אתם החרדים/שיחה על-מונית 1.

  • הוסף לסימניות
  • #1
אתם החרדים, פתח נהג המונית את פיו ואת המונה, יש משהו מוזר אתכם, יושבים שעה שעתיים עם המשודכת, ו...אופס, 'הוקוס פוקוס' כמו שאומר תומר שלי, אתם יודעים שזה זה.

לא נוח לנו מאחורה, אני אשתי ושני ילדינו והעיניים מהמראה הקדמית.

תשמע, אמרתי לו, אספר לך סיפור ואולי תבין.

היה מלך אחד שיועצו החכם סייע לממלכה רבות, עד שהחליט לגמול לו ביד נדיבה, שלח המלך את משרתיו לזמנו אליו, ואמר לו שברצונו להעניק לו רכוש רב.
כנס לבית האוצרות, אמר המלך בחיוך, צעד במסדרון וקח בידך את התכשיט הכי יקר שאתה רואה, אך דבר אחד אתה צריך לזכור, אינך יכול לחזור על עקבותיך.

נכנס היועץ אל בית האוצרות והחל לצעוד במסדרון, גביע זהב קרץ לו מהמדף, כמעט לקח אותו בידו אך אמר בלבו מן הסתם בהמשך יש תכשיטי יהלומים יקרים לאין ערוך, ואכן תכשיטים יקרי ערך עטרו את הקירות בהמשך אך גם שם לא נגע, באומרו, הרי באוצרות המלך ישנם לבני זהב ולא היה רוצה לוותר עליהם וכך גם את הלבנים לא לקח ולא את כיסא היהלומים עד שהגיע לסוף המסדרון ופגש בפקיד האוצרות שגרר אותו החוצה בידיים ריקות.

חזר היועץ אל המלך חפוי ראש, וסיפר את מה שקרה עמו בחדר האוצר. המלך בטוב ליבו, פנה אליו ואמר- יועצי היקר, נותן אני לך הזדמנות נוספת ואחרונה, באותם התנאים, וכמובן במסדרון אחר.

בחדר האוצרות הכניסוהו למסדרון השני, שם פסע היועץ בצעדים בטוחים, ראה תכשיט יקר, ענד אותו על צווארו ויצא מחדר האוצרות, מאושר ושמח.

מה ההבדל בין הפעם הראשונה לפעם השנייה? שאלתי את העיניים שבמראה.

הוא הבין שאם לא ייקח תכשיט בגלל הדמיון אולי יהיה משהו יקר יותר, הוא עלול להפסיד הכל, אמר הנהג בעיניים מבינות.

נכון מאד, בדיוק זה ההבדל בין ה"שידוכים" שלכם לשלנו, אנחנו יודעים שאם יש משהו טוב אין מה להלאות את המחשבה, אולי יהיה טוב יותר או אולי אם נתבגר נהיה חכמים יותר , שאז לעתים מפסידים הכל.

וואלה לא חשבתי על זה ככה, העיניים במראה חולמניות.

גם אני לא, אמרתי, הבנתי את זה בזכותך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אם כל החרדים היו כמוך...
מזכיר לי את כל אלו ששונאים חרדים, אבל אומרים ככה לחרדי היחיד שהם מכירים.
אבל הקטע הנ"ל באמת חזק.
מרכיבי היצירתיות הם פשטות, מקוריות ורלוונטיות.
יש פה מהכל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
וכמו שאומרים הילדים- זה היה באמת?
מכירה אישית מישהי שאחרי משיכה מעייפת של עוד פגישה ועוד, הבחור אמר שהכל מוצא חן בעיניו וכו', אבל לא יכול להשלים עם זה שהיא הבחורה הראשונה שהוא נפגש איתה, והוא עוד לא ראה מה עוד יש בשוק...

זה היה לפני מספר שנים, מקוה שהוא התפכח, אחרת עד 120 אפשר להסתובב בשווקים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אתם החרדים, פתח נהג המונית את פיו ואת המונה, יש משהו מוזר אתכם, יושבים שעה שעתיים עם המשודכת, ו...אופס, 'הוקוס פוקוס' כמו שאומר תומר שלי, אתם יודעים שזה זה.

לא נוח לנו מאחורה, אני אשתי ושני ילדינו והעיניים מהמראה הקדמית.

תשמע, אמרתי לו, אספר לך סיפור ואולי תבין.

היה מלך אחד שיועצו החכם סייע לממלכה רבות, עד שהחליט לגמול לו ביד נדיבה, שלח המלך את משרתיו לזמנו אליו, ואמר לו שברצונו להעניק לו רכוש רב.
כנס לבית האוצרות, אמר המלך בחיוך, צעד במסדרון וקח בידך את התכשיט הכי יקר שאתה רואה, אך דבר אחד אתה צריך לזכור, אינך יכול לחזור על עקבותיך.

נכנס היועץ אל בית האוצרות והחל לצעוד במסדרון, גביע זהב קרץ לו מהמדף, כמעט לקח אותו בידו אך אמר בלבו מן הסתם בהמשך יש תכשיטי יהלומים יקרים לאין ערוך, ואכן תכשיטים יקרי ערך עטרו את הקירות בהמשך אך גם שם לא נגע, באומרו, הרי באוצרות המלך ישנם לבני זהב ולא היה רוצה לוותר עליהם וכך גם את הלבנים לא לקח ולא את כיסא היהלומים עד שהגיע לסוף המסדרון ופגש בפקיד האוצרות שגרר אותו החוצה בידיים ריקות.

חזר היועץ אל המלך חפוי ראש, וסיפר את מה שקרה עמו בחדר האוצר. המלך בטוב ליבו, פנה אליו ואמר- יועצי היקר, נותן אני לך הזדמנות נוספת ואחרונה, באותם התנאים, וכמובן במסדרון אחר.

בחדר האוצרות הכניסוהו למסדרון השני, שם פסע היועץ בצעדים בטוחים, ראה תכשיט יקר, ענד אותו על צווארו ויצא מחדר האוצרות, מאושר ושמח.

מה ההבדל בין הפעם הראשונה לפעם השנייה? שאלתי את העיניים שבמראה.

הוא הבין שאם לא ייקח תכשיט בגלל הדמיון אולי יהיה משהו יקר יותר, הוא עלול להפסיד הכל, אמר הנהג בעיניים מבינות.

נכון מאד, בדיוק זה ההבדל בין ה"שידוכים" שלכם לשלנו, אנחנו יודעים שאם יש משהו טוב אין מה להלאות את המחשבה, אולי יהיה טוב יותר או אולי אם נתבגר נהיה חכמים יותר , שאז לעתים מפסידים הכל.

וואלה לא חשבתי על זה ככה, העיניים במראה חולמניות.

גם אני לא, אמרתי, הבנתי את זה בזכותך.
כתיבה יפה ומשובחת.
לגוף הענין - לא חייבים לראות את כל מגוון האפשרויות, אבל גם לא חייבים לבחור את הראשון.
הוא הבין שאם לא ייקח תכשיט בגלל הדמיון אולי יהיה משהו יקר יותר, הוא עלול להפסיד הכל, אמר הנהג בעיניים מבינות.
בחיים זה לא כמו במשל, זה לא או הכל או כלום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
יפה מאד!

לדעתי לא עונה על השאלה הזו של נהג המונית:

אתם החרדים, פתח נהג המונית את פיו ואת המונה, יש משהו מוזר אתכם, יושבים שעה שעתיים עם המשודכת, ו...אופס, 'הוקוס פוקוס' כמו שאומר תומר שלי, אתם יודעים שז

מנסיוני מה שמפריע להם זה לא איך אנחנו סוגרים מיד אלא כיצד אנחנו מספיקים להכיר בשביל להתחתן מיד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
כתיבה יפה ומשובחת.
לגוף הענין - לא חייבים לראות את כל מגוון האפשרויות, אבל גם לא חייבים לבחור את הראשון.

בחיים זה לא כמו במשל, זה לא או הכל או כלום.
אכן, לא דובר על התפשרות, אלא על כך שלעיתים אין כל פגם ובכל זאת לא סוגרים כי "אנחנו צעירים, אז מה בוער" או "יש לנו עוד כמה על הפרק, נבדוק אותם קודם" וכדומה.
ואגב, החיים בדיוק כמו במשל לצערינו, רק ישנם כאלה שתופסים את זה אחרי כמה שנות בררנות. ומי שלא תופס את זה מלבין שערותיו על ספסלי הישיבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
יפה מאד!

לדעתי לא עונה על השאלה הזו של נהג המונית:



מנסיוני מה שמפריע להם זה לא איך אנחנו סוגרים מיד אלא כיצד אנחנו מספיקים להכיר בשביל להתחתן מיד.
התשובה האמיתית היא שאנחנו לא "יודעים שזה זה" אנחנו "מתפללים שזה יהיה זה" כי גם אצלם אחרי שנים של הכרות זה לעיתים לא זה.
מה שמציק להם כמו שאמרת זה אמנם עניין ההכרות אך זה מציק להם מחמת שהם מרגישים שהחרדים כאילו מוותרים על ה"בחירה" או על ה"מבחר" וכאן מגיע התשובה שאומרת שאם נחכה לבדוק את המבחר נשאר בלי כלום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
התשובה האמיתית היא שאנחנו לא "יודעים שזה זה" אנחנו "מתפללים שזה יהיה זה" כי גם אצלם אחרי שנים של הכרות זה לעיתים לא זה.
נשמע שבעיניים עצומות...
ולא ממש, נכון מתפללים אבל לא סותר בדיקה מעמיקה מהרבה בחינות שהסיכוי להתאמה הוא רב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
התשובה האמיתית היא שאנחנו לא "יודעים שזה זה" אנחנו "מתפללים שזה יהיה זה" כי גם אצלם אחרי שנים של הכרות זה לעיתים לא זה.

אז זהו שלא!
אם יש מישהו שיודע "שזה זה", אלו רק אנחנו, עם צורת ההכרות שלנו עם הצד שכנגד, ועם השבתת פוזיצית הסובייקטיביות בה אנו מצויים בבחירת בן זוג על ידי ייעוץ נכון עם סמכות בוגרת, אובייקטיבית, ובעיקר תורנית.

"הם" יכולים לחיות יחדיו חמש שנים, לחשוב שהם הפכו כל אבן ומכירים האחד את השניה (ולהפך) כעל כף היד, וזוג חרדי נאיבי ו... כלשונם בפגישה השלישית המכירים סך הכל חמש עד עשר שעות בקירוב מכירים האחד את השניה ( ולהפך) הרבה יותר אמיתי ועמוק.
יש יוצא מן הכלל, לשני הצדדים, אך על פי רוב ההכרות הנכונה והאמיתית קיימת רק אצלנו, זה דבר שאמנם לוקח מעט זמן להסביר לחילוני המצוי, אולם כשהוא מבין זאת הוא לא מבין איך אפשר אחרת.
נסו ותווכחו...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה