פונט באיזה פונט נכתב הטקסט הראשי של ההלכות בספר אורחות שבת של הרב רובין

  • הוסף לסימניות
  • #1
אשמח לעזרה
באיזה פונט נכתב הטקסט הראשי של ההלכות בספר אורחות שבת של הרב רובין
ואיפה קונים את זה או משהו דומה במחיר טוב תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מצורף תמונה
1724345873742.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
פרנקרהיל
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הפרנקריהל [וליתד דיוק: פרנקנתן] של בית אלף הוא חידוש כהרגלו של @בית אלף ואינו שווה בצורותיו לפרנקריהל המדובר למעלה [שהוא הפונט הקריא ביותר עד עתה, ולכה"פ הכי שמיש בספרי קודש בכתב מרובע, לענ"ד]
אותו ניתן להשיג: את המשקל הרגיל - יש בכל מחשב.
את המשקל המודגש - ניתן לקנות אצל וייסמן, פונטייפ וכדו' - הוא שייך לבית 'פלרון'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הפרנקריהל [וליתד דיוק: פרנקנתן] של בית אלף הוא חידוש כהרגלו של @בית אלף ואינו שווה בצורותיו לפרנקריהל המדובר למעלה [שהוא הפונט הקריא ביותר עד עתה, ולכה"פ הכי שמיש בספרי קודש בכתב מרובע, לענ"ד]
אותו ניתן להשיג: את המשקל הרגיל - יש בכל מחשב.
את המשקל המודגש - ניתן לקנות אצל וייסמן, פונטייפ וכדו' - הוא שייך לבית 'פלרון'.
חוץ מהפרנקנתן הוא הוציא שנה שעברה גם פרנקרהיל. ראה כאן
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אמת ויציב.
בעת כתיבת השורות לא עלה בדעתי הפונט המדובר. וכאן הסליחה.
אבל גם הוא דומה מאוד לפרנקריהל של גוטמן (גם הוא קיים בכל מחשב) ואינו מומלץ לספר של קריאה רציפה לענ"ד, פרנקריהל של פלרון הוא המומלץ ביותר, אם זכרוני אינו מטעני יש בפונטביט איזשהוא קובץ בו ניתחו את הקריאות של הגופן הזה, מומלץ לעבור גם עליו.
בכל אופן לרכוש את הפונט המודגש של פלרון שווה בהחלט, מאז שעשיתי זאת לא התחטתי ולו לרגע קט.

תודה @ניקיאל על העמדת הדברים על דיוקם!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך

צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?

ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
אולי?

ואולי אכתוב על זה?
על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
או פשוט לא לכתוב?
על כלום ושום דבר?

21:45
סיימתי.
אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
והכי הרבה חרטה - שלי.
קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?

מצרף במייל את הקובץ
הכותרת: שום דבר.docx
הנושא: כלום
שולח למייל של קבוצת הסדנה.

22:10
התראת מייל. מישהו הגיב.
"לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.

רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".


כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
"זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".

חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
"תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".


קיבלתי.
הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
לא נעים.
אבל למי אכפת אם לא נעים?


מאז עבר כמעט שבוע.
אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.

רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?

הכוכבים הנמנים על
קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.

בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.

אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...

מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.

בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
"תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".

אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה