שיר באמת ובתמים (בעקבות לימוד בהלכות יסודי תורה לרמב"ם)

[7שבע7]

משנה תורה - ספר מדע - הלכות יסודי תורה - פרק שמיני, הלכה א
משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה-ד) 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם'. וְנֶאֱמַר (דברים ה-ג) 'לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת'. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט-ט) 'הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם'. מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה.

הֵיאַךְ יְדַעְתֶּם לָלֶכֶת בְּעִקְבוֹתָיו –

וְאֵין אוֹתוֹתָיו הוֹכָחָה?

וְגַם כְּשֶׁקָּרַע לָכֶם הַיָּם וּמָן הָיָה מַתְּנוֹתָיו –

אֵיךְ הִמְשַׁכְתֶּם בְּאוֹתָהּ הֲלִיכָה?

אֵיךְ, עַד אוֹתוֹ הָרֶגַע שֶׁגַּם בָּכֶם נִזְרְקָה הַנְּבוּאָה

הֶאֱמַנְתֶּם שֶׁהוּא נְבִיא אֱמֶת,

וְאֵיךְ הִקְשַׁבְתֶּם לְכָל הוֹרָאָה

הִתְמַדְתֶּם אַחֲרָיו כָּל חַי, כָּל מֵת.



וְאָז, בַּמַּעֲמָד הַנִּשְׂגָּב, כְּשֶׁהוּא עַל הָהָר

רְאִיתֶם אֶת הַקּוֹלוֹת, שְׁמַעְתֶּם אֶת הַמַּרְאֶה

וְשָׁם, כְּשֶׁכָּל־כֻּלּוֹ קָרַן וְנָהַר

יְדַעְתֶּם נְבוּאָתוֹ, הֶאֱמַנְתֶּם בּוֹ כַּאֲשֶׁר יָאֶה.



וִהְיִיתֶם נְבִיאִים בְּעַצְמְכֶם,

כִּמְעַט כְּמוֹ אָבִי נְבִיאֵיכֶם.


הרמב"ם מתאר שכל האותות שעשה משה רבנו, כולל קריעת הים והורדת המן – לא היו כלל הוכחות לצדקת נבואתו, להיותו נביא אמת. רק מעמד הר סיני, שאז שמעו ישראל את דברי ה' בעצמם, היה ההוכחה הגדולה לאמיתות נבואתו של משה. ואני שואלת את עצמי – רק אז הם באמת האמינו במשה? אחרי כל הדרך הארוכה שעשו בעקבותיו? איך הם היו מסוגלים ללכת אחרי אדם שהם לא יודעים בוודאות שהוא נביא אמת? כמה גדולים ועצומים הם היו באמונתם התמימה... וכמה חשוב שנשים לב לצדקותם הזו – שבאה רגע לפני חטאם הגדול, חטא העגל, שהביא לבגידתם גם במשה ובעיקר באלוקים...