אתגר לאתגר - משנכנס אדר

[שב נא הסופר]

אכן, לא זכיתי להשתתף באתגר "הפושט יד נותנים לו".
כנראה נתקיים בי "ונהפוך הוא" מתוקף העת, כי עכשיו עלה לי רעיון נחמד על הצד ההפוך.
לשיפוטכם ידידיי!

הפושט יד – לוקחים ממנו​

עוד פעם הוא החליק לעיני כל, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לו.

"לעזאזל" סינן מבין שיניו, "זה הכל בגלל השטן הזה, אני עוד אראה לו את נחת זרועי".

אל הבית הוא נכנס כגרגיר העומד לקרב מול שואב אבק, ובטריקת דלת עזה כחאן יונס המעטירה.

בפתע, חשכו עיניו, רק זה היה חסר לו עכשיו.

"מי זה המנוול ששם את העציץ המטונף הזה כאן באמצע הסלון" שאג בנהמת על, תוך כדי העפת העציץ הלזה אל קומת ביתו השנייה, היישר אל פרצופה של בתו ה"נאה וחסודה" עד לאותה עת. אך לא ידע, אשר גם זה יעמוד זה לו לרועץ.

ויהי כשמוע כל אנשי ביתו את דבר בואו, ותיהום כל האר"ס לקראתו.

ובמבט מעושה פנתה אליו יקירתו מחמודתו - "מה לך אישי יקירי כי תכעס על לא דבר, הלוא טוב אתה לי מעשרה בנים מחמודים אשפים".

"זהו, נגמר כל העסק, עוד היום אגמור חשבון עם השטן הזה אחת ולתמיד", ענה בקול רועד מזעם.

"זו לא הפעם הראשונה שהוא חוטף לי ומפיל אותי ארצה", הוסיף לאמר במעווה פניו הרתחניות.

האמת, לא היה נעים לו שכל העסק הזה יתפרסם בחוצות, הן תהיה לו פאדיחה זו לשם ולתפארת.

במוחו הקודר כקדירה, התבשלה לה החלטה נמהרת, אשר נגמלה בליבו אחר חליטה מזורזת.

ובחצות ליל, עת כל נפש חיה שרועה מתה לה על מיטתה, יצא הוא לבדו אל בית ידידו משכבר הימים לשתפו בסוד גמולת ליבו, בתקוה שעוד לא נפל גם הוא שדוד על יצועו.

שפרפר עליו מזלו, וידידו זה השלומיאל, עודינו שרוע תחת מיטתו, כי זה מספר שעות מחזר הוא אחר כדור שינתו, שזה עתה שינה את כללי המשחק והעת והחל לענותו במחבואתו.

לפתע.. קול נקישות בדלתו הלמו ברעם על חדרי לבבו, "מיהו זה החומד לצון לי ולבקריני בשעת ליל זו" לחש לעצמו בקול לא לו, תוך כדי דחיסת עינו הפקועה עמוק עמוק בעינית דלתו.

"שלום לך שלומיאל יקירי" קרא אורחו בפנים ליליות זרחניות למצער וחייכניות למכבר, "הגעתי הנה לגלות לך את סודך סודינו המשותף".

"סודך סודינו??!!!" גילגל שלומיאל מבין מוצאות שיניו המסוננות באבנית עשישתו, "מבין קמטי פניך המחוייכות, ניכר בך שאתה הוא זה אשר חמדת לצון מידידך זה הבא בימים וער בלילות, ליטול ממנו את חדוות מעוז שינתו, להתעמר בכדורו כדרלעומר בשעתו".

"עוף מביתי גם דרך חלוני, ואל תוסיף עוד ראות פני המיוסרות והמיוזעות" זעק ברתחה, "עתה ידעתי, כי לא אויבך הוא הרע והמריע הגאה והמרשיע, כי אם אתה ידידי המזוייף המטונף בחלאת תאוותיך. ומהיום הזה והלאה, אויבך הטוב הוא ידידי, ואתה הרע תהיה לי אויבי". ואת הדלת טרק בפניו.

המום ומבולבל נתעמד נתאלם זה הברנש, תמה היה "החולם הייתי למשעי, או בהקיץ הוכיתי לחבורתי".

עודו תמה ומתמיה, יד חסונה אחזה בכתיפו המרקד ברעדה, "מה הנך עושה כאן בשעת ליל מאוחרת זו, אה, חושדני בך!" קול רועם התגלגל פתאום תוך אוזנו הרוטטת בדממה, וכהרף עין מצא את עצמו נגרר אל עבר בית המעצר.

"מן הפח והעציץ המטונף היישר אל הפחת המאופלת הלזו" הרהר בליבו, "לא היה שווה כל העסק ביש הלזה. אוי אוי אוי, טוב פת חריבה ושלווה בה, אוי אוי אוי".

תוך כדי עברם תחת קורות ביתו בקול רעש מהומה, התעוררה בתו ה"צנועה" - מאותו יום בו נחבטה בפרצופה להיותה כעציץ נקוב, והביטה מחלונה, בטוחה היתה כי זהו אויב אביה הנמהר אשר בא על "עונשו" כאשר תיכנן אביה ברוב חכמתו ופיקחותו. ובאחת, נטלה את עציצה המטונף אשר איתה למשמרת ולמזכרת פנים, והשליכתו בגיל מחלון חדרה היישר על ראש אביה האומלל למדי ופרס.

ויהי כהרימו פניו אל על, לדעת מיהו זה הדורש בקלונו, נתכרכמו פניו, ועיניו נצטלבו בעיני בתו, אשר החליטה סוף סוף לשים קץ לבושתה ובושת פרצופה בקפיצת ראש ומריחת פרצוף על אדמת מולדתה.

רק אז ידע והתוודע, כי נסגר המעגל, וכל זה בא לו על גבהות רוחו ונישאות ליבו.

כי הפושט יד במה שאינו שלו, גם את שלו לוקחים ממנו.

"כן יאבדו כל אויבך ה'".