הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
השטרות רשרשו באופן קסום.
הם נערמו על השולחן, על הכיסא המשרדי. באיזשהו שלב הם גם התחילו לזלוג אל הרצפה.
"כל זה ניתן לך על העבודה האחרונה" קול מוכר נשמע, וגבר נרגש עמד בסמוך לדלת המשרד. "אף אחד לא היה מצליח בזה כמוך".
השטרות, באופן בלתי הגיוני בעליל, החלו לנוע במקומם, ולהתפזר בכל החדר. לעופף באוויר. עשרות, אם לא מאות, שטרות כחולים. כמה צהובים השתרבבו גם כן.
קול טורדני נשמע, השטרות התעוותו וקול האיש המהלל את כישוריו החל להתעמעם.
ידו של דווד גיששה מעט לשמאלו, איפה זה...
הוא נתקל בשטח ריק. רק לאחר רגע ארוך בו תת המודע שלו גירד קשות, הוא פגע בחפץ קשה.
קירות המשרד נעלמו, וברוגז קל הוא לחץ. הרעש הטורדני הופסק.
השטרות חזרו למלא את המרחב, והפעם קול אחר דיבר. "כישרון של ממש" הוא לחש, "איך הצלחת...".
"זה המקצוע שלי" הגיב דווד בשלווה חיצונית, מחייך קלות.
עוד ועוד אנשים נכנסו אל המשרד, מותירים אחריהם שטרות בכמות בלתי ספירה.
כבר לא היה מקום במשרד, ודווד החל לאסוף את השטרות. הוא ניסה לערום אותם, אבל לא היה מקום עבורם.
משום מקום הופיעה מירי אשתו עם מזוודה, והוא החל להכניס אל תוכה שטרות. עוד ועוד שטרות הוכנסו, האוויר חזר לשכון בחדר.
שוב רעש טורדני. איזה מעצבן! עד שהיה כבר אפשר לנשום! הוא רוצה גם לצאת לנופש, לעבור לבית חדש, לקנות כזו מכונית שלחברותא של הערב ייצאו העיניים ו-
אי אפשר ככה. מראה המזוודה החל להימחות אט אט.
ידו נשלחה שמאלה, לחצה על הכפתור.
שקט, סוף סוף.
המזוודה הוסיפה להתמלא, ועדיין נותר בה מקום. מהרצפה נעלמו כבר רוב השטרות, ולא נודע כי באו אל קרבה. מוזר.
"מה קורה עם המזוודה הזו" דווד חש היסטריה כלשהי, "מירי, מאיפה המזוודה הזו בכלל? אף פעם לא ראיתי אותה בבית!".
"זו המזוודה שבה אני שמה את כל הדברים שאני רוצה שיהיו לי" השיבה מירי ברצינות מוחלטת, "תמיד יש בה מקום".
"את לא רצינית" דווד הביט, מיואש, בשטרות שעל השולחן. "גם אותם המזוודה שלך תבלע?".
מירי החלה להרהר בכך. "מממ...".
דווד ניסה לסדר את השטרות שעל השולחן לערמות, אך הם גלשו על הרצפה.
טרררררררררם.....!
די כבר עם זה!
שוב יד שמאל. כל הכבוד לה.
בינתיים מירי המשיכה לאסוף את השטרות מהרצפה.
"תפסיקי" הוא הורה לה בבהילות, "צריך לחשוב על משהו אחר!".
"אבל צריך לשלוח את רבקי לחוג אפייה, כל החברות שלה הולכות לשם!" נזעקה מירי, "אני צריכה בשביל זה כסף".
"יותר חשוב לקנות מכונית חדשה" דווד תפס במזוודה והחל לנער אותה, בתקווה שהשטרות ייפלו בחזרה אל הרצפה.
הם לא נפלו.
איזו מזוודה מרושעת!
מירי והוא החלו לאסוף את השטרות מהרצפה לכמה ערמות מסודרות, ואחר כך עברו לשטרות שעל השולחן.
"קודם נקנה בית, ואז נראה מה לעשות עם השאר" פסק דווד, "אם כי נופש רציתי בשבילך, אבל אם את-" הוא שכח מה רצה לומר, קול כלשהו נכנס לטווח השמיעה שלו במעומעם.
אור גדול שטף אותו פתאום, והכל נמוג באחת.
הוא פקח את עיניו, ממצמץ לנוכח הסנוור הנוראי.
"דווד, כבר שמונה ועשרה! אתה תאחר לעבודה!" מירי, בפתח החדר, היסטרית לחלוטין. "הילדים כבר יצאו ללימודים, ואני צריכה כבר לעוף. קום ותתארגן כבר".
דווד התיישב, ממשש את השמיכה. מה קורה כאן? אויש, הגיע הבוקר.
הוא מלמל 'מודה אני' ונטל את ידיו, מתעורר תוך כדי.
רגע, השעון המעורר שכיוון! איך הוא לא העיר אותו?
בזעף כלשהו הוא נטל את הפלאפון, מדליק אותו. במשך כמה שניות רצופות הוא בהה בטקסט שנכתב שם:
'פספסת התראה 6:40'.
...
אשמח לביקורת.
הם נערמו על השולחן, על הכיסא המשרדי. באיזשהו שלב הם גם התחילו לזלוג אל הרצפה.
"כל זה ניתן לך על העבודה האחרונה" קול מוכר נשמע, וגבר נרגש עמד בסמוך לדלת המשרד. "אף אחד לא היה מצליח בזה כמוך".
השטרות, באופן בלתי הגיוני בעליל, החלו לנוע במקומם, ולהתפזר בכל החדר. לעופף באוויר. עשרות, אם לא מאות, שטרות כחולים. כמה צהובים השתרבבו גם כן.
קול טורדני נשמע, השטרות התעוותו וקול האיש המהלל את כישוריו החל להתעמעם.
ידו של דווד גיששה מעט לשמאלו, איפה זה...
הוא נתקל בשטח ריק. רק לאחר רגע ארוך בו תת המודע שלו גירד קשות, הוא פגע בחפץ קשה.
קירות המשרד נעלמו, וברוגז קל הוא לחץ. הרעש הטורדני הופסק.
השטרות חזרו למלא את המרחב, והפעם קול אחר דיבר. "כישרון של ממש" הוא לחש, "איך הצלחת...".
"זה המקצוע שלי" הגיב דווד בשלווה חיצונית, מחייך קלות.
עוד ועוד אנשים נכנסו אל המשרד, מותירים אחריהם שטרות בכמות בלתי ספירה.
כבר לא היה מקום במשרד, ודווד החל לאסוף את השטרות. הוא ניסה לערום אותם, אבל לא היה מקום עבורם.
משום מקום הופיעה מירי אשתו עם מזוודה, והוא החל להכניס אל תוכה שטרות. עוד ועוד שטרות הוכנסו, האוויר חזר לשכון בחדר.
שוב רעש טורדני. איזה מעצבן! עד שהיה כבר אפשר לנשום! הוא רוצה גם לצאת לנופש, לעבור לבית חדש, לקנות כזו מכונית שלחברותא של הערב ייצאו העיניים ו-
אי אפשר ככה. מראה המזוודה החל להימחות אט אט.
ידו נשלחה שמאלה, לחצה על הכפתור.
שקט, סוף סוף.
המזוודה הוסיפה להתמלא, ועדיין נותר בה מקום. מהרצפה נעלמו כבר רוב השטרות, ולא נודע כי באו אל קרבה. מוזר.
"מה קורה עם המזוודה הזו" דווד חש היסטריה כלשהי, "מירי, מאיפה המזוודה הזו בכלל? אף פעם לא ראיתי אותה בבית!".
"זו המזוודה שבה אני שמה את כל הדברים שאני רוצה שיהיו לי" השיבה מירי ברצינות מוחלטת, "תמיד יש בה מקום".
"את לא רצינית" דווד הביט, מיואש, בשטרות שעל השולחן. "גם אותם המזוודה שלך תבלע?".
מירי החלה להרהר בכך. "מממ...".
דווד ניסה לסדר את השטרות שעל השולחן לערמות, אך הם גלשו על הרצפה.
טרררררררררם.....!
די כבר עם זה!
שוב יד שמאל. כל הכבוד לה.
בינתיים מירי המשיכה לאסוף את השטרות מהרצפה.
"תפסיקי" הוא הורה לה בבהילות, "צריך לחשוב על משהו אחר!".
"אבל צריך לשלוח את רבקי לחוג אפייה, כל החברות שלה הולכות לשם!" נזעקה מירי, "אני צריכה בשביל זה כסף".
"יותר חשוב לקנות מכונית חדשה" דווד תפס במזוודה והחל לנער אותה, בתקווה שהשטרות ייפלו בחזרה אל הרצפה.
הם לא נפלו.
איזו מזוודה מרושעת!
מירי והוא החלו לאסוף את השטרות מהרצפה לכמה ערמות מסודרות, ואחר כך עברו לשטרות שעל השולחן.
"קודם נקנה בית, ואז נראה מה לעשות עם השאר" פסק דווד, "אם כי נופש רציתי בשבילך, אבל אם את-" הוא שכח מה רצה לומר, קול כלשהו נכנס לטווח השמיעה שלו במעומעם.
אור גדול שטף אותו פתאום, והכל נמוג באחת.
הוא פקח את עיניו, ממצמץ לנוכח הסנוור הנוראי.
"דווד, כבר שמונה ועשרה! אתה תאחר לעבודה!" מירי, בפתח החדר, היסטרית לחלוטין. "הילדים כבר יצאו ללימודים, ואני צריכה כבר לעוף. קום ותתארגן כבר".
דווד התיישב, ממשש את השמיכה. מה קורה כאן? אויש, הגיע הבוקר.
הוא מלמל 'מודה אני' ונטל את ידיו, מתעורר תוך כדי.
רגע, השעון המעורר שכיוון! איך הוא לא העיר אותו?
בזעף כלשהו הוא נטל את הפלאפון, מדליק אותו. במשך כמה שניות רצופות הוא בהה בטקסט שנכתב שם:
'פספסת התראה 6:40'.
...
אשמח לביקורת.
Reactions: יהונתן נוימן, נחמען, פלוני א. ועוד 9 משתמשים12 //