רב – לוותר על פדהאל כיורש תפקיד שר צבא כוזר הבא, נרגע המלך. בישיבה המלכותית שבאתיל ישב פדאהל ושימש כחברותא לרעואל, נסיך הממלכה הכוזרית הצעיר, כשהילת השמש החודרת מן החלונות הגבוהים מקיפה את השנים בחומת אור בלתי חדירה, מתענגת על נעימה לא ברורה, מתנגנת הרחק הרחק, היישר לאי שם.




פדהאל

 

[nechamizak]

החזקתי כוס קפה ביד, ונעצתי בה מבטים רושפים.

היא הייתה שחומה וקטנה, ולבשה גלימה מרשרשת. הקמטוטים בפניה חסרי הגיל לעגו לי בשקט.

ניסיתי להתעלם, להסתכל על התקרה, להתרחק, לומר חמש פעמים "גנן גידל דגן בגן", לחפש דגן עשוי כוסמין וסוכרלוז בארון הדברים הטובים, לסגור את הארון.

היא עדיין נותרה שם מטריפה את דעתי. העקמת שלה מעולם לא הייתה ישרה יותר.

נכנעתי.

קילפתי והטלתי אותה לתוך הכוס. האדים שלה התנדפו דרך הרצפטורים הישר להמיספרה הימנית.

אני לא יכולה עליה. על המקופלת.

 

[nechamizak]

השעה הייתה שתיים אחר חצות. היא העיפה מבט זהיר בחבילה שבידיה העטופה בקפידה, והגבירה בהדרגה את קצב הנשימות שלה. בחשאיות היא נעלה את הכפכפים עם משתיקי הקול, ופסעה בצעדים חרישיים כשהיא מחזיקה את החבילה בעדינות.

כל צעד נמשך כמו נצח, אבל לבסוף הא הגיעה אל יעד המשנה. בתנועות כמעט בלתי מורגשות היא שחררה את החבילה והניחה אותה במקומה.

שיכורת ניצחון ועייפות היא פנתה אל היעד הראשי במטרה לצנוח עליו. השיכרון טשטש אותה, והיא צנחה בטעות על הנעגל וואסער. המים הקפואים הזניקו אותה המומה וצועקת. החבילה זזה, ורגע אחר כך פרץ ממנה בכי קורע לב. גם הלילה יהיה לילה ולא דומיה.

 

[מטאלי]

האמת שהסיפור נולד עבור אתגר מספר שתיים, כשסיימתי אותו חשבתי שאולי הוא לא כל כך מתאים לשם אז אעלה אותו באתגר מספר שתיים וכאן. אשמח אם הציבור יעזור לי להכריע להיכן הוא שייך. (זהו אתגר מספר שלוש)


''טה טטטה טם...טטטה טה טם...טה טטטה... טטטה טה טם.

טה טטטה טם... טטטה טה טם...טה טטטה... טטטה טה טם.

טה! טטטה! טטטטטה טה טאאאאם… טה טטה טה טאם…

עוד ישמע בהרי יהודה... ובחוצות ירושלים. קול ששון וקול שמחה...קול חתן וקול כלה…''


כולנו היינו שם, בחתונת השנה של 'זיגי וזיגא זיגלר' וכי הייתה לנו ברירה אחרת?


החתונה הייתה כישלון מובטח מראש, מלכתחילה שום דבר בזיווג זה לא תאם.

וכשאמרתי 'שום דבר' הכוונה להכל למעט השמות שהסתדרו כמין חומר...ביד השדכן, ממש כפי שדקלמו ללא הרף דרשני הניחום המוכיחים לבני הזוג אחת לאחת - שנפילתם ההדדית מושלמת!

לפיכך כל מהלך השידוך והחתונה היה נראה בהתאם.

אולם בתחום אחד האיר המזל למשפחת זיגלר ג'וניור הנולדת זה עתה בשעה טובה ומצוברחת.

הייתה זו החתונה היחידה בהיסטוריה בה השתתפו כל תושבי שכונת "רעים אהובים" ללא יוצא מן הכלל, החל ממוישה הקשיש, ועד שפרה, הפועה את פעיותיה הראשונות בבית משפחת לוי.

כל זאת הודות לפטיפון של זיגי!

רגע, סליחה! האמת שזה החל הרבה לפני כן, וכך הוה עובדא:


בוקר אחד בעודי ילדון זב חוטם, קמתי בבוקר לשמע טריקות דלת וצעקות.

הרמתי את התריס, ולהפתעתי גליתי משאית ענקית חונה תחת ביתינו.

זינקתי ממיטתי אל הורי, שמא עוברים הם דירה ושכחו אותי בבית.

אמי ישבה כהרגלה בסלון, מתפללת.

"אמא מהי המשאית הגדולה בחוץ"- שאלתי באנחת רווחה.

"מורדי, מגיעים אלינו שכנים חדשים מגרמניה" בישרה לי אמא, "גרמניה"? בררתי "מה הם נאצים"? אמא צחקקה "לא מותק הם יהודים" "אבל היטלר רצח את כולם" הוספתי להקשות, "מורדוך, שאלות בליל הסדר, כעת לך תתלבש, תוכל לצאת אליהם לאחר צחצוח שינים".

התלבשתי, צחצחתי, יצאתי, וגיליתי ילדון בגילי יושב על הגדר מנענע את רגליו בציפייה, "אתה השכן החדש" שאלתיו "כן" ענה לי במבטא זר "קוראים אותי זיגמונד, אולם משפחה שלי מתקראה אותי זיגי"

כך בביטחון הופיע זיגי בחיי ומאז לא עזב!

הוא היה ילדון מעניין, דעתן ובטוח בעצמו בצורה יוצאת דופן, התנהגותו הביאה בכנפיה תוצאות מעניינות אך גם מאד לא נעימות, לפחות עבור זיגי.

לא אשכח איך כיתתנו נבחנה אצל אחד מ'הגדולים', על פרק אלו מציאות, זיגי החליט שהוא בקיא בחומר בעל פה, פעם אחר פעם ביקש לענות תשובה, וכשל.

הרב'ה הנבוך לא ידע היכן לקבור את עצמו, וזיגי? הסתובב לו נפוח ומלא חשיבות, כביכול הוכתר למנצח.


כזה היה זיגי.


שונה ומשונה בדעותיו מכל שאר סובביו, עד שלעיתים נדמה היה שבודק מה כולם חושבים, ועושה להפך.


לא אשכח את פניו של מנהל החיידר כשהגיע לבר המצווה של זיגי ומצא על ראשו לא פחות מכובע קש אפרפר שבצידו נעוצה נוצה אדומה שהתחרתה בכבוד בגוון פניו של מנהלנו הזועם!


כשכולם למדו בליל שישי, התחפר זיגי במיטה, וכשכולם עלו לנוח לאחר לימוד מפרך נשאר זיגי להשלים שעות נוספות. ל'קעמפים' מעולם לא הצטרף, אולם היה מטייל רבות לבדו בזמנו החופשי. גם אחר צאת הדיסקמנים המשוכללים ולאחריהם נגני MP3, לא וויתר זיגי על הפטיפון הענק שהיה מוצב בסלון ביתם ובמשך שעות היה יושב על הכורסא, מאזין לצליליו.



כן, כזה היה זיגי…



כשגיל השידוכים הגיע אל זיגי, התגנבו להם אל ליבינו חרדות קלות שבמרוצת הזמן הלכו והפכו לכבדות, מה יהא כשזיגי ושידוכו יצאו לדרך משותפת? כיצד תראה הפגישה, כיצד היא תסתיים, וגרוע מכך אם אכן תסתיים בטוב וזיגי ימצא את זיווגו, כיצד תראה דרכם המשותפת?


ישנו פתגם סיני עתיק הקובע ש"לכל קוקו יש קוקייה" הקוקו שלנו הפתיע ומצא את קוקייתו מהר מהצפוי, דבר שגרם לנו לתדהמה מסוימת, אולם כששמענו מיהי הכלה הוכינו בהלם!!!


המתה זו לא אחרת מאשר זיגא לבית זיגלובסקי המעטירה, נינה ונכדה לשושלת קודש של חסידים ואנשי מעשה, ואשת מעש בפני עצמה!!!


סרבנו להאמין, ובסתר ליבי העזתי לשאול את עצמי האם ארוסתו של זיגי שוטה, סומא, או שמא מום אחר יש בה, אולם בין כך ובין כך חגגו הזוג המאושר ווארט בבית משפחת זיגלובסקי.


לא אטעה אם אומר שהווארט היה האירוע האחרון המשמח שקרה במהלך זיווג זה, שכן משם הכל צלע בצורה מעוררת פלצות.


זיגי נטל את המושכות לידיו והחליט על פי שיקול דעתו הבלעדי את צורת ההתנהלות וסדריה.

בתחילה החליט שאין מתנות הדדיות, למעט כמובן שעון שווייצרי מדויק שהעניק לרעייתו לעתיד, כשהציניקנים טוענים שזו מתנתו לעצמו לכבוד אירוסיו, ובה רכש את 'שמירת הזמנים של רעייתו!


הגזירה הבאה הייתה לגבי האולם, הצלם, הקייטרינג כסא הכלה, סידור הפרחים, ומה לא?


ידענו שדבר דרמטי עומד לקרות, לא ידענו להצביע במה, גם לא ידענו מה תהיה הפעם עוצמת ה'יציאה' של זיגי .


עד שהגיעו ההזמנות, ושכונת 'רעים אהובים' נבוכה!


...החתונה תתקיים אי"ה בבית משפחת זיגלר רחוב 'חוצות ירושלים' 20 שכונת 'רעים אהובים' ירושלים.

חופה בשעה 19:00… לבוש צנוע יהלום את האירוע…


זיגי עומד להתחתן בביתו!

איזה עלבון, איזו בושה, מה מרגישה הכלה? מה אומרת המשפחה?

התחושה היתה שבתעלול האחרון חצה זיגי קו אדום תחתון, אנשי השכונה הזועמים ביקשו לטפס אל ביתו ולעשות בו שפטים, אך כניסיון אחרון ובתור חבר ותיק, הקדמתי ועליתי אליו לנסות לדבר על ליבו.


הסתבר שזיגי זעם על ההתנהלות הקלוקלת שפשתה במחנינו שבגינה חתונות הפכו להיות משאבות מזומנים, זיגי החליט לצאת חוצץ כנגד התופעה, וכפי שלימדנו רבותינו קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרוונקא קיים בעצמו את כל החלטותיו, מתוך תקווה כי ישמעו ויראו, ניסיתי להסביר לזיגי שישנה כאן נפש נוספת שאיננה אשמה בכך, אך זיגי בשלו ממאן לקבל, נמלטתי משם רגע לפני שעצביו פקעו, ואך כמעט הפך את תוארי מ'חבר ותיק', ל'חבר לשעבר'!


חברי השכונה התכנסו והודיעו לזיגי שאם אינו מבטל את תכניותיו, אף לא אחד מהשכונה ישתתף בשמחתו, וזיגי ממשיך בשגרת ההכנות כרגיל.

אז איימו…


מועד החתונה קרב, ויומיים לפניה, הוא מתקשר אלי נסער כולו, "מורדוך, אל תשאל" ירה בפאניקה "לא שואל" עניתי, "מה קרה"? חששתי שהשידוך בוטל.



"הפטיפון", לחש זיגי באימה "הוא התקלקל לי, מה אעשה עם תזמורת לחתונה"? הוא באמת עמד לבכות.

הבנתי אותו.

כעת הוא יצטרך לשלם כמה אלפים טובים ללהקה שתנסה לחקות את תקליטי הפטיפון שלו, לא נעים לומר אך כפי שכתבתי היה בי זן מסוים של סימפטיה כלפי זיגי, היה קשה לי לסרב.


"זיגי, אל דאגה התזמורת לחתונה שלך עלי, אתה תתמקד במה שחתן עושה יומיים לפני חתונתו" הבטחתיו, הוא הודה לי נרגשות אודות אבן שנגולה מליבו, כשלפתע תפסתי שאני נטלתי את אותה אבן על עצמי כשהבטחתי להביא תזמורת, ושאני ככל הנראה אהיה התזמורת, הסאונד - מן, והחברים.

אהה וגם השכנים,היחיד מכל שכונת 'רעים אהובים'.


באותו הרגע גמלה בליבי החלטה שאם השכנים לא יבואו לחתונה, החתונה תגיע אליהם!


בליל ערב החתונה שלוש לפנות בוקר משאית פרקה עשרות בוקסות שחורות במספר מוקדים בשכונה, פועלים שקטים טיפלו בהם,תוך שעה, אחד לא נשאר גלוי.

שני אנשים לא ישנו בוודאות באותו הלילה זיגי ואני.

אלף פעמים שאלתי את עצמי האם הצעד הזה הוא נכון, אלף פעמים החלטתי שאני מבטל את התכנית, ואלף פעמים חזרתי בי,תוך כדי כך עלה השחר, הרגשתי שההחלטה גדולה עלי, נכנסתי אל ראש הישיבה שטחתי בפניו את כל הסיפור, ואת הרעיון שלי, ראש הישיבה אישר!



18:30

רכבה של הכלה מופיע בפאתי השכונה,הלומות ליבי יכלו להוות תחליף איכותי לתופים, החלונות גדושים חוטמים מזדקרים בסקרנות, אווירת נכאים באוויר.


רחוב חוצות ירושלים 20.

הרכב חונה, מן הדלת האחורית מבצבצת הינומה, אחריה דמעות, אחריהם פרצוף קפוא, תשעה באב.


הכלה מתקדמת לכיוון הבית, מליטה את פניה בידיה,לב כולנו דומע יחד איתה, הכעסנים מאשימים אותה בכניעה לא מודעים לרבה שהורה לה לא לבטל את השידוך…


הרחוב התמלא סקרנים.


צפיתי מחלון חדרי אל הגג של זיגלר, שם ניצבות להן ארבע כלונסאות מאולתרות ברקע שמים מאדימים, מחזה סוראליסטי.

החזרתי מבט לחדרי, פלטת כפתורים מסובכת רובצת על שולחני, הרעד לא הרפה ממני, המתנתי לבאות.


19:00

אני מחליט לא להמר על כל הקופה, מפעיל רק את בוקסה A ו -B שנמצאות על הגג, מנגינת חופה מתחילה להתנגן, ההמולה ברחוב גוברת, מזווית עיני רואה שכנים על הגגות ממול מביטים אל 'מרפסת החופה' מדוע הם לא עולים, לא מתאים לזיגי לאחר?

אני מנסה לנחש מה קורה ב'אולם' האם אכן הם יתחתנו הערב?


19:05

חמש עשרה דמויות איטיות מתקדמות על גג בניין 20 אל עבר החופה, שלוש דקות אחר כך עשר דמויות נוספות מדדות אחר דמות עטויה לבן הן נעמדות בחופה, אני מנמיך את המוזיקה, טקס החופה החל.


קולו הרועם של מסדר הקידושין שהובא מרחוק מתגלגל באלפי בנות קול אל רחבי השכונה,אני עוצם עיניים מתפלל שהכל יעבור בשלום, ושאף אחד לא ירגיש בהיעדרותי.


19:20

"...תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי…" קררראק… "מזל טוווב", ממלמלים מספר קולות מהגג, טיפות מלוחות שוטפות את הפנים, אני שולח יד אינסטנקטיבית, מושך את המתגים למעלה, וקול רעם מחריד את כל השכונה.



''טה טטטה טם...טטטה טה טם...טה טטטה... טטטה טה טם.

טה טטטה טם... טטטה טה טם...טה טטטה... טטטה טה טם.

טה! טטטה! טטטטטה טה טאאאאם… טה טטה טה טאם…

עוד ישמע בהרי יהודה... ובחוצות ירושלים. קול ששון וקול שמחה...קול חתן וקול כלה…''


נמלטתי בחפזה אל מיטתי, טומן את ראשי הכבד בכר, ומתפלל שהסיפור יעבור בשלום, המחרוזת מתגלגלת שיר רודף שיר, ועדיין לא נטרלו את זה.

התלבטתי האם מישהו מנסה לעשות זאת, לבסוף כשהסקרנות הכריעה אותי, שבתי לחלון מביט אל הגג… גורנישט!


כנראה שאפילו זיגי לא אהב את הרעיון, נבהלתי!


ההמולה למטה התגברה, השפלתי מבט אל הרחוב, מערבולת אנושית שחורה... מה קורה שם? המערבולת מסתובבת…!


בקצב…!


ריקודים???


שעטתי במורד המדרגות אל רחבת הריקודים המאולתרת שלמרגלות ביתי, כשהגעתי הרגשתי מבטים ננעצים בי, לפתע באורח פלא החלה ה'תזמורת' לנגן "איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק" ידים משכו אותי פנימה אל עומק המעגל.

השמיים דמעו דמעות מתוקות על הקהל כשמצאתי עצמי רוקד עם זיגי ברחוב 'חוצות ירושלים' במרכז שכונת 'רעים אהובים', ומסביבי הקהל המפזז שהמשיך לרקוד בגשם בכל עוז.


אכן,הצלחתי להעניק לזיגי הזדמנות שניה,לחתונה שלא תשכח לעולם.


כולם היו שם, בחתונת השנה של 'זיגי וזיגא זיגלר' וכי הייתה להם ברירה אחרת?

 

[שרלוט]

ואת זה @זילבר בקש/ה להעלות.
[אולי כבוד המנהל ירשה לכל המעוניינים להצטרף לאתגר הבא להעלות קטעים ללא בעיה?]

במותה נתנה לי את חיי

אמא, זה עוד פעם בלה, היא אומרת שהיא רוצה להגיד לך שאם את רוצה שיהיה לך ריח נעים מהכביסה, לא כמו מה שהיא הריחה קודם אז תשימי מלח לימון, סודה לשתיה ועל זה חומץ ומעל תרססי ספריי בריח לימונים. היא אומרת שהיא לא רוצה להפריע לך עכשיו רק שתדעי שזה מאד עוזר. ושלא כדאי שיהיה את הריח של קודם כי אז יחשבו שאנחנו מוזנחים.

טוב חמוד, תגיד לבלב שאני כל כך מודה לה ושתמיד היא כל כך עוזרת לי עם העצות החכמות שלה ובזכותה כולם ידעו שאני בלבוסטע.

ב8:00- בערב היא שוב נכנסה, רק לשתות קפה וללמד אותי איך עושים עוגיות קינמון. נכנסתי כמה פעמים לשירותים הקאתי את נשמתי ואפינו יחד עוגיות קינמון. ככה אני, קינמון עושה לי בחילה. אח"כ היא התחילה עם הדיבורים המוכרים. בכלל אצל בלה הכל מסודר, בבוקר ובערב השיח הקבוע על מה שלא יקרה לעולם ובין לבין יש את הערות, הן לפעמים משתנות ולפעמים לא.

"את יודעת שאני אשאר כך לעולם, זהבה מהמפגשים של הרווקות אומרת שצריך לשמור על טיפוח, פעם בשבוע / שבועיים אל תתפסי אותי על המילה החֶברֶה שם הולכות לעשות צבע לשיער במספרה של תמי, היא מקשקשת להן צבע על הקרקפת אחר כך הן מחכות שעה שעתיים ועוד הפעם היא מורחת ואז הן יוצאות חומות, יש אחת בלונד ואחת שתמיד מגיעה עם כתום כתום משהו מגעיל לגמרי. אני אין לי בעיה עם האפור לבן שלי , תמיד אשאר כך, אני יודעת שאין לי שום סיכוי. השלמתי עם זה. לפחות יש לי אתכם, שכנים טובים כל כך, בשבילי אתם יותר ממשפחה".

בלה, עוד פעם הדיבורים האלה, את תתחתני תקימי בית ואנחנו נמשיך לאהוב אתכם כזוג.

"רבקי, את יודעת שזה לא יקרה. אני הולכת להשקות את החבצלות. מחר ב7:00 בבוקר אני אהיה אצלך, שיעל תהיה מוכנה לבושה יפה, אני צריכה שהיא תבוא איתי לבדיקת דם. לילה טוב!

אלו היו החיים שלנו, בלה ועוד פעם בלה ושוב בלה ובסוף ובהתחלה בלה.

לא התלוננתי, ידעתי שהיא מסכנה, שגורלי שפר ואין לי זכות לומר מילה, הקב"ה זימן לי אותה כשכנה והא ידע מה שהוא עושה.

בלה תמיד דברה על הבית הקטן שלנו ושזה לא שייך ש -13 ילדים ו2 מבוגרים יחיו ב-70 מטר רבוע, ושזה יכול להיות בעיה סוציאלית והחילונים יוכלו לעשות על זה כתבה ב'ידיעות' .

היום שסבתא שפיגלמן הודיעה שהיא משלמת לנו את הבנייה על הגג היה בשבילנו יום של אור , יום של גאולה. ברור שהראשונה ששמעה על כך הייתה בלה, לא בגלל שרצנו לספר לה, בגלל שהיא הייתה בבית ושמעה את הבשורה יחד איתנו.

"רבקי, אני כל כך שמחה, לא ידעתי מה לעשות אתכם כבר חשבתי לשבת ברחוב הרה שך ליד 'איצקוביץ' ולאסוף לכם כסף, את יודעת שאין לי מה להפסיד".

התרגשתי מהשותפות שלה, אחרי כל מה שאנחנו בשבילה זה עדיין לא מובן מעליו, חיבקתי אותה ואמרתי לה שהכל בזכות שיש לנו אותה. היא חבקה אותי חזק יותר מדי חזק ועלתה הביתה.

בבוקר הבית היה שקט מדי, אהבתי את השקט אבל היה בו משהו מוזר, כמה דקות, והבנתי שבלה לא פה. עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת. למטה כבר היה אוטו גדול של זק"א. אחד הילדים של השכנים סיפר שהוא ראה אותה קופצת.

על המיטה היה דף שורות עם כתב היד של בלה:
רבקי שלי, אהבתי אותך ואת משפחתך, היה לי קשה לחשוב על הבנייה שלכם, ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה , רציתי בשבילכם טוב, מגיע לכם בלי הפרעות, העדפתי ככה. בלה.