בואו נהיה גיבורים

[כנפיים]

קודם כל תודה כולכם על הדיונים החשובים האלו!
כיף לקרוא ולהבין עוד. להתקדם.
כולכם אמרתם דברים שהתחברתי אליהם,
@ארבע מוסכם לגמרי! כל מילה! נראה לי שכשהאמפטיה באה ממקום אמיתי, מבפנים, בלי להיבהל, (ולא כי יודעים שככה זה כדאי, רצוי, מקובל, ושזה עובד.) בד"כ אחריה תבוא הצעת עזרה נעימה מתמסרת, ומצד שני מכבדת ולא מחייבת את המקבל, כי כשמתחברים באמת, לא צריך הדרכות איך ומה. פשוט מרגישים.
מלבד זאת, ישנם גם מקרים בהם אין מה לעזור עוד.
כאב של אדם על מה שחווה בילדותו, כאב על אובדן מישהו קרוב, כעס וחוסר אונים מול מערכת משומנת, דיבור על תופעות כואבות ורווחות בציבור, עלבון, וכל כאב שהוא.
(אם אפשר בואו נתייחס שוב ל"הכל שחור לבן" לא באתי להגיד שאין שום בסיס והצדקה לאיזשהוא סינון בקבלה לסמינרים, ולא לפתוח דיון על מה קורה בשטח ואיך זה מתנהל. רק להביא מקום של ילדה תמימה, שאין לה מושג מאיפה נפל עליה הסיפור הזה, והיא חווה דחייה חזקה ובוטה כלכך. מטלטלת. קשה לעיכול.)
אנחנו נוטים להיבהל ולברוח. כמו שתיארה כל כך יפה @נקודת אמת .
אבל להיות עם רגש, כל רגש שהוא, לתת לו מקום, עושה אותנו יותר.
יותר מרגישים, יותר אנושיים, יותר מפותחים.
בטווח ארוך ורחב יותר, זה יכול גם להביא לשינויים נצרכים בחברה שלנו.
מה שלא יקרה אם מיד ננסה להציע פתרון, ללמד זכות, למצוא אשמים, וכל כיוצא בזה.

ובכללי, בקשר לפרשנויות על יצירות,
כנראה שיצירות הן קצת כמו ילדים.
צריך ללמוד לשחרר אותם לדרכם, ולסמוך עליהם שיעשו רק טוב בעולם בעזרת השם.

 

[ארבע]

ובכללי, בקשר לפרשנויות על יצירות,
כנראה שיצירות הן קצת כמו ילדים.
צריך ללמוד לשחרר אותם לדרכם, ולסמוך עליהם שיעשו רק טוב בעולם בעזרת השם.

הזכרת לי שיר מקסים של אסתר ליפל. אולי אעלה באשכול חדש.

 

[אשר שרבר]

כנראה שיצירות הן קצת כמו ילדים.

כמה בהלה אוחזת בנו כשאנחנו משחררים את הילדים, מנסים לשחרר להם לעוף, ומחזיקים, סוככים, שומרים.
הלוואי ונדע לשחרר. נעיז.