הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ישבתי על הספה כמדי שבוע בשבת אחר הצהריים, שרוע, מנמנם חלקית, ושלוימי יושב לצידי נבחן על לימודי השבוע.
פעם היה מבצע עליי מדי פעם בדיקות עירנות תקופתיות בסגנון של אבל אבא איך רש"י מפרש כך?
מה הבעיה?
אה, הבעיה שאני בכלל באמצע משניות ואין פה רש"י.
נו לכן שאלתי מה הבעיה.
פעם הוא לא התאפק ואמר לי ככה בפנים אבא תמשיך לישון זה בסדר, כמובן שהוא ננזף בחומרה ויותר לא העיז להגיד דברים מעין אלו.
האמת גם הוא כבר התייאש מכך שאקשיב לו אז לפחות הוא מתנחם בכך שברגעי העירנות אני מהנהן בראשי וזורק פה ושם מחמאות לפעמים דווקא המחמאות הם אלו שמתקילות אותי, למשל פעם אחת שאמרתי לו שלומי אתה אומר נהדר, והוא ענה לי במין מבט תמה, עד שקלטתי שהוא בכלל לא אמר כלום, להפך הוא טען שכואב לו הראש והוא לא יכול ולא מכיר כל כך את החומר של השבוע כי חיסר יומיים.
שום דבר לא הכין אותי למה שקרה השבוע.
לשם שינוי השבוע הייתי דווקא די ערני, אולי כי לא הלכתי מיד לספה, ו'העיכוב ביצוע' יחד עם 'ריקון מלאי' פוגג מהכבדות,
אבל גם כך ניתרתי בבהלה בקפיצה שנראתה מתואמת עם שלוימי, רצנו שנינו יחד למרפסת וניסינו לעכל מה משמעות המתרחש סביבנו.
מזווית העין הצופה כלפי מעלה, הבחנתי שכל שאר המרפסות והחלונות גם כן אוישו בו זמנית.
אף אחד לא נשאר אדיש לרעש האיום,
לא ידעתי למה להשוות זאת זה אולי כמו הר געש משולב ברעידת אדמה מלווה ציקלון וטורנדו,
רעש איום מחריש אוזניים,
הציפורים חגו כמסוממות,
כל התינוקות צרחו עם אמותיהם,
תוך דקות התמלאו השמיים במטוסים, מטוסי קרב, מסוקים.
התחלתי להרגיש חום עז, מתיך, לוהט, ותוך כדי דיבור המצב התחלף לקור לופת, מרעיד, מקפיא.
לא היה שום הגיון במחזה שנגלה מול עינינו.
אנשים החלו מאבדים את שפיותם, רצים ברחובות, מחפשים מחסה בין ההריסות הרבות לשרידי מטוסים מפויחים.
הרעש פחת בהדרגה לאחר כמה דקות, אך באותו זמן במקביל החלו להישמע פיצוצים עזים מכיוונים שונים.
למול עיניי הקטסטרופה בהתגלמותה, מבנים אדירים על יושביהם מתנדפים כאבק פורח. אנשים נשרפים חיים.
אש תופת פורצת מבטן האדמה, ומהשמיים גייזרים הפוכים של לבה רותחת.
עלטה סמיכה משתררת פתאום, מישהו כיבה את השמש, השמיים מתקרבים אליי בקצב מסחרר.
סוף העולם.
אני מחבק את שלוימי ועוצם את עיניי, זהו עכשיו בטח נשמע את שופרו של משיח, ונפגוש שוב את זיידי שנפטר.
"בא נעלה על הענן" אני לוחש.
ושלומי נעבאך שואל: "איזה ענן טאטי? שאלתי אם קרבן תודה מביא נסכים או לא?"
אני פותח עיניים נבוך ומיוזע כולי, חובט במסעד לוודא מיקום סופי, ומנסה לטשטש את דבריי בפסקנות מדומה:
"תודה?! בטח מביא".
"נישט געדאגה'עט אידן עס וועט שוין באלד קיין חלום מער נישט זיין"
בביאת משיחנו מתוך רחמים וחסדים ובלי שום צער ונזק לאף בר ישראל.
פעם היה מבצע עליי מדי פעם בדיקות עירנות תקופתיות בסגנון של אבל אבא איך רש"י מפרש כך?
מה הבעיה?
אה, הבעיה שאני בכלל באמצע משניות ואין פה רש"י.
נו לכן שאלתי מה הבעיה.
פעם הוא לא התאפק ואמר לי ככה בפנים אבא תמשיך לישון זה בסדר, כמובן שהוא ננזף בחומרה ויותר לא העיז להגיד דברים מעין אלו.
האמת גם הוא כבר התייאש מכך שאקשיב לו אז לפחות הוא מתנחם בכך שברגעי העירנות אני מהנהן בראשי וזורק פה ושם מחמאות לפעמים דווקא המחמאות הם אלו שמתקילות אותי, למשל פעם אחת שאמרתי לו שלומי אתה אומר נהדר, והוא ענה לי במין מבט תמה, עד שקלטתי שהוא בכלל לא אמר כלום, להפך הוא טען שכואב לו הראש והוא לא יכול ולא מכיר כל כך את החומר של השבוע כי חיסר יומיים.
שום דבר לא הכין אותי למה שקרה השבוע.
לשם שינוי השבוע הייתי דווקא די ערני, אולי כי לא הלכתי מיד לספה, ו'העיכוב ביצוע' יחד עם 'ריקון מלאי' פוגג מהכבדות,
אבל גם כך ניתרתי בבהלה בקפיצה שנראתה מתואמת עם שלוימי, רצנו שנינו יחד למרפסת וניסינו לעכל מה משמעות המתרחש סביבנו.
מזווית העין הצופה כלפי מעלה, הבחנתי שכל שאר המרפסות והחלונות גם כן אוישו בו זמנית.
אף אחד לא נשאר אדיש לרעש האיום,
לא ידעתי למה להשוות זאת זה אולי כמו הר געש משולב ברעידת אדמה מלווה ציקלון וטורנדו,
רעש איום מחריש אוזניים,
הציפורים חגו כמסוממות,
כל התינוקות צרחו עם אמותיהם,
תוך דקות התמלאו השמיים במטוסים, מטוסי קרב, מסוקים.
התחלתי להרגיש חום עז, מתיך, לוהט, ותוך כדי דיבור המצב התחלף לקור לופת, מרעיד, מקפיא.
לא היה שום הגיון במחזה שנגלה מול עינינו.
אנשים החלו מאבדים את שפיותם, רצים ברחובות, מחפשים מחסה בין ההריסות הרבות לשרידי מטוסים מפויחים.
הרעש פחת בהדרגה לאחר כמה דקות, אך באותו זמן במקביל החלו להישמע פיצוצים עזים מכיוונים שונים.
למול עיניי הקטסטרופה בהתגלמותה, מבנים אדירים על יושביהם מתנדפים כאבק פורח. אנשים נשרפים חיים.
אש תופת פורצת מבטן האדמה, ומהשמיים גייזרים הפוכים של לבה רותחת.
עלטה סמיכה משתררת פתאום, מישהו כיבה את השמש, השמיים מתקרבים אליי בקצב מסחרר.
סוף העולם.
אני מחבק את שלוימי ועוצם את עיניי, זהו עכשיו בטח נשמע את שופרו של משיח, ונפגוש שוב את זיידי שנפטר.
"בא נעלה על הענן" אני לוחש.
ושלומי נעבאך שואל: "איזה ענן טאטי? שאלתי אם קרבן תודה מביא נסכים או לא?"
אני פותח עיניים נבוך ומיוזע כולי, חובט במסעד לוודא מיקום סופי, ומנסה לטשטש את דבריי בפסקנות מדומה:
"תודה?! בטח מביא".
"נישט געדאגה'עט אידן עס וועט שוין באלד קיין חלום מער נישט זיין"
בביאת משיחנו מתוך רחמים וחסדים ובלי שום צער ונזק לאף בר ישראל.
