אתגר אתגר "חוסן והומור"

[חנה ש.]

בס"ד

במידה מסוימת החיים שלנו נעו ממסלולם הצפוי, מצד אחד ישנה השגרה

של עבודה/לימודים וסדר יום רגיל וכנגדו יש את סדר היום של המלחמה.

חיילים בחזית, שחרור חטופים, הורים דאוגים, מתח וצער בלתי נתפס.

השילוב הזה הוא מוזר, ברגע אחד אפשר להרגיש שאנחנו שם במלחמה, לשמוע פיצוץ להרגיש חרדה וברגע הבא אפשר לרקוד בחתונה ולשכוח לרגע מהמלחמה.

אמנם, את המלחמה אי אפשר לשכוח לרגע, המלחמה היא של כולנו, של כל עם ישראל, כולנו שותפים בה, כולנו שותפים בדאגה בצער ובתפילות.

האתגר מתבסס על הדיסוננס הזה, בין העולם שהתהפך לבין חיי השגרה.

בחרתי את נושא "כתיבה הומוריסטית" – ושוב מדובר בדיסוננס, איך אפשר לצחוק כאשר המצב כל כך נורא?

אבל לפעמים דווקא ההומור מטעין אותנו בעוצמה, וביכולת להתמודד עם קשיים.

הומור משמש כמנגנון הגנה.

להומור תפקידים רבים והדרך ליצור אותו גם הוא עובר דרך תפקידיו.

למה הכוונה?

הומור עוזר לאנשים לקבל פרספקטיבה על מצבים מאתגרים. זה יכול לספק דרך למסגר מחדש של קשיים ולהתמודד עם מצוקה, לקדם חוסן והשקפה אופטימית יותר.

כאשר יש פער גדול בין מה שאנחנו מצפים שיקרה למה שקורה, אנחנו צוחקים.

כאשר אנחנו לוקחים רגש של בן אדם רגש שהוא מפחד לבטא, ומדברים עליו בקול, אנחנו מצליחים לצחוק על הפחד שלנו.

ככל שאנחנו מצליחים לבטא את החששות הגדולים שלנו ולגחך אותם, כך הצלחנו בכתיבה ההומוריסטית שלנו.

וזו ההגדרה הויקיפדית: יכולתו של האדם לצחוק לחולשות ולחסרונות של עצמו ושל אחרים ולהתבונן בחיוך בקשיי היום יום

מה נדרש באתגר?

הסיטואציה היא סיטואציה יום יומית, של איחור ללימודים, אבל המצב הרי לא רגיל, ייתכן שלא ישנתם בלילה בגלל שפשוט רציתם להתעדכן בחדשה האחרונה, ייתכן שחששתם שאולי מחר יתנו לפועלי יו"ש לעבוד בבניה, או כל סיטואציה אחרת, עליכם לכתוב פתק למורה, הפתק מסביר למה הילד מאחר, הסיבה צריכה להיות בהקשר של המלחמה, אבל כשהמורה או הרבה קוראים את הכתוב הם לא יכולים להפסיק לצחוק, הם צוחקים כל כך חזק עד שהמנהל/ת מגיע לראות מה קורה.

קצת טיפים לכתיבה הומוריסטית:

סוגי ההומור הנפוצים בספרות כוללים: סאטירה, אירוניה, פארודיה, סרקזם, משחקי מילים, פארסה, וקומדיה שחורה.

אתם יכולים לגלות קצת מה קורה מאחורי הקלעים של התארגנות הבוקר שלכם.

אתם יכולים לשתף בדברים "התקועים" אצלכם בבית, כמו סדרים ובלגן או הרגלים.

אתם יכולים לשתף באינטראקציה בתוך המשפחה.

וכדאי בהחלט להאשים את החמאס הרקטות והכתב"מים.

רצוי להגזים, להקצין, להפתיע.

האתגר ינעל בתאריך: כ"ז כסליו (ג' חנוכה)

לנספח: https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-חוסן-והומור.928303/

 

[הקה]

לכבוד המורה חאמד
ביתי מאכרט בעקווות חורבוט מחרבות הברזל
משום שלא ניטן לצפות מילדה בת 10 למצוע את בגדיה לפני מתתה, ואת מיתתה לפני ביטא,
ואת ביטא שבכלל נכרב, ואת הדרך ממנארט המסטור למנערט בית הספר וגם אחרי זה להגיא בזמן לבית הספר
טלונוטיך על האיחור מספר 26 לחודש זע ניטן לשלוך למשרד הבתחון הישראלי. הא שכחתי שדווכא יש עחשיב עפוגא במלחמה
בברחה
ח. נסראללה

 

[כותב השורות]

לכבוד המלמד 'שלום' רב!
איזה שלום ואיזה נעליים...
אתמול מיד אחרי צאת שבת הגענו לאולמי כליל מלכות בבני ברק היישר מנתיבות מוכת הטילים
ושכחנו את נעלי היום חול של שלוימי בבית
שלוימי לא הסכים בשום אופן ללכת לחיידר החדש עם נעלי שבת
אז ירדנו לאולם למטה לחפש משפחה שאולי יש לה נעליים מיותרות, ולא מצאנו
ניסינו לשכנע את שלוימי
אבל הוא ממש פחד ואמר שהוא לא יצליח לרוץ עם הנעלי שבת למקלט אם חלילה תהיה אזעקה
התעכבנו יותר מידי זמן אז בינתיים שלחנו אותו עם שני זוגות גרביים ועם הנעליים בתיק
נשמח אם המלמד יוכל לשכנע את שלוימי ללבוש אותם
אנחנו מאוד נודה לו על כך.
רק לא להזכיר לו בבקשה את המילה 'לנעול' כי זה מזכיר לו ממ"ד.

יישר כח ויום טוב
אמא
[אבא נסע לנתיבות לחפש את הנעליים בין ההריסות]

 

[Rut_a]

"אבא, אני צריכה פתק" מירי נכנסה לסלון, פתק ועט בידה.

אביה הציץ בשעון. שמונה וחצי. "מה אני אכתוב למורה?" שאל בעייפות. "למה את מאחרת?" זהו, נגמרה לו היצירתיות, כבר אין מה לכתוב בפתקים למורות.

"אהמממ" מירי הרהרה. "אתמול היה 2 אזעקות אז לא הכנתי שיעורי בית. אחר כך היו פיצוצים של צהל, שהפציצו את עזה" קולה הפך למסכן מאוד, "וכל הלילה חלמתי חלומות מפחידים, אז לא ישנתי כמעט. בסוף קמתי מאוחר, ונזכרתי שלא הכנתי שיעורי בית, אז הייתי חייבת להכין. ואז יוני הפחיד אותי וסיפר לי שאתמול היה מחבל, אז פחדתי לצאת---"

"בסדר, בסדר" ענה האב, מתוך חשש שהיא תמשיך למנות את הסיבות עד סוף היום, "אני יודע מה לכתוב"
והוא שרבט כמה מילים. מירי אפילו לא טרחה לקרוא, הכניסה לכיס ויצאה לבית הספר.

היא לא הבינה למה המורה מחייכת, ואפילו צוחקת בשקט לעצמה.
ובפתק היה רשום בזו הלשון:

לכבוד המורה תחי',

מירי איחרה באשמת החמאס.

בתקווה להבנה,
אבא של מירי.


בקורונה נהגו להגיד על כל דבר: "בגלל הקורונה", וכך להתפטר מכל ההסברים המיותרים. אז, בהשראת הקורונה. במקום להתחיל לפרט, זה באשמת החמאס, וזהו.

 

[סבתא חביבה]

לכבוד הרב / המפקח החינוכי / המנהל / הקב"ס ____________ שליט"א (מחק את המיותר ומלא את החסר)

שלומות!
מתנצלת מראש על אורכו של הפתק. נא קבלו זאת בהבנה. מכיוון שבשלוש השנים האחרונות לא התקיימו אסיפות הורים כסדרן, זאת ההזדמנות היחידה שלי למסור מסר מהבית לבית הספר ואנצל אותה עד תומה!
אינני יודעת אם אמתלאי מאחר לשיעור, או שמא מקדים. אם איחר, החשב פתק זה כאילו נכתב בו "אמתלאי מאחר בידיעתי", למרות שאין אני יודעת אם איחר ואין אני יודעת אנה אני באה.
מאז שנכנס אמתלאי בשערי בית הספר (שאיני זוכרת כבר את שמו) השתנו סדרי הלימודים שוב ושוב ואין יום לימודים אחד דומה לחברו.
אתמול סיפרה לי השכנה שבגן של הבת שלה כבר יש צהרונים, ובאשקלון שוקלים לחזור ללימודים בהדרגה בשעה טובה.
שיערתי שאם כך הוא הדבר, כנראה שגם בית הספר בעירנו כבר פעיל, ואמתלאי יכול להתנסות שוב בחזרה ללימודים בהדרגה בשעה טובה.
דא עקא, שאמתלאי אינו זוכר את הדרך לבית הספר, וכן אינו בטוח באיזו כיתה הוא לומד בשנה זו.
הוא שכח מהו מספר הקו שמגיע לבית הספר (קו האוטובוס, לא קו הטלפון ללמידה מרחוק, אותו הוא מעולם לא זכר).
הוא לא ידע אם מתחילים היום ב 8 או ב 9 או במשמרת שניה החל מ 12. אמנם, נכון שבדיוק לשם כך נועדו חברים, ועליו להתקשר אליהם ולברר את שעות הלימודים, אך אמתלאי לא יכול היה לשאול את חבריו באיזו שעה מתחילים הלימודים מכיוון שהוא אינו יודע מיהם חברי כיתתו הקבועים ומיהם הזמניים שהצטרפו לכיתתו מכל קצווי הארץ. בנוסף מקפיד אמתלאי שלא להתקשר לחבריו כלל כדי שלא ייבהלו מקול צלצול הטלפון אם יחשיבוהו לאזעקה.
כאמור, אם אמתלאי מאחר, יהא איחור זה כאיחור בידיעתי.
אנצל את התזמון ואת השורות הנותרות עד סוף הפתק לספר לצוות בית הספר שאמתלאי החרוץ ניצל היטב את זמנו החופשי בשלוש השנים האחרונות לפיתוח אישי חלומי במיוחד, ופיתוח כושר הסבל של כל סובביו.
את רוב שעותיו בילה בשינה, משחקי מחשב, ניסויים מדעיים-חברתיים מעצבנים על אחותו הקטנה, ובזמנו החופשי כתב ספר בשם "101 אמתלות לילדי ישראל"
פתק זה מתוך הספר. עמוד 34.

יום טוב, פורים שמח, חופשה נעימה וגמר חתימה טובה,
(מאחלת הכל עכשיו, מה שבטוח בטוח)
אמא

 

[7שבע7]

למורה היכרה שלי שלום!
אני קוטבת את הפטק אזה במקום אמא שלי, כי אמא לא כמה בזמן הבקר, כי הי אלחה לישון מאוחר מעוד (אמא טמיד אומרת לי שקדי לישון מוקדם כדי לאצליח לקום מוקדם, אבל היא באצמה לא מקיימת את זה)
אבל אני יודאת למה אמא אלחה לישון מאוחר, כי גם אבא חזר מאוחר אתמול מהצבע (לאבא שלי יש רובה, את יודאת המורה?) ואמא דברה איתו אד מאוחר, ולחן הי אלחה לישון מאוחר.
אז בגלל שאמא כמה מאוחר גם אני כמתי מאוחר, ולחן אני קוטבת את הפטק אזה.
את בתח תגידי לי: אז למה אבא לא קטב את הפטק?
אז אני יגיד לח שאבא דפקא כם מוקדם, אבל הו נסה מיד לצבע, כי המפכד שלו אמר לו שהו צריח לחזור מאר.
אז גם אבא לא יחל לקטוב לי את הפטק.
אבל אכשיו את בתח תגידי לי שלפחות נעמה, אאחות הגדולה שלי, איתה יחולה לקטוב לי את הפטק.
אז רק שתדאי, המורה, שאני ונעמה קבר לא מדברות. מאז שאתחילה המלחמה. וזה הי אתחילה, המורה! הי אתחילה לספר לי קול מה שקרה בשמחת תורה, ואני בחלל לא רציתי לשמואה! אז זאו, אני לא מדברת איתה יותר, ולחן לא יחלתי לבקש ממנה לקטוב לי את הפטק.
המורה, אם אני קבר קוטבת לח פטק, אז אפשר לבקש מימך בכשה? את יודאת המורה אכשיו זה מלחמה, נחון? אז בבכשה בבכשה בבכשה תבתרי לנו אל המבחן בקטיב! זה ממש קשה ללמוד למבחנים במלחמה! ואנחנו במת לא צריחות את המבחן הזה אכשיו! אינה, תירי אח אני קוטבת יפה בלי שגיעות בחלל!
אז זאו, המורה, סליחה שאחרתי.
אני מפטיחה שאני לא יאחר שוב. טוב, אולי מחר אני יאחר שוב, זה טלוי מתי אמא שלי תכום. ואני לא יודאת מה יאיה אחרי מחר. וגם בעוד שבואה. אפחד לא יודאה מה יאיה! (כחה שמתי את אחותי הגדולה נעמה אומרת. אני לא מדברת איתה אבל אני שומאת אותה)
אז את תבתרי לי בנתיים, נחון המורה? גם אל המבחן וגם אל האחור.
אני מפטיחה שאחרי המלחמה אני לא יאחר. ואני גם יעשה את המבחן. אם באמת אבא שלי ינצאח את חמס (אמרתי לח שיש לו רובה?)
ואז אני גם ידה אם את באמת מורה שמבתרת. כי אז אני סופסוף יכיר אותח במת.
בנתיים זה אמחטב.
מימני, תלמידתח היכרה, שלומית.





וואו, שלא תדעו כמה זה קשה בשביל עורכת לשון לכתוב בשגיאות כתיב...

 

[רוצה טוב]

לכבוד המלמד שיחי'

מנדי היה מוכן בזמן ליציאה אל החיידר, אך ברגע ששם את רגלו השמאלית על מפתן הדלת והניח את שפתיו על המזוזה כדי לנשקה נשמעה אזעקה.

מנדי החל לרוץ בבהלה אל חדר הממ"ד, אך פתאום נזכר שאין לנו ממ"ד עקב כך שאנו מתגוררים בדירה עתיקה, ולכן החל לרוץ חזרה אל הדלת כדי לצאת אל חדר המדרגות, אך בדרך כשלו רגליו בגיגית מי ספונג'ה שעמדה במסדרון וכל בגדיו נרטבו.

מנדי קם על רגליו בכדי להמשיך בריצתו אך אחותו אסתי שהגיחה מאחוריו החליקה אף היא במים, עד שראשו ואפה נפגשו אחד בשני ונתקיימה בהם "תאונה רבראשית", התאונה גרמה לפנס כחול במצחו של מנדי, ומאפה של אסתי החל להשפריץ דם עד שהתערבב בשלולית מי הספונג'ה.

אסתי ראתה את השלולית האדומה והחלה לצרוח בקולי קולות, עד שכל בני הבית חשבו שמדובר באזעקה נוספת, ולכן מנדי רץ שוב אל חדר המדרגות, אך כשהגיע אל חדר המדרגות ומצא את עצמו שם לבדו, הבין שזו לא הייתה אזעקת חמאס אלא אזעקת אסתי, ולכן חזר אל חדרו כדי להחליף את בגדיו.
כשהגיע אל חדרו והחל לפשוט את בגדיו נשמעה שוב אזעקה אך הפעם הייתה זו אזעקה אמת, כך שמנדי היה צריך לקפוץ על רגליו היחפות כשהגרביים בידיו וחולצתו אינה מכופתרת ולרוץ שוב אל חדר המדרגות, מה שגרם לרגליו היחפות להתאדם מן השלולית האדומה, עד שהיה נראה שנפצע ברגליו פציעה חמורה.

כשהגיע אל חדר המדרגות שמה לב השכנה יעל שרגליו של מנדי שותתות דם, והייתה בטוחה שפגעו בהם רסיסים מטיל היירוט, לכן הזמינה ניידת טיפול נמרץ, הפרמדיקים הגיעו ולקחו את מנדי באלונקה אל הניידת, רק לאחר מספר דקות הצליח מנדי להסביר להם שהרגליים אדומות מחמת השלולית ולא מחמת פצע שנפער בהם.

לכן מנדי מגיע היום לחיידר בניידת טיפול נמרץ, עם גרביים ביד, רגליים אדומות, פיאות פזורות, מכנסים רטובות וחולצה לא מכופתרת...

בתקוה להבנה

על החתום:
משה בלוי - אבא של מנדי
שלמה אפיק - רופא ראשי מד"א אשקלון
יעל סגל - שכנה של מנדי​

 

[שועל ספרות.]

למורה היקר!

אני כותב את הפתק הזה ממש לא בגלל שלא היה לי פתק ובכלל שיחקתי בדרך בשלוליות פשוט הייתה פתאום אזעקה

וטיל פגע בפתק שאימא שלי כתבה לי.

 

[אין פאנץ']

"אמאאאאאאא, אני צריכה פתק איחוווור!!!"

אמא עזבה לרגע את פרוג, "מה את רוצה שאני אכתוב? אין לך שום סיבה מוצדקת!"

דבורה לא התלבלה "אמא, המורה אמרה שמותר לשקר בשביל דרכי שלום, אז תמציאי תירוץ, אין דרכי שלום יותר מזה, אם אני אגיע בלי פתק נורמלי זה גובל בפיקוח נפש"

אמא עיקמה את האף אך לא התווכחה, נטלה דף ממו, כתבה את התירוץ הראשון שעלה בדעתה, וחזרה למחשב ללא מחשבה נוספת.



דבורה נכנסה לכיתה באיטיות והניחה את הפתק המקופל על שולחנה של המורה, המורה פתחה את הקפלים וקראה את הכתוב;
"דבורה נסעה אמש לחזק את תושבי הישוב בדיקה הסובלים מהתקפות טילים בלתי פוסקות, ועל כן היא מאחרת היום"

המורה כבשה בכח את פרץ הצחוק ואמרה בחומרה "שבי במקום, זו פעם אחרונה שאני מבליגה, ברור?!

דבורה צעדה למקומה בהקלה, כשקולה של המורה עצר אותה "ותגידי לאמא שלא תחשוב שבפורום חדר מורים אין התראות"...



סליחה על הסיפור הלא חינוכי...
אין לראות בסיפור זה שום היתר לשקר מכל סוג שהוא.

 

[מלכי פריד]

המורה לקחה את הפתק מידה של חני כשאנחה בפיה, והחלה לקרוא. אם הייתה יודעת שקריאת הפתק תיקח לך מחצית מזמן השיעור, הייתה מבליגה ומאפשרת לה להיכנס אפילו תמורת נזיפה מהמנהלת על חוסר הענשה על איחורים.

לכבוד המורה היקרה!
ביתי חני נאלצת היום להגיע באיחור, והסיבה מפורטת להלן ע"י חני ביתי:

למורה!
אני מאחרת היום, ממש שלא באשמתי!
נכון המורה מכירה את בת דודה שלי שלומדת בכיתה ז'? זאתי עם הקוקו הגבוה? אז בת דודה שלה- רחלי צוקרמן, כלומר בת דודה מהצד השני שלה, אז יש לה חברה שסבתא שלה גרה בבני ברק, שהבן שלה הנשוי, כלומר דוד של חברה של בת דודה מהצד השני של בת דודה שלי. והבן הזה גר עם אשתו והילדים שלו בקרית ספר, להם יש בני דודים שגרים גם בקרית ספר, אבל שתי רחובות ליד, (שאגב, הבני דודים האלה של הזוג הנשוי בקרית ספר, מחותנים של המשפחה של רחלי צוקרמן! בת דודה של בת דודה שלי! איזה עולם קטן!), שהבני דודים האלה שגרים שתי רחובות ליד, יש להם שכנים- משפחת מנדלסון, שיש להם בן, שקצת ירד מהדרך ולא הלך לישיבה ובמקום זה הלך לצבא.
אז הוא!
בגללו לא ישנתי בלילה! במובן החיובי כמובן. אני אמרתי בין השעות שתיים עשרה עד שתיים בלילה תהילים לזכותו, שיחזור בשלום מהצבא (וגם שיחזור לדרך הישר). ואז משתיים עד שלוש בלילה כתבתי את הפתק הזה, שהמורה קוראת עכשיו.
אז זהו, זה בכלל לא אשמתי!

המורה סיימה לקרוא את המכתב ופיהקה פיהוק שאיים לבלוע את כל התלמידות שבכיתה יחד.
"שבי במקום". היא אמרה לחני בקול עצור, מנסה להחניק את פרץ הצחוק שאיים לצאת ממנה.
"רגע חני", עצרה אותה המורה, מתרצנת, והביטה בפתק. "את כתבת שהבני דודים של הזוג הנשוי הם המחותנים של צוקרמן? אז הם גם המחותנים שלנו! כי הבת של צוקרמן היא..."

 

[רואים שקוף]

לכבוד המלמד המסור, שלום רב!

בני יוסי, מאחר היום מכיון שהוא נחטף על ידי החמאס.
מאי משמע נחטף?! הלא שמו לא הופיע ברשימת החטופים, התשובה היא, אמת. אכן שמו לא הופיע ברשימת החטופים, אך חמאס חטפו את דעתו, בתהליך כזה או אחר של היפנוזה פסיכולוגית לא מוסמכת, או יותר בתהליך של הזיות הזוועות, החליט יוסי שמהיום והלאה הוא חמאסניק לכל דבר ועניין. נטייה טבעית של ילד להיות בצד החזק, הגיבור, חזק בתפיסה ילדותית כמובן, אלים בתפיסה קצת יותר נכונה.
כבר בבוקר, כשהתעורר בשעה חמש, מקולות המואזין הנשמעים היטב בבתינו צמוד הגדר, במקום לומר מודה אני כפי שחונך הוא פרץ בזעקות אללה אכבר שהרעידו את כל הבניין, כך שאני מאמין שהוא לא הנפגע חרדה היחיד מהסיטואציה הזו, אחרי שהצלחנו להרגיע את רוחו הוא סרב להתלבש בבגדים הנהוגים ללכת עמהם לתלמוד תורה, והוא דרש במפגיע שנביא לו בגדים של חמאסניקים אמיתיים. בקושי הצלחנו להתפשר איתו שילבש את התחפושת הפורימית של יאסר ערפת. זאתי עם הזיפים והכפייה. אז אל דאגה, נכון שאולי זה נראה כאילו מחבל נכנס לכיתה, אבל שהמלמד ידע לזהות מאחורי המסכה את בני יוסי.
פתק זהה נכתב לכל רואיו של יוסי ברחוב כדי שלא יזמינו לו משטרה, ונתלה על חולצתו באותיות קידוש לבנה. הבעיה הייתה שהגיע איזה שוטר דיסלקט שהיה בטוח שלפניו מחבל אמיתי, עד שהוזעק מפקד המחוז לטפל בבעיית הקריאה של השוטר התורן. אז אם בני פותח בזעקות אללה אכבר או אטבח אל יהוד באמצע השיעור, אין מה להילחץ מזה, זו רק התחפושת.

נ.ב. אם זעקות אללה אכבר ואטבח אל יהוד יישמעו יותר מדי אמיתיות, יתכן שבאמת הוא התחלף במשאיות של הצלב האדום עם קטין מוסלמי, יש לשים לב לדבר, ולהזעיק כוחות במקרה הצורך.

נ.ב. אולי בסוף יתברר שהוא בכלל לא נחטף, הוא רק הלך לאיבוד. או לעיבוד.

בכבוד רב.

والد يوسف

 

[-חיה-]

למורה שלום!

ביתי הינה ילדה תמימה
היא לא איחרה לבית הספר
הוא פשוט נאבד לה והיא לא מצאה אותו לפני הצלצול.

מקווה שכעת את נושמת לרווחה.
ליאו ורדקר,
ראש ממשלת אירלנד.


נדוש אבל הייתי חייבת.

 

[שיבת ציון]

בס"ד

השעון הצביע על השעה 10:47 כאשר נחתה ללי אברהמי בעליזות ובמרץ בסלון ביתה.

"אמא" קראה בקול פעמונים,

מיכל אברהמי הסתובבה בבהלה, "מה את עושה פה?" הצליחה לשאול כאשר התאוששה, "את עוד לא בבית הספר?!".

פניה החינניות של ללי התעגמו בבת אחת, גורמות לפרץ רחמים אימהי.

"זה בגלל המלחמה" הסבירה ללי בשקט,

אמא נאנחה ברחמים.

ללי המשיכה, "אני מקשיבה לשיחות הסודיות שלך ושל אבא עד מאוחר",

גבותיה של אמא התכווצו.

"ולכן הולכת לישון מאוחר, וגם השעון המעורר מצלצל את השיר: 'ימה ימה ימה', שמזכיר לי את המלחמה, בגלל שעזה נמצאת ב'ימה' וגם- - -".

"אני לא מאשרת לך את האיחורים האלה" אמרה אמא בחומרה, "אני לא יכולה לכתוב לך פתק שאני מאשרת, כי אני לא".

ללי חייכה. "אמא, אני מאחרת!" הודיעה בעליזות.

"כן, אני יודעת" נאנחה אמא.

"את יודעת?" קראה ללי בצהלה, "יופי, זה מספיק!".

"יודעת מה?" הבינה אמא להיכן ללי חותרת, "תביאי לי פתק ועט".

וזה נוסח המכתב שקבלה המורה ליבוביץ' בשעה 11:02:

" למורה אהובה ליבוביץ' שלום רב!

בתי לאה מאחרת היום בידיעתי, תאחר גם מחר, ככל הנראה, בידיעתי, וכן מחרתיים ולאורך כל השבוע, החודש והשנה שלאחריהם.

אין ספק כי המצב הנוכחי גרם לי בעל כורחי למודעות גבוהה בנושא איחוריה של בתי לאה, אם כי
יש לציין כי כל איחוריה במהלך מחצית זו והקודמות לה היו אף הן בידיעתי, ואני יודעת את פרטי המעשה של כל אחד ואחד מהאיחורים הידועים.

בברכה,

אמא של לאה.".

 

[Yitty Kahana]

למורה היקרה
ולרב'ה היקר

שלום רב
בתפילה לשלום
שבאמת יהיה רב
ולא רב עם אחיו
כמו שאני בד"כ
עושה

אני מתנצל
או מתנצלת
שהייתי חייב
לעצור בדרך
ולעקוב בעיון
אחר הירוט

לשרוק בהתפעלות
לעקבות השיוט
ולצעוק "הנה"
כשהרעם שוב התגלגל
וגם הצחוק

כי בבני ברק
מה לעשות
לכך נבראו החלונות
כך אמר אבי
בעיניים נוצצות
עוד מימי מלחמת
המפרץ

ליבי ליבי
עליך המורה
ומקווה בשבילך
שיחדשו ימינו כקדם

למרות שאני בטוחה
שהרבה יותר נחמד לך
להרצות מול כיתה
חצי ריקה

ולהכין מערכי שיעור
לטלפון
בשתיים עשרה
בלילה

ואם קראת עד לפה
כנראה שהצלצול כבר הגיע
אז שיהיה לך יום טוב
ובשורות טובות

תמיד כאן בשבילך
התלמיד/ה שלך

 

[לוטם]

לכבוד: הרב הגאון רבי שמואל רמירביץ' שליט"א המרביץ בינה תורה חכמה ודעת בכל תלמידיו.

הנידון: איחור בוקר בצל חרבות הברזל שהפציעו לחיינו בפתאומיות.

הסיבה: חיים מאחר היום בידיעתי ובאישורי.

אמנם אזהרתם אותו גם אתמול, וגם לפני יומיים, וגם לפני שלושה (וכן הלאה...) - שאיחורים של יותר משעה, ייענו בענישה כבדה, לכן אני לוקחת עלי מחצית מהאשמה לאיחורו של חיים, כך שהנכם יכולים לתת לי גם כן מחצית מהעונש ולחיים תותירו את המחצית השניה.

חיים מאחר היום בשעתיים ועשרים ושבע דקות מהסיבה הפשוטה מאוד. הוא התעכב והסתבך (מאוד!!!!! לצערי הרב) בעזרה שביקשתי ממנו.

משימתו הקרבית בעומק שטח האויב היתה לעשות צמה סינית לרותי, סינית דווקא - כי קוקו ערבי אסרו עליהם בגן, מפאת המצב הבטחוני הקשה.

לאחר שחיים סיים את משימתו - לא בהצלחה מרובה - הוא סרב לקחת את ארוחת הבוקר שהכנתי לו במסירות נפש של ממש (קמתי בשביל זה באזעקה של שבע ורבע!!) , בתירוץ שאף אחד חוץ ממנו לא מביא את ארוחתו מהבית - אמין מאוד, אגב.

בקיצור, אחרי כל האורך עד כה, לאחר ויכוח עמוק ומר וחריף ומלוח, הוא, כמובן, הסכים לקחת את ארוחתו בלית ברירה, מוסיף הבטחה לסיים הכל ולא להחזיר אפילו פירור אחד בתיק. (: (כל הכבוד לו!!)

כשסוף סוף פינה את השטח ויצא מהבית, בדיוק באותו רגע, הודיעו ברמקולי השכונה על חדירת מחבלים.
חיים, כמובן, החליט ללכת, לחפש אחריהם, לתפוס אותם, ולחסל אותם אחת ולתמיד.

אם הוא, והפתק הזה, הגיעו בשלום אל הכולל, כנראה שהוא אכן גבר עליהם בעזרתו של השי"ת.

בברכת יום טוב,

אשתו של חיים.

 

[R.E.Y]

למורה היקרה!
טלטל וזלזל מרצדים,
במאבק איתנים מסתחררים.
הרוח לוחשת ונעימותיה עזות
שפתיי רוחשות ומהן תפילות

מי ייתן ותוותרי לי על האיחור,
הוא לא באשמתי, מורתי, זה ברור.
היתה אזעקה שלשלום של שבוע שעבר,
היתה קריאת שווא של חפץ חשוד של גנב.

זו לא אשמתי, כי לא היו לי טיולים,
הפסיכולוגית אמרה - שצריך גיוונים.
גיוונתי לי את הבוקר תחת הכרית,
ישנתי לא בנחת, וזה מלחץ הסגנית.

אל תענישי, המורה,
ואל תשלחי למנהלת,
אני בסך הכל ילדת מלחמה,
שוכבת במיטה ונבהלת.

כי חוץ מהצורך בהפתעות
ומהזיכרון על האזעקות,
אני גם פוחדת מאוד מכל רשרוש,
מחדדת שמיעה וחוש המישוש.

בלילה הייתי ערה,
שמעתי קולות מהמטבח,
בסוף גיליתי קערה,
ועליה זבוב שצנח.

אתמול בשיעור ראיתי,
וזאת רק בדמיון
איך מגיעים מחבלים,
וזה הפך לזיכרון.

המורה, אני פוחדת,
רק לכן אני מקיימת
כל מה שאמרה היועצת
אני עושה כמו במשבצת.

היא אמרה שאעשה מה שאני אוהבת,
זה יעזור מתי שאני נבהלת.
היא אמרה לשוחח עם עצמי, לעשות התבודדות,
ואת זה עשיתי בלילה, אני זוכרת בחדות.

גיליתי גם שיש לי חוש שירה בכלל לא רע,
אני מפתחת אותו בכל פעם שיש לי ברירה,
קבלי את הגיגיי בהבנה יתירה,
והעיקר מחלי לי על האיחור הנורא.

ממני תלמידתך, שירה.

'מכתב תודה כבר עכשיו?' תהתה המורה, מרפרפת על השורות המחורזות בלי לקרוא את תכנן. 'עד כמה שאני זוכרת לא סוף שנה עכשיו, וגם לא פורים?...'
"בסדר, המורה?" שירה עמדה מולה בעיניים גדולות, נראית מתחננת.
"בטח שבסדר!" היא אמרה בהתלהבות, תוהה לפניה המופתעות של תלמידתה. "תגידי לאמא ששמחתי לקבל".
רק מוזר איפה המתנה?
"אז המורה מוותרת לי על האיחור?"
"איחור? אה, כן, שבי, זה בסדר שירה המתוקה".

'המורה קראה לי שירה המתוקה! אני רואה שמכתב בחרוזים ממש עוזר'. ושירה הלכה למקום בצעדים מתרוננים.

 

[שוקולד עילית]

לכבוד המנהלת היקרה!
אני כותבת לך את הפתק איחור בעקבות זה שהמורה של הבת שלי כבר לא מוכנה בשום פנים ואופן!
ואני מדגישה את האופן.!
שביתי תאחר נמאס לה כבר לשמוע את התרוצים שלי. (למרות שאני מבטיחה לך אמיתים באמת באמת.)
אבל מה שקרה אתמול זה, שהייתי חייבת פשוט את העזרה שלה.
שמענו שחסר לחיילים אוכל (מסכנים אין להם כבר מקום בבטן)
אז החלטנו אני ושפרינצא שלי להכין אוכל לחיילים שמוסרים את עצם בשבילנו.
קיצער הכנו מה זה אוכל טעים את לא מבינה מה זה (חבל הייתי מזמינה אותך!)
שיא ההשקנו הכנו עוף עם אורז (עוף מוציאים אצלינו רק בשבת.)
אני יסביר לך איך מכינים את זה.
עוף:
1 ק"ג עוף
שמן
כמון
פלפל שחור (המון)
יין
צילי
סילאן
פפריקה
סויה
דבש
מלח
(בקיצער כל מה שאת רואה במקרר תכניסי- יותר הרבה יותר טעים.)
אורז:
3 כוסות אורז
ומים חמים
תערבבי מדי פעם (יוצא סופר טעים!.)
ואז הכנו היינו חייבות לטעום לא יכלנו לא לטעום מממממ
אני לא רוצה לספר לך איך זה יצא, זה פשוט הייה טעים.
שגילנו שגמרנו הכול (זה היה שווה גם את המצווה וגם את האוכל, אבל לא שוווה את הדיאטה שהלכה לאיבוד.)
היינו חייבות קצת לרקוד בשביל הכושר (כבר אמרתי לך שחבל שלא קראנו לך מראש.)
ולכן שפרינצא קמה מאוחר.
בתקווה להבנה שהיה לנו גם שעת הנאה עם שפרינצא המהממת שלי.!
וגם אוכל לחיילים שלנו.
מקווה שאת תאשרי את האיחור(המוצדק!)
בכבוד רב אמא של שפרינצא.

נ.ב. תבקשי מהמורה שתסכים שאני ישלח את האישור בפעם הבא ישר עליה.
ובהצלחה עם המתכונים המוצלחים שלי.

 

[יוסף יצחק פ.]

בוקר טוב.
נהוג לתת פתק קצר עם סיבה קצרה ונדושה, אז נא להתחשב גם אם הפתק לא עומד בכללים.
מוישי איחר בידיעתי (הכוונה בידיעת אמא שלי), ובגלל שמסיבת הפיג'מות שלא אושרה לנו, נדחתה למקלט בבניין, היה ממש מעניין...
אמא ביקשה לציין שהיא מקשקשת במקום חתימה, אז אני מקווה שהצלחתי להעתיק את החתימה בצורה טובה.

 

[חנה ש.]

מקום שלישי זוכים:

@כותב השורות , עם מצב סוריאליסטי של ילד המגיע ללא נעליים ללימודים.

מקום שני:
@סבתא חביבה עם תיאור חי וסוחף למצב הבלתי אפשרי של חוסר יציבות של המסגרת.

מקום ראשון:
@7שבע7 עם תיאור נוגע ללב של ילדונת, אהבתי שנכנסת לנעליה וכתבת בסגנון של ילדה יצרת דו שיח מלב אל לב.

הכתיבה לא היתה הומוריסטית במלא מובן המילה אבל היתה בה הרבה אירוניה.

בגלל שבכל זאת אנחנו נמצאים בזמן שיש בו הרבה כאב וצער הרגשתי שנכון יותר להדגיש את המכתב שלך, שמתאר בשפה עשירה את המציאות הזאת.

נגעת בנקודה חשובה, סוגיה שבאה לידי ביטוי במלחמה זו: הרצון לא לשמוע, הכתיבה מנקודת מבט של ילדה מעורר הזדהות.

הרבה מאוד אנשים ביקשו אל תספרו לי מה קרה, הרבה מאוד אנשים ראו חצי סרטון והחליטו לא להמשיך לראות.

סיפר לי בחור שהוא מתחרט שראה סרטונים של חמאס וההסבר שלו לא היה מה שחשבתי שיסביר, הוא אמר, הרגשתי שהסרטונים האלה מטמאים את הנפש.

שימו לב יש כאן בירור בתוך מכלול הבירורים אותם אנו עוברים.

עולם המטפח את החדירה לרשות הפרט, עולם המגיש בשידור ישיר כל אירוע שמתרחש, ואפשרות נגישה לראות הכל.

אבל שוב בוחרים אנשים לא לראות.

ולסיום, סיפור חינוכי:

באחת השנים התבקשתי להשקיע במכתבי סוף שנה לצוות הגננות, החלטתי לכתוב מכתב ללא חרוזים אלא מלב אל לב, כתבתי מעלות שתפסו את עיני במהלך השנה, על קבלת הילדים בהארת פנים, ועוד, הגננות זוכרות את המכתב עד היום.

תמשיכו להשקיע בכתיבת פתקים מסוגננים ונעימים, לטובת הצוות החינוכי שמשקיע בכם כה רבות, נצלו את כישרון הכתיבה שלכם כדי להכיר טובה ולהוקיר את מורי עם ישראל העובדים במסירות נפש למען חינוך ילדנו, בעתות מלחמה ובעת שלום.

זהו, הורדתי את כובע המורה.

 

[סבתא חביבה]

תודה רבה @חנש על האתגר ועל הציון