הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
את הקטע הבא העליתי בעבר לחכמת נשים
זה הזכיר לי שאולי לכולם מגיע, אז שמתי את זה כאן.
הערות תתקבלנה על הכתיבה בלבד (שלהרגשתי יש בה משהו בלתי מספק. רק שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע)
כבר מזמן תמהתי מי קבע את החופש הגדול לשלהי הקיץ. חם, לח, מזיע, דביק וכל מה שיצור חי רוצה זה רק ליהנות מרוח נעימה וקרירה בחסות המזגן. באביב, כך להרגשתי, זה הזמן המתאים לצאת לטבע. הכל פורח, זורם ומפכה. השמש עדיין לא צברה תאוצה ונחלי האכזיב עוד לא התייבשו סופית.
אז זה מה שעשיתי. יום חמישי אחד, ארזנו את עצמינו והעפלנו לפסגות הגולן. חמושים ברב קו טעון כחוק לכל נפש ונפשה עלינו על האוטבוס מקרית שמונה לנווה אטיב.
את הדלתות פותח הנהג, נראה בחור אדיב. כנראה מרוקאי, אולי תוניסאי, ישראלי רגיל. כזה ששתים עשרה שנה שטפו את מוחו במורשתו של בן גוריון וזכרו של רבין. ילד טוב שמוחו עוצב כפי שמעצבי המדינה רצו... התגייס כמצופה ותרם למדינה שלוש שנים, כנראה בחי"ר, אולי בשריון ויצא לחיים הטובים...
הראשון מחבורתנו עולה ומניח את הרב קו, התיקוף תקין ואיזו פתקית קטנה קופצת מהמכשיר לאות אישור. אותו מתקף נחמד, שוחר איכות סביבה, מעדכן את הנהג שחבל על הנייר בין כך הכרטיס טעון בחופשי יומי.
במקום חיוך נחמד, אולי אדיש מקסימום 'כנס פנימה' נרגן- הנהג מתחיל להמטיר אש וגופרית "חבל על הנייר? חבל על שש מליון שהלכו בשואה..."
אהה... זרם אסימונים נשפך לי בראש. היום כ"ח ניסן ואנחנו עם תיקי טיולים על הגב...
"ואתם, יש לכם את החוצפה להטיף לסביבה, מי אתם? פרזיטים! תעמדוווווווווו!!!"
אחריו מחרה מחזיקה הנוסעת מהמושב השני "אין גבול לבושה, אין גבול. עוד תראה אותם יושבים בצפירה..."
מצטערת, לא יכולתי להבליג. באופן רגיל אולי הייתי עונה 'סליחה, לא התכוונתי' אולי בכלל לא הייתי עונה.
אבל זהו, לא יכולתי לשתוק.
"שאני אתבייש? את סבא ואת סבתא שלי יכלו להציל. 100$ לראש, זה מה שהפריד בינם ובין החיים. בסכום שיש לך בכיס החולצה, אדוני הנהג, יכלו להציל אותם- את סבי וסבתי. והכסף היה, יהודים טובים מכל העולם התאמצו וצרפו פרוטה לפרוטה כדי להציל אותם. רק מה? היה מי שחשב שבכסף הזה עדיף לגאול קרקעות ולהקים קיבוצים. שאני אתבייש?! שאני אעמוד?! מי שיכל לעצור משלוחי מזון למזי רעב בגטו ורשא, מי שהחרים את הכסף שיועד להצלת סבי וסבתותי, שהוא יעמוד שיעמוד דום מעתה ועד עולם, שום דבר לא יכפר לו..."
לא יודעת אם צרחתי או בכיתי, אין לי מושג. אבל כנראה הגבתי בצורה חריגה. כי פתאום הרגשתי את ידה של זאת מהספסל השני, מלטפת את כתפי ברכות.
"לא נורא נשמה, את צודקת. לא יפה. באמת לא יפה מה שעשו להם"
אתם שומעים? אחיו התאומים של סבי שנחנקו אי שם בתאי הגזים באושוויץ,
את שומעת? אחות של סבתי, ילדה בת ארבע שגוועה ברעב בגטו היהודי בבודפסט,
אתם שומעים? סבא וסבא רבא, דודים ובני דודים, שגופכם נשרף ואפרכם פוזר,
אתם שומעים? כל אותם קדושים וטהורים שעונו, נהרגו ונטבחו ואפילו לקבר ישראל לא זכו להגיע,
אתם שומעים?
לא יפה. באמת לא יפה מה שעשו לכם....
זה הזכיר לי שאולי לכולם מגיע, אז שמתי את זה כאן.
הערות תתקבלנה על הכתיבה בלבד (שלהרגשתי יש בה משהו בלתי מספק. רק שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע)
כבר מזמן תמהתי מי קבע את החופש הגדול לשלהי הקיץ. חם, לח, מזיע, דביק וכל מה שיצור חי רוצה זה רק ליהנות מרוח נעימה וקרירה בחסות המזגן. באביב, כך להרגשתי, זה הזמן המתאים לצאת לטבע. הכל פורח, זורם ומפכה. השמש עדיין לא צברה תאוצה ונחלי האכזיב עוד לא התייבשו סופית.
אז זה מה שעשיתי. יום חמישי אחד, ארזנו את עצמינו והעפלנו לפסגות הגולן. חמושים ברב קו טעון כחוק לכל נפש ונפשה עלינו על האוטבוס מקרית שמונה לנווה אטיב.
את הדלתות פותח הנהג, נראה בחור אדיב. כנראה מרוקאי, אולי תוניסאי, ישראלי רגיל. כזה ששתים עשרה שנה שטפו את מוחו במורשתו של בן גוריון וזכרו של רבין. ילד טוב שמוחו עוצב כפי שמעצבי המדינה רצו... התגייס כמצופה ותרם למדינה שלוש שנים, כנראה בחי"ר, אולי בשריון ויצא לחיים הטובים...
הראשון מחבורתנו עולה ומניח את הרב קו, התיקוף תקין ואיזו פתקית קטנה קופצת מהמכשיר לאות אישור. אותו מתקף נחמד, שוחר איכות סביבה, מעדכן את הנהג שחבל על הנייר בין כך הכרטיס טעון בחופשי יומי.
במקום חיוך נחמד, אולי אדיש מקסימום 'כנס פנימה' נרגן- הנהג מתחיל להמטיר אש וגופרית "חבל על הנייר? חבל על שש מליון שהלכו בשואה..."
אהה... זרם אסימונים נשפך לי בראש. היום כ"ח ניסן ואנחנו עם תיקי טיולים על הגב...
"ואתם, יש לכם את החוצפה להטיף לסביבה, מי אתם? פרזיטים! תעמדוווווווווו!!!"
אחריו מחרה מחזיקה הנוסעת מהמושב השני "אין גבול לבושה, אין גבול. עוד תראה אותם יושבים בצפירה..."
מצטערת, לא יכולתי להבליג. באופן רגיל אולי הייתי עונה 'סליחה, לא התכוונתי' אולי בכלל לא הייתי עונה.
אבל זהו, לא יכולתי לשתוק.
"שאני אתבייש? את סבא ואת סבתא שלי יכלו להציל. 100$ לראש, זה מה שהפריד בינם ובין החיים. בסכום שיש לך בכיס החולצה, אדוני הנהג, יכלו להציל אותם- את סבי וסבתי. והכסף היה, יהודים טובים מכל העולם התאמצו וצרפו פרוטה לפרוטה כדי להציל אותם. רק מה? היה מי שחשב שבכסף הזה עדיף לגאול קרקעות ולהקים קיבוצים. שאני אתבייש?! שאני אעמוד?! מי שיכל לעצור משלוחי מזון למזי רעב בגטו ורשא, מי שהחרים את הכסף שיועד להצלת סבי וסבתותי, שהוא יעמוד שיעמוד דום מעתה ועד עולם, שום דבר לא יכפר לו..."
לא יודעת אם צרחתי או בכיתי, אין לי מושג. אבל כנראה הגבתי בצורה חריגה. כי פתאום הרגשתי את ידה של זאת מהספסל השני, מלטפת את כתפי ברכות.
"לא נורא נשמה, את צודקת. לא יפה. באמת לא יפה מה שעשו להם"
אתם שומעים? אחיו התאומים של סבי שנחנקו אי שם בתאי הגזים באושוויץ,
את שומעת? אחות של סבתי, ילדה בת ארבע שגוועה ברעב בגטו היהודי בבודפסט,
אתם שומעים? סבא וסבא רבא, דודים ובני דודים, שגופכם נשרף ואפרכם פוזר,
אתם שומעים? כל אותם קדושים וטהורים שעונו, נהרגו ונטבחו ואפילו לקבר ישראל לא זכו להגיע,
אתם שומעים?
לא יפה. באמת לא יפה מה שעשו לכם....
