בהסתייגות רבה וזהירה, חשבתי על רעיון שאולי יכול לפתור בעיות ודילמות רבות, אך יש לשקלו היטב במאזני השכל והראייה לטווח הרחוק, והכי מומלץ היה להתייעץ עם דעת תורה לפני יישומו.
והוא: יקרא האב לבנו יקירו אשר בא בברית האירוסין ועומד לפני נישואיו, ואולי יזמנו גם את הכלה למעמד ולו באופן וירטואלי, וירצה בפניהם את משנתו כדלהלן:
שמע נא בני חביבי, העומד להקים לו בית בישראל למרבה האושר והשמחה וההתרגשות והגיל. שקלתי בדעתי והגעתי למסקנה, כי ייתכן שעל פי האפשרות / הרצון / הנכונות / המוכנות / הכוחות שיש בידי, אוכל לערוך את חתונתכם רק באולם בית הכנסת / לחגוג שבת שבע ברכות בפינת האוכל בבית / לשלוח אתכם להתגורר בדימונה / לרכוש עבורכם נדוניה כמנהג בעלי בתים חשובים בגמ"ח הבגדים המרכזי, סליחה, השכונתי, וכדומה, פחות או יותר, הכול כפי המבייש והמתבייש.
אבל, יש לי הצעה אליכם, הזוג הצעיר המתרקם והולך.
בידי ליטול הלוואה מהגמ"ח המרכזי או הגמ"ח השולי, או גם וגם, על סך כך וכך דינרי זהב.
לדידי אין בצע בהלוואה זו, איני רואה עצמי מסוגל להחזירה, ומכיוון שגזלן לא הסכנתי מעודי להיות, לא אטול הלוואה שלא אוכל להשיבה.
אך, לו תרצו אתם לשדרג את שמחתכם/מגוריכם, וליטול את ההלוואה על שכמכם - אמת כי הרהרתי בדבר ולדעתי ישנה סבירות כי זה לא יהיה לכם לנטל כבד מידי (אם זה נכון כמובן), וגם קיבלתי את ברכת מורי ורבי למהלך זה (אם זה נכון, כמובן) - לכן אם חפצים אתם, ישמחו בגמ"ח החשוב להעמיד לרשותכם את ההלוואה....
חשב וחשב הבן, הביט באביו, הביט בחמיו, כחכח בגרונו, השתעל פעם ופעמיים, הכלה ישבה גם היא נבוכה ומרוגשת, ואז, לאחר שהסמיק קלות הצליח חתן דנן להתגבר על גמגומו ומבוכתו הזמניים וענה ואמר: "ואם..." וכו'
--- את המשך המעשיה, כמו גם הצידודים לכאן ולכאן, האם צדק האב? האם נכון נהג? מה תפקידו של הבן/הבת בעת אשר כזאת, אשאיר לעמיתי גולשי פרוג הנכבדים. ---