בזכות הקורונה קיבלנו קצת הגיון - חתונות נורמאליות, עדותו של בעל גמ"ח

נ.ב. אני מוכנה, בשיא הרצינות, להביא לילדים שלי אוכל מהבית. אין לי שום עניין שיעלו ביוקר לבעלי השמחה. מעולם לא הושבתי אותם על מנה! אם התגרו חלקתי עמם מנתי, או וויתרתי על מנתי כליל.
אני גם חושבת שמי שמושיב ילדים קטנים על מנות בפרנציפ, מגלה מידות לא נאות.
מבחינתי, לוותר עליהם בשמחה זה כבר מעבר לשיקולי עלות בייביסיטר. זה לוותר על נתח מהמשפחה שהוא קרוב והכי הכי אוהב ומשתתף בתום ובטוהר בשמחה, בניגוד לאי אלו משתתפים אחרים שבאים לעשות טובה ולצאת ידי חובה.
 
טעות היסט(ו)רית לעולם חוזרת​



חדשים לבקרים אנו פותחים את העיתונים, ומבין דפיהם שבה בוקעת ועולה בקשה אחידה, לנצל את הימים שאנו בעיצומם לחשיבה מחודשת, ולא לשוב על הטעויות שהיו מנת חלקנו לפני שהעולם נקלע לסחרור בו הוא כיום.
רבים כל כך מבינים שהמצב הנוכחי אינו טוב. אין כאן שמחה, אין כאן אווירה, יש לחץ חברתי, חובות, ובתווך נישא לו עוד זוג. אבל השינוי עדיין לא נוצר, ורבים נוספים טוענים שהוא גם בלתי אפשרי. האומנם? האם נצא ידי חובתנו באמירה בעלמא, ונמשיך כאילו כלום לא קרה או נודע?
***
כדי לפענח את העניין בתקווה לצאת לדרך חדשה, ניכנס לסקירה היסטורית קצרה, שתגלה מהיכן נפלה עלינו הגזירה הנוכחית.
לפני כחמישים שישים שנה, היינו כולנו משפחות קטנות, אודים מוצלים מאש. לאחר החורבן הנורא שעברה יהדות אירופה, התקבצו כאן אחד מעיר ושניים ממשפחה, ולכן שמחה משפחתית היתה ממש כזו - עת רקוד אשר איפשר משפחה המצומצמת להתאסף יחד ולשמוח יחדיו בשמחה אמיתית, מתוך הודאה להשי"ת על שנשאר מישהו מהמשפחה שעוד ניתן להזמין...
lW_9EI8tz8irGJ9pXUb076-j03F48luWnpx02aVtC5EmVkUhGck7fWZjfPRGvirv3ihp1V5C2pva4WPOsZZn3s-g_C8SxWLCDzFroiYoXNAUhw=s0-d-e1-ft

לצד בני המשפחה הקרובה והרחוקה - עד כמה שהיו כאלה, הוזמנו כמובן כל הקהילה. מכל מעגלי הקירבה גם יחד נאספו ובאו כמה עשרות ידידים קרובים, אשר כולם נחשבו לידידים מהמעגל הראשון. כל מי שיביט על תמונות מחתונות הימים ההם, יראה כמה עשרות אנשים, שכולם קשורים באמת לזוג הצעיר או למחותנים, ואלה הופיעו לשמחה וגם שמחו בה באמת.
ואז המשפחות והקהילות החלו לגדול בליעה"ר, אבל איש לא קם ואמר די. אם היה לנו טוב בהזמנת הקרובים ביותר - הבה נמשיך בכך, גם אם המשפחה כבר גדלה וכן מעגלי הידידים. העולם כמנהגו המשיך לנהוג, המשפחות והקהילות גדלו, וכולם המשיכו להיות מוזמנים...
***

כך הגענו למצב הנוכחי. במקום 'היימישע שמחה' - שמחה אישית-משפחתית נעימה, הפכו השמחות לחלון ראווה אשר כל מחותן נדרש להראות את יקר תפארת גדולתו. הטעות גדלה למימדים מבהילים, אנשים חוששים שהם נמדדים לפי כמות אורחיהם בשמחתם, וכך יש מי שמגיעים כדי למלא את האולם, רבים באים כי אין ברירה, אחרים טורחים כי קיבלו הזמנה, וה'היימישע שמחה' - אבדה לה בין המוני האורחים המיותרים...
קשה כשאול להודות בטעות, בטח בטעות אותה טיפחנו עשרות בשנים, ושילמנו עליה במיטב כספנו. קשה להודות שחצי מהעיסוק בהכנת החתונה סובב סביב ה'חלון ראווה', איך ייראו המחותנים ובני משפחותיהם, כמה אורחים יהיו להם וכיצד תיראה החתונה. עצוב להביט בראי ולראות כמה הטעות המפלצתית הזו הופכת למערבולת שקוברת תחתיה מחותנים לרוב.
ואז, תוך כדי מהומת עולם סביב נגיף קטנטן, סופגת הטעות הזו מהלומה איתנה. פתאום מתברר, כי חתונה תהא שמחה שבעתיים כשישתתפו בה רק הקרובים באמת. פתאום מסתבר, ששמחה משפחתית תהא שמחה רק אם היא תהיה משפחתית, באמת - עם המשפחה והידידים הקרובים בלבד.
לפתע אנו מבינים, עד כמה כל הטירחה והיגיעה, האורחים המיותרים והבלגן מסביב, לא רק שלא העניקו לנו שמחה - אלא נטלו אותה, ביטלו אותה, טחנו אותה עד דק. פתאום אנו קולטים ששמחת חתן וכלה אמיתית אינה דורשת המון עם רועש, אדרבה:
אנו מתפללים ומברכים 'שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם'. בחתונה הראשונה בעולם השתתפו בני הזוג, והקדוש ברוך הוא. זהו. שמחה אמיתית, פנימית, בוערת, היא בציבור קטן, רק הקרובים ביותר...
***
עד כאן עוסקות שורות אלה בשמחה האמיתית, שאין מה לומר - אבל החתונות של זמננו הרגו את השמחה, והוסיפו ווידוא הריגה עם כל אורח מיותר נוסף.
עכשיו נוסיף מילה על הפן הכלכלי: כבר התבטא אחד ממשמחי הלבבות, כי משרד הבריאות טוען שתוחלת החיים בבני ברק היא 82.5 שנים. אבל אם ישאלו את משרד האוצר - הוא יחתוך את המספר הזה בחצי, כי בגיל 41 בערך הופכים האנשים ל'חשובים כמת'...
מוריי ורבותיי! איזו הצדקה יש לקחת אנשים בשיא פריחתם, בגילאי 40-50, ולהקריס את ליבם ושלוות נפשם תחת נטל החובות עבור דברים מיותרים שלא הניבו שמחה? מה התירוץ אותו נענה ליום הדין, כשישאלו אותנו 'איך נתתם למחצית מבני העם היהודי לשעבד מחצית משנות חייו לגלגולי חובות?
הבה ניזכר, כי טרם ימי 'ערבים' התבשרנו מדי תקופה על יהודי לא מבוגר שנפטר כתוצאה מהתקפי לב או מחלות קשות. האסונות הללו מוסיפים ונמשכים ל"ע, אומנם פחות שומעים עליהם - אבל הם קיימים. ין מי מאיתנו יודע עד מה ולמה באות צרות שכאלה, ובכל זאת:
מה הופך את המערכת החיסונית למוחלשת כל כך? מה יוצר את הלחץ הנורא שעולה בדיני נפשות? מה מביא על יהודים לא מבוגרים התקפי לב, שבצים מוחיים ושאר מרעין בישין?
כל רופא מתחיל יענה: לחץ. לחץ. לחץ. כלומר, אם חשבנו שהעניין עוסק בדיני ממונות - קא משמע לן שבדיני נפשות הכתוב מדבר. וכמה ביטלנו תורה, תפילה בציבור, שריפת חמץ ועוד ועוד - בשל החשש לנפשות. האם נוכל להמשיך במתכונת החתונות הנוכחית שעולה בוודאי בדיני נפשות, ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'?

***
אני טרם אכלה לדבר, אסיים בסיפור שסיפר לי ידיד אישי, שנחשב מבוסס כלכלית: בחתונה הראשונה שערך לבנו יקירו, היו לו חסכונות והוא חש כבעל בעמיו, הזמין אולם מפואר, זמר נודע, ותזמורת נחשבת.
דא עקא, שבליל החתונה, לא מצא את מקומו באולם: כל תלמידי הישיבה בה לומד בנו הגיעו, איזה בחור יוותר על 'בר' כזה מפואר עם הופעה בחינם. ואם לא די בזאת, הוא גילה לא מעט בחורים מישיבות סמוכות לאולם, שגם הם באו, אכלו שתו ונהנו, והמחותן האומלל נותר ללא רגעי השמחה בהם השקיע כה הרבה...
אז מה עושים למעשה?
ראשית מפנימים שזו טעות. טעות, טעות, טעות. זו טעות שנהגתה בתום לב, יש לה היסטוריה, אבל היא יוצרת היסטריה. ולכן היא טעות.
ובאותה מידה: טעות לעולם חוזרת. תמיד אפשר לתפוס את הראש ולזעוק קול גדול 'עד כאן'. די כבר עם החתונות ההמוניות, עם שריפת הכסף והזמן, הכוחות והמשאבים, עבור חתונה שכל צורת התנהלותה היא טעות מיסודה.
תחת זאת: הבה נחזור לשמחה שלימה ואמיתית. נוריד את המותרות, נסיר את המוזמנים המיותרים, ונעשה חתונות קטנות, צנועות, ושמחות להפליא. כך נזכה לערוך שמחות בשמחה ובטוב לבב
!​
 
מה, לא נזמין את השכנים והמחותנים?​


מאז פרסום מתווה חתונות המאה, התגובות לא פוסקות. ראשית, מזל טוב למחותנים שכבר קבעו תאריכים לחתונות בחודשיים תמוז תש"פ - חשון תשפ"א, צמודים למתווה.
אלה בדרך לחגוג את שמחת נישואי ילדיהם מתוך שמחת אמת. בלי אורחים מיותרים, בלי הוצאות מיותרות.
אבל, וכאן מגיע אבל גדול, רבים מהם שואלים: "ומה עם המחותנים? ומה עם השכנים? מה, שנוותר על חברים למקום העבודה?"
הנה, הנה התשובה:
פגשתי פעם יהודי חסיד שחיתן בליל אמש, ויספר לי כך: "אם היה לי שכל, הייתי עושה קניה מרוכזת ב'הדר הפודים', וסוגר עניין..."
"איזה עניין?" - תמהתי לעברו, "והאם אתה מתכוון לחמגשיות השחורות האלה, של הצהרונים?!"
"כן", הוא משיב, ואז מתאר:
"תראה, את בניי וחתניי, אחיי, גיסיי ונשות כל אלה - אני הולך לפגוש 3-4 פעמים בשבוע הבעל"ט, חוץ מבשבת שבע ברכות. ערב ערב, אנחנו נדדה כמו קרקס נודד, כמו תיאטרון עייפים מהלך, מנקודה זו לאחרת - בדרכנו לרבע עוף ואורז, לכבוד השמחה כמובן.
אם היה לי שכל, הייתי מצייד את כולם בסוף החתונה בחמגשיות. במקום שיסחבו את עצמם מאשדוד וממודיעין עילית, מאלעד ומירושלים, מבני ברק ומחיפה, בדרכם לרבע עוף האומלל הננגס לילה אחר לילה - אצייד אותם בחמגשית מראש, 3 דקות במיקרוגל - וזה מוכן. אז לא חבל?"
שמעתי את האירוניה בכל מילה, אבל לא מצאתי דרך להגן עליו (ועליי) מפניה. זה באמת מופרך, הזוי, בלתי הגיוני ומופרע לחלוטין, שבני המשפחה הקרובה ('הגרעינית', למדנו משהו...) של הזוג המאושר מקדישים שבוע מהחיים לרגל בניית הבית החדש. כן כן, שבוע שלם הם נודדים ערב אחרי ערב, יושבים שוב יחדיו - אותה קבוצת אנשים מצומצמת, ואוכלים רבע עוף.
ומה הפלא, שהאירועים האלה מתחילים מאוחר, ומסתיימים מאוד מאוחר, ונמרחים עד כלות, ואין בהם שום דבר מעניין או מקורי. (כמובן, למעט היצירתיות הבלעדית של הגיסה שהגישה שניצלים בציפוי דוריטוס על מצע פירה בטטה. אוצר קולינרי נדיר וייחודי, שמבטא נפש-אמן בתחום המטבח האסייתי, ובשביל זה - בהחלט שווה להגיע מחיפה ולבזבז ארבע שעות...)
***
את הטירוף הזה, אפשר וצריך לעצור. הראשונים שעמדו על כך היו חז"ל, כשקבעו שנדרש 'פנים חדשות' בשבע ברכות, מישהו ש'מרבים בשמחה בשבילו'. אז המוח היהודי מצא גם כאן פיתרון:
מזמינים שכן, שעוטה חליפה על הפיג'מה, ורץ בעשר וחצי בלילה לברקוביץ' בקומה למעלה, כי הם עושים עכשיו שבע ברכות למישהו. ואני רק שואל: האומנם לזה חז"ל התכוונו? וכי הם התכוונו לאורח לא קשור ולא מחובר, ובלבד שהוא יצטרף לסעודה לרגע?!
לא, חז"ל התכוונו למישהו שמשמח באמת. באמת. לחבר קרוב, לידיד אישי, לשכן, לקרוב משפחה. אם נערוך שמחת שבע ברכות ייעודית לשכנים, ועוד אחת מיוחדת לחברים מהכולל או לעבודה - אלו אנשים שמשמחים באמת, שגם ישתתפו בשמחה מכל הלב.
אז את 12 שניות הברכה ההדדית בחתונה - יחליף אירוע שבע ברכות ייעודי עבורם, מרגש ומשמח. לא, לא נסחב אליו את כל קרובי המשפחה, אפילו המחותנים לא חייבים לבוא. יבואו אורחים שיקרים לליבנו, וישמחו איתנו. זו תהיה שמחה אמיתית, שתחפה בענק על העובדה שלא השתתפו בחתונה.
אה, והדרשות? טוב, לגיס הגדול שהוא 'ראש המדברים בכל מקום' - ניתן את ליל שבת. ובשאר האירועים, תגידו, לא מעניין אתכם לשמוע פעם את השכן שלכם מדבר? את החבר? אולי יש לו משהו לחדש, מעבר למשפט הנצחי "בבית בו גדלנו, חונכנו לתורה ולמעשים טובים...", ממש, כאילו מישהו חשב שתגיד אחרת...
***
תחשבו על זה, כי אנחנו מתקרבים להכרעה! מה דעתכם?

הסערה וההבהרה​


במייל הקודם סיפרנו על אפשרות לשכור 'מלווה חתונות שיפיק עבורכם חתונה מושלמת במחיר 10,000 ש"ח.

לצד מי שהבינו את גודל הבשורה, היו מי שהבינו שאנו מדברים על תשלום ל'מלווה' בסכום הנ"ל, והתקוממו ובצדק.

לדבריהם, לא ראוי לשלם ל'מלווה חתונה' סכום כה הזוי, ולמה אנחנו מלעיטים את הציבור ברעיונות חדשים...

אז הנה ההבהרה:

שיהיה ברור: כוונתינו היא שה'מלווה' עושה את כל העבודה עבורכם, כשכל הוצאות החתונה (כולל האולם, הקייטרינג, התזמורת, הצלם, כסא הכלה וה'מלווה כלול) - כל זה ביחד יסתיים ב-10,000 ש"ח לצד, ובאופן מכובד ביותר!

כמובן, אין מטרתינו לעודד שכירת מלווה כזה. ההיפך, מי שיכול לחסוך את שכרו - יבורך. העניין הוא שיש לא מעט שלא מאמינים שאפשר לכסות את עלויות ליל החתונה קומפלט ב-10,000 ש"ח לכל צד, ועבורם - כדאי שישכרו שירותי 'מלווה', שיוכיח להם שזה אפשרי...

אבל הכי מעניין זה מה שלמדנו:

1. הציבור כל כך נבוך ותוהה, עד שהוא לא מאמין שאפשר להפיק חתונה יפה ב-10,000 ש"ח לכל צד כולל הכל!!! (בלא מעט חתונות כבר עשו את זה!)

2. שהיו לא מעט שטענו ש-10,000 עבור שכר למפיק - זה קצת יקר, ואפשר בפחות.... כלומר, כל גורם שיווקי, יכול 'לחנך' חלק מהציבור להוציא עוד כמה אלפי שקלים סתם, וגם יצליח בכך...

אבל אל דאגה, אנחנו לא שם. אנחנו מבקשים לעודד מצב בו חתונה שמיחה באמת תעלה 20,000 ש"ח בסך הכל, כולל הכל (כן כן, אולם, קייטרינג, בר, כסא כלה, תזמורת, צלם), 10,000 ש"ח לכל צד. מי שמתקשה לאגן לעצמו חתונה כזו - לשירותם עומדים 'מלווי חתונות' שיסייעו לו, כששכרם כלול בסכום הזה.

אז שיהיה בשעה טובה, ואל תשלמו יותר מ-10,000 ש"ח בעבור החתונה כולה. כן?​
 
הבה נדבר מילה על המוסד היקר לנו מכל: החברים!​


בס"ד

זהו אחד המוסדות המפותחים והבעייתיים גם יחד. מצד אחד, כולנו רוצים חברים, והרבה. כולנו גם רוצים להוכיח שיש לנו הרבה כאלה. מצד שני, אין לנו הרבה כאלה (חברי אמת!), ויש גם כמה מעגלים של חברים.
חברים מבית הכנסת, חברים משנות הנעורים, חברים שהתעסקנו עימם בעבר אבל נושא הקשר בינינו מוצה - והם נותרו בגדר 'חברים', חברים מהשכונה, בקיצור, חברים...
***
כל ימות השנה, ישנם מעגלי חברים שאין לנו כל קשר איתם. אנחנו אומרים להם שלום ברחוב, אולי אפילו מפטפטים איתם בפגישה אקראית. אבל לא נעלה על דעתנו להתקשר אליהם סתם, אפילו לא נזמין אותם ל'שלום זכר' שנערוך...
אבל כל זה נגמר ואיננו מול החתונה. בחתונות - יש גיוס חובה. כולם כולל כולם מקבלים הזמנות, ואז - רבים מהם גם מתייצבים. מין 'גזירת הגיוס' שכזו.
עכשיו, תראו כמה זה הזוי: במעגלי החברים הרחוקים, הם לא באמת רוצים לבוא. יותר מזה, כמה משרתת פגישה חטופה למזל טוב של 8 שניות את ערך המשכיות החברות?
אבל הכי חמור: המחר שאנו משלמים על האירוח שלהם - הוא נוראי. הוא לוקח את המיקוד שלנו מהחברים הקרובים באמת, ומפזר אותו על פני מעגלים שונים. כך שבמקום להיות ממוקדים בקרובים אלינו ביותר - אנחנו מפזרים את תשומת הלב שלנו על חברים שאין לנו הרבה איתם...
***
נמשיך: יש מעגלי חברים שהם 'רשמיים'. חברים לבית הכנסת למשל. אנחנו חברים בבית כנסת שיש בו 70-100 מתפללים. יש כמה (בני גילנו, היושבים איתנו בספסל, נמצאים איתנו בשיעור) שיש לנו קשר טוב איתם. השאר הם סתם 'חברים בבית הכנסת'.
נמשיך לעוד מעגל: חברים לעבודה. גם כאן, יש את המורה בכיתה המקבילה, המזכירה הצמודה, הממונה עליי או מי שאני ממונה עליו או עליה. ויש את השאר, אלה שאנו פוגשים בחדר הקפה למפגשים אקראיים, והם שותפים בקבוצות המייל בעבודה.
ועוד ועוד: מהשכונה, מהילדות, מהעבר הקרוב והרחוק. הבה נשים את הדברים על השולחן: אנו שורפים את הדקות הכי יקרות לנו בחתונות ילדינו, עבור אנשים שלא רצו לבוא, וגם אין לנו צורך אמיתי בהם.
***
להלן הצעה, קחו אותה או בטלו אותה בהינף יד:
לחדר הקפה בעבודה, כמו לבית הכנסת השכונתי, אנו נביא קופסת רוגלך של קילו וחצי ושתי בקבוקי שתיה. מי שרוצה לומר לנו מזל טוב - יוכל לומר לנו מזל טוב תוך כדי תנועה, במשך היום. הם יברכו על כך, וגם אנחנו.
אחר כך, אלה הקרובים אלינו, יוזמנו לריקודים, לשתי דקות של 'מזל טוב' אמיתי. ולסעודה, אליה יוזמנו רק הקרובים באמת, שלכל אחד מאיתנו יש רק 3-5 כאלה...
מה אתם אומרים, לוקחים? מבטלים? אתם איתנו? הגיבו לנו, ואל תשכחו לשתף!
 
על אחים, אחיינים, חתונות, ומה שביניהם...


טוב, לבטח כבר צפיתם כמה פעמים בטקס החובה, שהוא חלק מכל חתונה: הרגע בו החתן המרומם או הכלה המהוללה יורדים ממרומי האולימפוס, לטובת ריקוד / חיבוק אחיין קטן. זה רגע צרוף שיש בו אמירה גאה של 'גם עכשיו, בעיצומה של חתונתי, אני איש משפחה למופת'...
אבל רגע, בואו נדבר על זה פעם אחת ברצינות.
***
מדובר בנושא רגיש. ולכן, כבר בהתחלה אני מדגיש שאינני קובע עובדות, רק מבקש לפתח ולפתוח כיווני חשיבה, והקורא ישפוט. בנוסף, אני מחריג את האחיינים בני 10 ומעלה, שניתן לקוות או להניח שיש להם קשר טוב וחיובי, והם באמת נרגשים ושמחים. אני מדבר על הצעירים מהם.
בואו, אני מחפש כבר שנים את ההוא שיסביר לי, מה מבין זאטוט כזה על המושג 'חתונה'. הרי מבחינתו - הוא מתחתן מדי יום, בכל משחק 'אבא ואמא' מצוי. הוא לא רק מתחתן, הבובות הופכות לילדיו האהובים, הקליקס הוא הבית, והתלבושות של הבובה האמריקאית היא ארון הגרדובה.
בדרך כלל, למרבה המזל שלנו - ההורים, ה'שלום בית' לא שורד הרבה זמן... אין מה לדאוג, עד הערב הבית יפורק, ארוחת הערב תחזיר אותם לספסל המציאות, מקלחות, מוצצים ולישון.
אבל בכל הקשור לחתונות, בלא מעט כאלה, הם הופכים לגיבורי הערב. תפארתו של האירוע, משוש חמדתם של החתן והכלה. מלבישים אותם בשיראין מושכרים במאות שקלים, מסרקים את הבנות בעוד כמה עשרות שקלים, וגוררים אותם אל האולם - על מהומותיו, דציבליו, ושעותיו...
תקשיבו, אין לי בעיה עם זה, זולת זה ש'המועצה לשלום הילד' טרם התערבה בעניין. חברים, מבחינתם זו מסיבה. מסיבה. הם לא יודעים מהי חתונה, הם גם לא מסוגלים לדעת. הם יוצאים למסיבה מרגשת, מאוד מאוד מרגשת, מרגשת כמעט כפליים ממסיבת האותיות...

***
עכשיו, אני יודע שאתם מתקוממים. 'וואוו, איזה קשר יש לשמוליק המתוקי עם אסתי הכלה. היא היתה הבייביסיטר שלו כל כך הרבה לילות...'
נכון, אין חולק. ויחד עם זאת, המתוקי לא מבין שאסתי מתחתנת הלילה. הוא לא יכול להבין. זה ממש כמו הרגע בו הוא עובר ליד שדה התעופה, רואה מטוס ענק, ובתפיסה שלו - המטוס הזה משתווה ביכולות תעופתו למטוס שיש לו בבית...
בקיצור, לא יעזור לנו כלום. יש לנו ילדים חכמים, אבל הם לא מבינים מהי חתונה, מבחינתם זו מסיבה. רועשת, חגיגית, המונית. אבל מסיבה, הא ותו לא.
***
עכשיו, אתם שואלים, 'אויש, הצדקנות הזו. אז מה קרה? נביא אותם, זה אירוע משפחתי, והסבתא...'
אז בואו נדבר על המחיר, ואני עוד לא מדבר על הכסף. אני מדבר על אח החתן שנפלט מריקוד לטובת חיפוש פלסטר לקטנצ'יק שפצע את הברך. אני מדבר על הגיסה שחצי חתונה היתה עסוקה ב'זו שעשתה את התסרוקת עשתה עבודה גרועה. תראי איך הפוני זז כל הזמן!'
ואני רק שאלה: תגידו, למה זה מגיע לאחי ואחיות החתן והכלה, לקחת איתם את ילדיהם ולאבד מהשעות היפות של החתונה העליזה?
למה, במקום שהם יהיו בחתונה עם כל הלב והנשמה, הם עסוקים גם בשטויות?
למה הם מבינים שבכל אירוע חשוב משאירים את הילדים עם בייבי סיטר, ובחתונת אח / אחות - האירוע הכי חשוב, הילדים איתם?

יש גם סוגיא של מחיר. ההלבשה, התסרוקות, הנסיעות וכל המסביב. זה מאות שקלים, לפעמים אלפים. וזה סתם - הכי סתם בעולם. כי האחיינים לא מבינים את המשמעות, ההורים שלהם מאבדים דקות יקרות משמחה עליזה, וגם משלמים על זה...
***
באחת החתונות המשפחתיות, השארתי את הילדים בבית. באתי רק עם הגדולה, בגיל שמבין. בשעה 12:00 בלילה, כשסידרו כסאות ל'מצווה טאנץ', ראיתי את גיסי גורר את בנו כבן חמש, חנוט בחליפה שכבר הפכה מאובקת, ומשכיב אותו על כסא מזדמן - כשעיניו של הילד עצומות.
הבטתי בו, וסיננתי לכיוונו: "וואלה, זה ממש התעללות בילד". הוא הביט בי בעיניים קמות, והשיב: "בילד? עזוב אותו, מה הוא מבין. קיפץ חצי לילה, ובחצי השני אני גורר אותו מכסא לכסא, והוא ישן בכלל. זו התעללות בי!"
***
נשארנו עם שתי סוגיות מהותיות: אל"ף - מה עושים עם הסבתא, שרוצה את כל נכדיה בחתונה. ובי"ת - איך החתן והכלה יוכיחו שהם משפחתיים ואוהבי אחיינים, כן, בהחלט, גם של הצד השני אותו לא הכירו אך לפני רגע, וכבר הם מתפעלים ממתיקותם...
אז לגבי הסבתא, אני מציע לסבתות להרים את הכפפה ולהודיע על ויתור. כן, ממש ויתור. יש להן מספיק הזדמנויות לראות את הילדים. ואם זה ממש חשוב - אפשר ללבוש בגד שבתי, לבוא לצילומי ההתחלה, ולשגר את הילדים הביתה עם המונית הקרובה - הרבה לפני החופה.
אה, והחתן והכלה? טוב, הבה ניתן להם להוכיח את אהבתם לאחייניהם בחיים עצמם. בחתונה זה קל. בחיים עצמם - הרבה פחות...
ומה דעתכם?​
 
על אחים, אחיינים, חתונות, ומה שביניהם...


טוב, לבטח כבר צפיתם כמה פעמים בטקס החובה, שהוא חלק מכל חתונה: הרגע בו החתן המרומם או הכלה המהוללה יורדים ממרומי האולימפוס, לטובת ריקוד / חיבוק אחיין קטן. זה רגע צרוף שיש בו אמירה גאה של 'גם עכשיו, בעיצומה של חתונתי, אני איש משפחה למופת'...
אבל רגע, בואו נדבר על זה פעם אחת ברצינות.
***
מדובר בנושא רגיש. ולכן, כבר בהתחלה אני מדגיש שאינני קובע עובדות, רק מבקש לפתח ולפתוח כיווני חשיבה, והקורא ישפוט. בנוסף, אני מחריג את האחיינים בני 10 ומעלה, שניתן לקוות או להניח שיש להם קשר טוב וחיובי, והם באמת נרגשים ושמחים. אני מדבר על הצעירים מהם.
בואו, אני מחפש כבר שנים את ההוא שיסביר לי, מה מבין זאטוט כזה על המושג 'חתונה'. הרי מבחינתו - הוא מתחתן מדי יום, בכל משחק 'אבא ואמא' מצוי. הוא לא רק מתחתן, הבובות הופכות לילדיו האהובים, הקליקס הוא הבית, והתלבושות של הבובה האמריקאית היא ארון הגרדובה.
בדרך כלל, למרבה המזל שלנו - ההורים, ה'שלום בית' לא שורד הרבה זמן... אין מה לדאוג, עד הערב הבית יפורק, ארוחת הערב תחזיר אותם לספסל המציאות, מקלחות, מוצצים ולישון.
אבל בכל הקשור לחתונות, בלא מעט כאלה, הם הופכים לגיבורי הערב. תפארתו של האירוע, משוש חמדתם של החתן והכלה. מלבישים אותם בשיראין מושכרים במאות שקלים, מסרקים את הבנות בעוד כמה עשרות שקלים, וגוררים אותם אל האולם - על מהומותיו, דציבליו, ושעותיו...
תקשיבו, אין לי בעיה עם זה, זולת זה ש'המועצה לשלום הילד' טרם התערבה בעניין. חברים, מבחינתם זו מסיבה. מסיבה. הם לא יודעים מהי חתונה, הם גם לא מסוגלים לדעת. הם יוצאים למסיבה מרגשת, מאוד מאוד מרגשת, מרגשת כמעט כפליים ממסיבת האותיות...

***
עכשיו, אני יודע שאתם מתקוממים. 'וואוו, איזה קשר יש לשמוליק המתוקי עם אסתי הכלה. היא היתה הבייביסיטר שלו כל כך הרבה לילות...'
נכון, אין חולק. ויחד עם זאת, המתוקי לא מבין שאסתי מתחתנת הלילה. הוא לא יכול להבין. זה ממש כמו הרגע בו הוא עובר ליד שדה התעופה, רואה מטוס ענק, ובתפיסה שלו - המטוס הזה משתווה ביכולות תעופתו למטוס שיש לו בבית...
בקיצור, לא יעזור לנו כלום. יש לנו ילדים חכמים, אבל הם לא מבינים מהי חתונה, מבחינתם זו מסיבה. רועשת, חגיגית, המונית. אבל מסיבה, הא ותו לא.
***
עכשיו, אתם שואלים, 'אויש, הצדקנות הזו. אז מה קרה? נביא אותם, זה אירוע משפחתי, והסבתא...'
אז בואו נדבר על המחיר, ואני עוד לא מדבר על הכסף. אני מדבר על אח החתן שנפלט מריקוד לטובת חיפוש פלסטר לקטנצ'יק שפצע את הברך. אני מדבר על הגיסה שחצי חתונה היתה עסוקה ב'זו שעשתה את התסרוקת עשתה עבודה גרועה. תראי איך הפוני זז כל הזמן!'
ואני רק שאלה: תגידו, למה זה מגיע לאחי ואחיות החתן והכלה, לקחת איתם את ילדיהם ולאבד מהשעות היפות של החתונה העליזה?
למה, במקום שהם יהיו בחתונה עם כל הלב והנשמה, הם עסוקים גם בשטויות?
למה הם מבינים שבכל אירוע חשוב משאירים את הילדים עם בייבי סיטר, ובחתונת אח / אחות - האירוע הכי חשוב, הילדים איתם?

יש גם סוגיא של מחיר. ההלבשה, התסרוקות, הנסיעות וכל המסביב. זה מאות שקלים, לפעמים אלפים. וזה סתם - הכי סתם בעולם. כי האחיינים לא מבינים את המשמעות, ההורים שלהם מאבדים דקות יקרות משמחה עליזה, וגם משלמים על זה...
***
באחת החתונות המשפחתיות, השארתי את הילדים בבית. באתי רק עם הגדולה, בגיל שמבין. בשעה 12:00 בלילה, כשסידרו כסאות ל'מצווה טאנץ', ראיתי את גיסי גורר את בנו כבן חמש, חנוט בחליפה שכבר הפכה מאובקת, ומשכיב אותו על כסא מזדמן - כשעיניו של הילד עצומות.
הבטתי בו, וסיננתי לכיוונו: "וואלה, זה ממש התעללות בילד". הוא הביט בי בעיניים קמות, והשיב: "בילד? עזוב אותו, מה הוא מבין. קיפץ חצי לילה, ובחצי השני אני גורר אותו מכסא לכסא, והוא ישן בכלל. זו התעללות בי!"
***
נשארנו עם שתי סוגיות מהותיות: אל"ף - מה עושים עם הסבתא, שרוצה את כל נכדיה בחתונה. ובי"ת - איך החתן והכלה יוכיחו שהם משפחתיים ואוהבי אחיינים, כן, בהחלט, גם של הצד השני אותו לא הכירו אך לפני רגע, וכבר הם מתפעלים ממתיקותם...
אז לגבי הסבתא, אני מציע לסבתות להרים את הכפפה ולהודיע על ויתור. כן, ממש ויתור. יש להן מספיק הזדמנויות לראות את הילדים. ואם זה ממש חשוב - אפשר ללבוש בגד שבתי, לבוא לצילומי ההתחלה, ולשגר את הילדים הביתה עם המונית הקרובה - הרבה לפני החופה.
אה, והחתן והכלה? טוב, הבה ניתן להם להוכיח את אהבתם לאחייניהם בחיים עצמם. בחתונה זה קל. בחיים עצמם - הרבה פחות...
ומה דעתכם?​
בכל מקרה אם החשבון הוא כספי, ביביסיטר לילדים שבבית (בפרט אם החתונה מחוץ לעיר) הרבה יותר יקר מבגדים ותסרוקות לקטנטנים, מבחינת נוחות עדיף ביביסיטר.
 
במייל הקודם סיפרנו על אפשרות לשכור 'מלווה חתונות שיפיק עבורכם חתונה מושלמת במחיר 10,000 ש"ח.
מישהו יודע פרטים על האפשרות הזו?
אפשר בבקשה לקבל מספר טלפון ליצירת קשר?
תודה
 
יש הרבה כאלו שבאים לדבר על הוזלת והקטנת החתונות והם נוקטים בשיח מאד דוחה לטעמי.
כן כל האלו שתיארו כמה מסכנים אנחנו שהיינו צריכים להקדיש כל כך הרבה ערבים להשתתף בשמחות.
אוי כמה מסכנים בעלי השמחה שביום שמחתם נאלצים להתייחס לאורחיהם.
אוי כמה אומללות.
אוי.

או, מי צריך ת'אחיינים.

ובכן זה פשוט לא העניין.
עדיין הרבה מאד אנשים יצאו בערבים לשמחות קרוביהם ומכריהם מתוך שמחה ורצון להשתתף.
וקבלו את אורחיהם מתוך שמחה.
והאחיינים (שהנקודה היא בכלל לא המחיר של הארגון שלהם, כבר היום רוב האנשים משרייינים איזו מכרה שתיקח אותם עם הפעקאלה קצת אחרי החופה...) שמעל גיל 10 בד"כ אין אפשרות או רצון לסנן אותם.

צריך להוזיל את עלויות השמחות.
צריך להקטין אותן.

אלו שלא כייף להם שמחות קטנות שיעשו טובה לעצמם ויתחילו לחיות לפי המידות שלהם.
הנקודה היא אלו שבאמת כייף להם ושמח, רק זה לא לפי המידות שלהם.
 
יש הרבה כאלו שבאים לדבר על הוזלת והקטנת החתונות והם נוקטים בשיח מאד דוחה לטעמי.
כן כל האלו שתיארו כמה מסכנים אנחנו שהיינו צריכים להקדיש כל כך הרבה ערבים להשתתף בשמחות.
אוי כמה מסכנים בעלי השמחה שביום שמחתם נאלצים להתייחס לאורחיהם.
אוי כמה אומללות.
אוי.

או, מי צריך ת'אחיינים.

ובכן זה פשוט לא העניין.
עדיין הרבה מאד אנשים יצאו בערבים לשמחות קרוביהם ומכריהם מתוך שמחה ורצון להשתתף.
וקבלו את אורחיהם מתוך שמחה.
והאחיינים (שהנקודה היא בכלל לא המחיר של הארגון שלהם, כבר היום רוב האנשים משרייינים איזו מכרה שתיקח אותם עם הפעקאלה קצת אחרי החופה...) שמעל גיל 10 בד"כ אין אפשרות או רצון לסנן אותם.

צריך להוזיל את עלויות השמחות.
צריך להקטין אותן.

אלו שלא כייף להם שמחות קטנות שיעשו טובה לעצמם ויתחילו לחיות לפי המידות שלהם.
הנקודה היא אלו שבאמת כייף להם ושמח, רק זה לא לפי המידות שלהם.
מסכים איתכם.
אך כשעושים קמפיין ציבורי בהיקף כזה, חייבים לנקוט בכמה שיותר סגנונות.
כדי לדבר עם כל מיני סוגי אנשים - יש לנקוט בשפתם של כמה שיותר אנשים. גם כאלו שלא נראים לטעמנו.

אישית, אהבתי את הכתבה על הטעות ההיסטורית. כתבה שהסבירה היטב איך הגענו למצבנו היום, ולמה היום יש צורך לשנות את המצב.
 
מסכים איתכם.
אך כשעושים קמפיין ציבורי בהיקף כזה, חייבים לנקוט בכמה שיותר סגנונות.
כדי לדבר עם כל מיני סוגי אנשים - יש לנקוט בשפתם של כמה שיותר אנשים. גם כאלו שלא נראים לטעמנו.

אישית, אהבתי את הכתבה על הטעות ההיסטורית. כתבה שהסבירה היטב איך הגענו למצבנו היום, ולמה היום יש צורך לשנות את המצב.

הקושי הוא שלקחו שפה של שוליים, והפכו אותה לשפה המובילה את הקמפיין.

אני נעה באי נוחות כשאני קוראת את הכתבות הללו, הן מציגות אותנו, ולא בצדק, באור מאוד לא נעים.
 
הקושי הוא שלקחו שפה של שוליים, והפכו אותה לשפה המובילה את הקמפיין.

אני נעה באי נוחות כשאני קוראת את הכתבות הללו, הן מציגות אותנו, ולא בצדק, באור מאוד לא נעים.
אני חושב שעל זה אתווכח. אהבתי את הנוסח של רוב הכתבות, מיעוטם לא.
אולי זה תלוי מגזר, או מגדר. לא יודע.

ככלל, אני חושב שכאשר מנסים להסב את תשומת לבנו לתופעה לא טובה שיש לשרש,
חייבים קודם כל להציב בפנינו כתב אישום.
אישום שיפרט ברחל בתך הקטנה איך אנחנו נראים, לעיתים. (חשוב להדגיש, לא כולם ולא תמיד).
כאשר משמיעים באזנינו כתב אישום - טבעי שנעמוד בצד המתגונן:
זה לא נכון, וזה מציג אותנו באור שלילי, והחשבון לא נכון, ולא נחסוך שום דבר, והכל פוליטיקה, עניין של אינטרסים.

כל זה נכון בתחילתו של תהליך. בהמשך אנו חייבים לחשוב מה עושים עם זה.
ואז יגיע השלב בו השפה תהיה אמורה להשתנות, מכיוון של 'כתב אישום' לעידוד ופתרונות יצירתיים...

ואולי נקרא כאן ל @בנצי ראקוב שיחכים אותנו מה הוא חושב על הסגנון.
 
היה כדאי לשנות באמת את סגנון ה"אין לנו כח לחתונות- גם המחותנים וגם האורחים"
ל-:
כולנו שמחים להשתתף בשמחת השני וקל וחומר נהנים שמשתתפים אתנו בשמחתנו .
אלא שנוצרו מחויבויות חברתיות לעריכת השמחות במתכונת מאד מסוימת, שמכבידה על רוב המחתנים מבחינה כספית ועל חלק מהמשתתפים מבחינה טכנית,
אנחנו מנסים לצור נורמה חברתית חדשה ומאפשרת למתכונות שונות של חתונות שיהיו זולות משמעותית,
בגלל הדעות השונות כ"כ באשכולות שבנושא, חשוב מאד לפתוח את הנושא לאופציות רבות, כל אחד יחסוך במה שמיותר לו, ויוציא על מה שחשוב לו באמת
ועכשיו לבעיה האמיתית: איך משנים את המקובלות החברתית? אתם בטח תוכלו להבריק...,
בכל מקרה רעיון אחד שכדאי להשתמש בו: הקמת גמחים יעודיים שיספסדו כספית את הנחשונים שיתאימו את עצמם לאחד המתווים שמתאים להם.
אני קוראת לכולם להוסיף רעיונות, אולי בעז"ה נצליח לגרום לשינוי!
 
פרשת המרגלים של חתונות המאה...


טוב, אז אתם בטח שואלים מה חדש השבוע ב'חתונות המאה'.

אז בתזמון מושלם לשבוע בו נקרא את פרשת המרגלים, יש לנו פרשת מרגלים משלנו, אבל נלך לפי הסדר:

ראשית, בס"ד והודות לעבודת צוות מאומצת, המאגר הגדול של נותני השירותים הולך ומוקם.

זו מלאכת מחשבת של בירור ותיעוד, מו"מ עם נותני שירות וקבלת המלצות. בקיצור, הרבה עבודה - כדי שבסופו של דבר המענה שניתן יהיה מושלם.

ועכשיו לפרשת המרגלים שלנו, ומעשה שהיה כך היה:

ערב אחד, התקשר מישהו נזעם במיוחד.

מתברר שהלה הוא אחד מבעלי האולמות, והוא מבקש למחות על שבעקבות ההד הציבורי - הוא מגלה ניצני חדירה לשטחו ולפרטיותו.

נבהלנו. אנחנו סולדים ממעשים כגון דא, לא יעלה על הדעת. ביקשנו לברר מה קרה, ואז התברר:

בין הצוותות שהקמנו, יש צוות מודיעין, המכונה בחיבה 'המרגלים'. אלו שליחי העשיה, המכתתים רגליהם מאולם לאולם.

בודקים מי מתאים ועד כמה, מוודאים כניסות, יציאות, חניות, שטח חופה, חצר, חדר יחוד ועוד - כל זאת במטרה להגיש בפניכם פיתרון מושלם.

באופן מודע, הצוות הזה לא מתאם את בואו מראש. כלומר - בעל האולם יודע שיתכן ויבואו אליו, אבל הוא לא יודע מי ובוודאי שלא מתי. המטרה ברורה: לוודא את תפעול האולם ב'שוטף', לא בתחפושת...

כשנתקל ב'מרגלים' שלנו, הוא פשוט לא ידע שזה הם. הוא חשב שכל אורח פורח מתחיל לבקר באולמו... כשנודע לו שאלו הם אנשינו, רווח לו והוא נרגע.

וגם אנחנו נרגענו. כי הביקורת אצלו העלתה תוצאה טובה, ועוד אולם מצויין צורף למאגר שישנה את פני החתונות בימינו בעז"ה!

***

אז בקיצור, כפי שכבר הבנתם, הצוותות שלנו עובדים, ממוקדים כרגע בשלוש חזיתות:

1. המודיעין - לסיים את בניית המאגר ונותני השירות המתאימים למתווה, כולל ניהול מו"מ מול הספקים השונים ולכן זה קצת מתעכב.

2. הסגירה - בס"ד זכינו השבוע לקבוע עוד חתונות עפ"י המתווה, ויש עוד כמה שטרם החליטו בדיוק היכן וכיצד, אבל הם מתחממים...

3. ההסברה - כרגע אנו ממוקדים בהכנת הסברה מקיפה לתלמידי הישיבות, הסמינרים מיד אחר כך...

אז תמשיכו לעקוב, לשתף ולהפיץ את הבשורה.

עוד קצת והעולם ישתנה מול עינינו...
 
עוד קצת והעולם ישתנה מול עינינו...
בהצלחה!
הבית קברות מלא באנשים שחשבו כך!
לא שאני בא חלילה להרפות את ידיך, ואפילו שאינני עוד בפרק של נישואי ילדים, אהיה הראשון להצטרף, אך הייתי מוסיף כאן קורטוב של ריאליות!!!
 
אלא שאני מתקשה לראות איפה מוצצים המחותנים את הערב.
הם כמעט לא פנויים לשמוח. עסוקים בלקבל אורחים כל הערב.
כבר ראיתי מקרים בהם נוצרו למחותן חורים בקבלת האורחים, פשוט לא הגיעו הרבה, הוא היה כל כך נבוך, הוא לא ידע מה הוא צריך לעשות בזמן הריקודים.
דייי כבר עם ההגזמות האלו, פתאום נהיתה כאן צעקת 'הקוזק הנגזל'!
למה אני רואה את הוריי וחמי ואחיי כשמחתנים, שמחים ומאושרים עד תנוכי אוזניהם, ונהפוך הוא, לראות את כל ידידיהם מפנים ערב מחייהם כדי לשמוח בשמחתם, זוהי שמחתם.
למה להשחיר את כל מערכת השמחות הזו, ולקדש את כל האמצעים המגונים כדי להכפיש את המצב הקיים. בכדי להשיג מטרה נעלה ככל שתהיה.
אינני חושב שהמצב הוא ראוי, אך מכאן ועד להמציא המצאות ללא שחר בכדי להכפיש את המצב הנתון... ודרך זה למצוא פיתרון, רחוקה היא הדרך.
השמחה היא גדולה, ולבוא ולהמציא שלל המצאות של היעדר שמחה, דומה לטענה ש"איך בכלל יכול האב לשמוח כשהטשולט היה שרוף ועם כמות מועטה כל כך של בשר..."

אין זו טענה ממין העניין, ואם רוצים לשנות משהו צריך להצביע על הבעיה הנקודתית גרידא, שהיא מסתכמת בשלוש מילים: " כסף, כסף וכסף".
ולא ללכת סחר סחור עם טענות מגוחכות או כבדות משקל, בכדי להטות את לשון המאזניים.
 
@חיפה מי שכתב את כל זה חשב רק על הכסף או גם על השמחה של החתן והכלה?
על שמחה של חתן וכלה שווה לשלם?
לא יודעת מה לגבי חתנים (אף פעם לא הייתי חתן וכנראה שגם לא אהיה...) אז אני אתן לגברים פה להגיד את הצד של החתן.

לגבי הצד של הכלה (לא מבטיחה שכל כלה, אבל אצלי בכל אופן זה ככה):
- לכלה כיף לראות בחתונה שלה את הדודה שהיא בקושי מכירה (תכל'ס, חתונות זה הזמן היחיד שנפגשים)
- לכלה כיף לראות בחתונה שלה את השכנים, המחותנים והמכרים.
- לכלה כיף לראות בחתונה שלה את החברות שהיא לא תתקשר אליהם סתם ככה.
- לכלה כיף לראות בחתונה שלה את האחיינים שלא מבינים מה זה חתונה (בעד כל סכום לא הייתי מוותרת על אחיין אחד)

רוצים לחסוך?
זה מעולה!
אבל תשאלו לפני כן את החתן והכלה מה ישמח אותם בחתונה...
 
דייי כבר עם ההגזמות האלו, פתאום נהיתה כאן צעקת 'הקוזק הנגזל'!
למה אני רואה את הוריי וחמי ואחיי כשמחתנים, שמחים ומאושרים עד תנוכי אוזניהם, ונהפוך הוא, לראות את כל ידידיהם מפנים ערב מחייהם כדי לשמוח בשמחתם, זוהי שמחתם.
למה להשחיר את כל מערכת השמחות הזו, ולקדש את כל האמצעים המגונים כדי להכפיש את המצב הקיים. בכדי להשיג מטרה נעלה ככל שתהיה.
אינני חושב שהמצב הוא ראוי, אך מכאן ועד להמציא המצאות ללא שחר בכדי להכפיש את המצב הנתון... ודרך זה למצוא פיתרון, רחוקה היא הדרך.
השמחה היא גדולה, ולבוא ולהמציא שלל המצאות של היעדר שמחה, דומה לטענה ש"איך בכלל יכול האב לשמוח כשהטשולט היה שרוף ועם כמות מועטה כל כך של בשר..."

אין זו טענה ממין העניין, ואם רוצים לשנות משהו צריך להצביע על הבעיה הנקודתית גרידא, שהיא מסתכמת בשלוש מילים: " כסף, כסף וכסף".
ולא ללכת סחר סחור עם טענות מגוחכות או כבדות משקל, בכדי להטות את לשון המאזניים.
לא אכחיש שהמניע העיקרי הוא 'כסף'. יעידו על כך הנחתומים האופים עיסה זו: הלא הם "קופות הצדקה".
עדיין, תצאו שניה מהקונספט הנוכחי, תבחנו את עצמכם:
2 מודלים, אחד מול השני. הראשון - מוסד החתונות המוכר לנו היום. השני - חתונות עם פחות אורחים.

מה 'באמת' מבטא שמחה? אורחים רבים ככל האפשר או שמחה בסעודה ובריקודים עם הקרובים יותר?
אילו היה מחותן נוחת היום מהמאדים ויש לפניו 2 מודלי חתונות, במה הוא היה בוחר?
לכאורה באפשרות השניה.

זה שגם היום מחותנים שמחים ומאושרים, לא סותר את העובדה שלא כך אמורים לבטא שמחה.
המחותנים שמחים ומאושרים מעצם השמחה, ומבצעים את תפקידם הנוכחי נאמנה, אך כל זה כברירת מחדל.
אין להם אפשרות אחרת.

כשיהיה 2 אפשרויות, והנורמה תאפשר עוד סוג חתונה - נראה בעליל כמה חושבים אחרת על המושג 'שמחה'.
 
נערך לאחרונה ב:
הבית קברות מלא באנשים שחשבו כך!
מה, העולם לא השתנה אף פעם?!
האם לא היו אנשים שגרמו למהפכות בהתנהגות כלל או חלק מהציבור?!

הציטוט שהזכרת שייך בכלל לאנשים שחשבו שאין להם תחליף.

לגופה של ריאליות, בקמפיין נכון אפשר להשיג מטרה מוגדרת זו,
במיוחד בשל העובדה שיש רבים המתעניינים בהצעות מעשיות כבר כיום - לטווח של החודשים הקרובים.
אסייג רק כי זה יישאר ריאלי רק אם לא יתפתו להרחיב או למקד את הקמפיין בסוגיית הדיור, כפי שדורשים אחרים.
משום שעל אף היותה הבעיה, טיפול בה בשלב זה איננו ריאלי.
 
אבל תשאלו לפני כן את החתן והכלה מה ישמח אותם בחתונה...
ובכן, תשאלו. באובייקטיביות. תתכוננו להפתעות.

כמי ששאל כמה חתנים וכלות על תוכנית החתונות המדוברת - הופתעתי לשמוע תמיכה עקרונית בכפוף ל-אם כולם יעשו כך.

איך אמר לי חתן, אני מצטט: "מבחינתי, יש עודף אורחים. אני צריך את החברים שלי מהישיבה, ואת החברים הקרובים של אבא שלי. אני לא צריך את כל מי שמכיר את המשפחה שלנו. לא צריך ולא רוצה שכל הבני דודים יגיעו. רק אלו שאנו בקשר". סוף ציטוט.

כששאלתי אותם מה דעתכם על אולם קטן, חלקם הססו "איך אפשר לרקוד?" שאלו. לאחר מחשבה גם הם הסכימו שבהתחשב בפיחות המוזמנים וקיפול השולחנות - זה לא יהווה בעיה.

אכן, יש גם כאלו שמתנגדים בתוקף לתוכנית.
אלו יצטרכו באמת להמשיך במתכונת הקיימת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סיפורו המדהים של הרב משה חיים גרינוולד מניו יורק



אבי מורי הרה"ג ר' אברהם צבי גרינוולד זצ"ל נולד בלודז' אשר בפולין ובגיל שמונה התייתם מאביו. אמו שנשארה מטופלת בשבעה יתומים קטנים ודאגה מאד לחינוכו של בנה הבכור, שלחה אותו לבן דודה, הלוא הוא הגאון המפורסם רבי מנחם זמבה הי"ד, אשר גידל את אבי במסירות רבה וכמובן דאג ללימודו ואף היה לומד עמו בעצמו.

אבי היה כמעט בגיל שבע עשרה, כאשר התקיימה בוורשה החתונה הגדולה חתונת בתו של כ"ק הריי"ץ מליובאוויטש זצוק"ל עם כ"ק הרבי מליובאוויטש ותמיד היה אבי מורי זצ"ל מספר בתור חוויה רוחנית גדולה על החתונה ההיא, הן על עצם החתונה שבה השתתפו כל שמנה וסלתה של גדולי יהדות פולניה החסידית, והן על שאז זכה לראשונה להיות פנים אל פנים עם החתן הצעיר הלוא הוא הרבי, ולפגישה הזאת, כך הסתבר לו מאוחר יותר, היתה משמעות גדולה בעתיד.

כיצד זכה אבי להיפגש עם החתן – הרבי – פנים אל פנים?

ובכן, כאמור, הוא היה בחור צעיר אז, כמעט בן שבע עשרה, והוא הגיע לחתונה יחד עם קרובו ומחנכו הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד. למחרת החתונה אמר לו ר' מנחם זמבה שהוא הולך לבקר את החתן במלון שבו הוא מתאכסן, ואם הוא רוצה הוא יכול להתלוות אליו, כמובן שאבי הסכים וכך הלך לפגישה של ר' מנחם זמבה עם החתן.

אבי לא יכל לזכור ולחזור על מה דיברו השניים אבל הוא זכר היטב כי בסוף השיחה, לפני שנפרדו שני האישים, פנה אליו החתן – הרבי – ואמר לו "הרי עוד כמה ימים חנוכה – האם ידוע לך למה בנר חמישי של חנוכה עושים יומא דפגרא בכל ה'שטיבלאך'?"

אבי לא ידע מה לענות, והוא זכר שגם ר' מנחם הי"ד לא ענה ורק הסתכל בחתן כממתין לתשובה, ואז החתן – הרבי – פנה לאבי ואמר לו: "נר חמישי דחנוכה מסמל את החושך הכי גדול, כי היום הזה לא יכול אף פעם לחול בשבת קודש, ועל ידי נר חנוכה מאירים גם את החושך הכי גדול בעולם, ומשום כך החידוש והכח של חנוכה בא לידי ביטוי דווקא בנר החמישי שהוא הסמל של החושך וזו התפקיד של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, בוורשא או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

כאמור, אבי לא זכר את מה ששוחחו ביניהם שעה ארוכה החתן ור' מנחם הי"ד, אבל הוא אמר שלעולם לא שכח את העובדה ש"כל מסכתות הש"ס עפו שם בחדר", כשיצאו מהמלון – כך סיפר אבי – היה הגאון ר' מנחם זמבה בהתפעלות כה עצומה מהחתן של הרבי מליובאוויטש ובמשך ימים רבים לא הפסיק לדבר על כך גם בבית וגם עם כל מי ששוחח באותם ימים.



*



מאז עברו קרוב לעשרים שנה. אבי עבר את כל מוראות השואה, בתחילה בגטו ואח"כ במחנות ההשמדה. אשתו הראשונה וחמשת ילדיו הקטנים נטבחו מול עיניו, וכשנסתיימה המלחמה ובחסדי השי"ת נשאר בחיים, אוד מוצל מאש, היה שבור ורצוץ בגופו ובנפשו.

במשך שנתיים ימים התגלגל במחנות ההצלה ממחנה לשני, הוא ניסה ונדד בהרבה מקומות לברר אם יש ניצולים ממשפחתו הקרובה והרחוקה, ולדאבון הלב התחוור לו כי כל אחיו ואחיותיו עד אחד ניספו על ידי הצורר ימ"ש.

בשנת תש"ח נסע לארה"ב, לפילדלפיה, שם חי אחי אביו, ר' משה חיים גרינוולד, מחסידי אמשינוב אותו הוא לא הכיר פנים אל פנים כי הדוד נסע לאמריקה עוד בטרם נולד – אבל הוא ארגן את נסיעתו וקיבלו באהבה רבה כאשר הוא עושה הכל כדי להקל עליו ולנסות לשקם אותו לאחר מנת הייסורים הנוראה שעברה על אבי זצ"ל באירופה הדוויה.

בלחץ הדוד ובהתערבות האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל החליט אבי לשקם את חייו שנהרסו כליל ונשא לאשה בזיווג שני את אמי ע"ה, אף היא ניצולת שואה. אמי ע"ה ילידת קרקוב בתו של הר"ר זושא סינקביץ הי"ד, מחשובי חסידי אלכסנדר, ניצלה יחד עם אחותה והצליחו להינצל מיד בתחילת המלחמה כשהוברחו ממדינה עד שהפליגו לקנדה, שם גדלה בבית דוד אמם, הנגיד החסיד ר' קאפל שוורץ מחשובי יהודי טורונטו.



*​



לפני הנישואין של אבי עם אמי לקח ר' קאפל שוורץ את אבי לניו יורק ליחידות לכ"ק הריי"ץ מליובאוויוטש זצוק"ל כדי שיברכו. אבי מורי זצ"ל סיפר לי שממש נחרד ונדהם לראות את השינוי והזקנה הגדולה שקפצה על הרבי הריי"ץ מאז שראהו בחתונה בוורשא והיה קשה מאד להבין את דיבורו של הריי"ץ, ואחד מזקני החסידים שהיה בחדר הסביר ומסר את דברי הרבי.

ר' קאפל אמר לריי"ץ זיע"א שאבי הוא "אוד מוצל" שאיבד בשואה את משפחתו, ואז מעיניו הק' של הריי"ץ החלו לזלוג נהר של דמעות טהורות. הריי"ץ בירך את אבי לבנין עדי עד ואיחל לו אריכות ימים ושנים טובות. לפני שיצא אמר אבי לריי"ץ כי הוא זכה להיות בחתונה הגדולה בוורשא ואז – סיפר אבי – אורו עיניו של כ"ק הריי"ץ זיע"א והוא אמר לו כי כיוון שחתנו נמצא כאן עכשיו, וכיוון שאבי היה בחתונה – על כן כדאי שיכנס אליו לומר לו שלום.

ר' קאפל ואבי ירדו למטה ואחר שהראו להם איפה נמצא חדרו של ה'רמ"ש' כפי שנקרא אז – דפקו ונכנסו ואמרו שבאו על פי הוראת הרבי...

אבי היה בהתפעלות עצומה מכך שהרמ"ש הכירו מיד והשאלה הראשונה שלו היתה שיתאר לו את ימיו האחרונים של ר' מנחם זמבה הי"ד כי שמע שנהרג בגטו ורשה אך לא ידע את הפרטים. לאחר שאבי סיפר לו מה שידע אמר הרמ"ש לאבי "כיון שהרבי אמר לכם להכנס אלי – אם כן אני מחויב לומר לכם דבר תורה וכיון שאנו בחודש כסלו בסמיכות לחנוכה, הרי ידוע המנהג אצל רוב החסידים ממשיכי דרך הבעש"ט הק' לעשות "יומא דפגרא" בנר החמישי. ומהי הסיבה? מכיון שנר החמישי אף פעם לא יכול לחול בשבת אם כן זה ענין של חושך הכי חזק, וזה הכח והחידוש של נר חנוכה להאיר גם את החושך הכי חזק וגם התפקיד של יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו יורק או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

אין צורך לומר שאבי היה נדהם ונרעש, כאשר הוא עצמו הספיק כמעט לשכוח במהלך השנים את אותה אימרה בדיוק שה"רמ"ש" אמר לו כעשרים שנה קודם לכן, והנה עכשיו, פרץ הזכרון בבת אחת, וממש חזר כמעט מלה במלה על מה שאמר לו אז במלון, בוורשא, לפני עשרים שנה והלוא דבר הוא.



*

לאחר חתונתו שימש אבי מורי זצ"ל כרב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" ב"וושינגטון הייטס", שם נולדנו גם אני ואחותי, אבי התגורר שם כחמש שנים ואח"כ בהשתדלות ר' קאפל שוורץ עבר להתגורר לידו בטורונטו ושימש גם שם כרב ומלמד בקהילת החרדים שם.

במשך השנים, בטורונטו, התקרב אבי מאד לחסידות סאטמאר שהיו בעיר, כיון שעבודתו ברבנות ובהוראה היתה אצל חסידי סאטמר, אף שלא שלח אותנו להתחנך בסאטמר, שלח אותנו למוסדות הקרובים לרוחה, אותי ואת אחי שלח לישיבת "נייטרא" המפורסמת.

למרות שבהשקפותיו היה אבי קרוב לשיטת סאטמר מעולם לא דיבר חלילה נגד הרבי מליובאוויטש, ואדרבה, תמיד היה מדבר עליו בהערצה וחרדת כבוד מיוחדת וזה החדיר גם בנו, הבנים והבנות.

בחורף של שנת תשכ"ט התחתנתי אני, אבי אמר לי כי למרות שאיננו חסיד ליובאוויטש – הרי מכיון שלפני החתונה שלו זכה לקבל את ברכתו של הרבי, על כן ליבו אומר לו והוא מרגיש צורך ורצון להכנס עמי לרבי מליובאוויטש לקבל ברכתו לפני החתונה, למרות שמאז, למעלה מעשרים שנה, לא התראה עמו.

אני הסכמתי בלב שלם אבל אז התברר שזה לא כ"כ פשוט להיכנס לרבי, רק לאחר דו"ד עם המזכיר של הרבי – וכך לאחר שאבי הסביר לו שלא יכול לחכות כמה חדשים להזמין תור ל"יחידות" כי ברצונו לקבל ברכה לפני החתונה – הסכימו לתת לנו תור להכנס ובלבד שנבטיח שזה יהיה "רק לבקש ברכה" ולא נעכב את הרבי, אבי הבטיח ונסענו במיוחד מטורונטו ביום שנקבע לנו.



*



אינני זוכר את השעה המדוייקת שנכנסנו לרבי, אבל זה היה קרוב לבוקר מאשר ללילה, אי שם באשמורת הבוקר, אני ראיתי פעם ראשונה פנים אל פנים את פניו של הרבי, ובפרט עיניו הק' עשו עלי רושם גדול, אבי נתן לרבי את ה"פתקה" כנהוג ושם השמות שלי ושל הכלה שלי ובקשת הברכה של אבי שנזכה לבנין עדי עד וכו'.

כשלקח הרבי הפיתקה מיד אבי, עוד בטרם פתח אותה, הביט באבי בחיוך רחב ואמר לו: "נאך העכער צוואנציק יאר שוין טאקע געקומען די צייט, בפרט אז דער שווער האט דאך אייך געשיקט צו מיר" [-אחרי יותר מעשרים שנה באמת הגיע כבר הזמן, בפרט שחותני הרי שלח אתכם אלי...].

אבי נותר על עומדו נדהם ונפחד ונרעש ולא מצא כח לפתוח את פיו, בינתיים הגבאי הדופק בחוזק בדלת אך הרבי עשה תנועת ביטול בידו כמי שאומר אל תשימו לב, תוך כדי כך הרבי פתח את הפתקא הביט בה כהרף עין ותיכף התחיל לתת לנו את ברכותיו הקדושות שיהיה בנין עדי עד וכו' וגם בירך את אבי באריכות ימים ושנים טובות וכו' ואמר לו בערך בזה הלשון: אזוי ווי איר האט משמח גיווען ביי מיר אויף דער חתונה, וועט אייך דער אייבערשטער געבן כוחות און נחת משמח זיין אויכעט ביי דער חתונה פין אייער אייניקל " (כמו ששמחת בחתונה שלי ה' יתברך יתן לך נחת וכח לשמוח בחתונת הנכד שלכם).

מעיניו של אבי זלגו דמעות של התרגשות וגם אני מאד התרגשתי, ביודעי עד כמה אבי שבור ורצוץ בגופו מכל מה שעבר עליו במחנות וכו' ועד כמה יקרה לו ברכה כזו של הרבי.

לפני שיצאנו הרהיב אבי עוז ושאל את הרבי: היות והבטיח למזכיר שאנחנו נכנסים רק לבקש ברכה, בכל זאת כיון שיש שאלה שמאז מציקה לו האם הרבי מרשה לו לשאול.

הרבי חייך מאד ואמר לו (בערך(: "אזוי ווי דער רבי דער שווער האט אייך גישיקט צו מיר – מוז איך אייך ענטפערן אלע קשיות". (כיון שכבוד קדושת מו"ח אדמו"ר שלח אתכם אלי – אני מוכרח לענות לכם על כל הקושיות). וכששוב נשמעו דפיקות חזקות בדלת שוב עשה הרבי בידו סימן שלא נשים לב.

אבי פנה אל הרבי ואמר: מסיבות שונות יצא לי במשך כל השנים להיות בקרב חסידי סאטמר והחוגים שלהם ושם אני שומע כל הזמן טענות ומענות על שיטת ליובאוויטש, ואף שחלילה איני מקבל כל הלשון הרע שאני שומע וכו' אבל בכל זאת הצליחו גם אצלי לעורר קושיה גדולה על השיטה של ליובאוויטש בכל הקשור להתחברות לרשעים וכו', והרי ידועים הפסוקים כמו "משנאיך ה' אשנא" וכו' ואיך זה שליובאוויטש מתחברת במאור פנים עם רשעים הלוחמים נגד השי"ת ותורתו וכו'.

אבי אמר לרבי שהוא מבקש סליחה על עצם השאלה ולא התכוון חלילה לקנטר אלא אדרבה רוצה להבין שיטתו של הרבי כדי שיוכל לענות גם לעצמו וגם לאחרים וכו'.

הרבי פנה אל אבי בשאלה: מה היה עושה אותו קנאי מהשכנים שלך, אם חלילה הבת שלו היתה יוצאת לתרבות רעה? האם היה מנסה להחזירה לדרך התורה והמצוות או שהיה אומר "משנאיך ה' אשנא" ו"אסור להתחבר לרשעים" ולכן יתרחק ממנה ולא ירצה לקרב אותה?

הרבי לא המתין לתשובה, ומיד המשיך: אותו קנאי, היה עונה בודאי שכשמדובר בבת שלו זה שונה, כי על זה נאמר: "ומבשרך אל תתעלם" וכאן הרצינו פניו הק' של הרבי והוא עצם את עיניו הק', דפק על השולחן ואמר "ביי דער אויבערשטן איז יעדער איד טייער ווי א בן יחיד ביי דעם רבי'ן דער שווער איז יעדער איד ומבשרך אל תתעלם!" [ - אצל הקב"ה כל יהודי יקר כמו בן יחיד אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם'].

לאחר מכן הביט הרבי בי ובאבי במבט חודר ואמר: "ומסיימין בברכה כידוע נהגו אצל כל החסידים לחגוג את נר חמישי דחנוכה מה הטעם? כיון שנר חמישי של חנוכה לעולם לא יכול לחול בשבת ולכן זה מסמל את שיא החושך ובכח של נר חנוכה אפשר להאיר גם את העניין הכי חשוך, זה תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקומות הכי חשוכים, ולא משנה אם הוא נמצא בטורונטו או בלונדון, כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, בנו יחידו של הקב"ה וכשמדליקים את הנשמה שלו בנר של קדושה – מתעורר גם היהודי הרחוק ביותר במקום החשוך ביותר".

אבי שהיה נדהם ונרעש באופן הכי מבהיל, לא שמע גם את מלות הברכה האחרונות של הרבי והוא אפילו לא זכר איך הוצאתי אותו מהחדר של הרבי.

כל הדרך חזרה לטורונטו הוא לחש רק שתי מלים, פלאי פלאים, פלאי פלאים.



*



מאז עברו בערך כעשר שנים. בשנת תשל"ט התחתן אחי הצעיר בעיר לונדון, וכל המשפחה, אבי ואמי, אחותי וגיסי ואני נסענו לחתונה. במטוס בדרך ללונדון ראיתי שאבי מוטרד ומשהו מעיק לו, שאלתי במה הענין, ובתחילה לא רצה לספר, רק אחרי כמה פעמים ששאלתי סיפר לי:

כמה דקות לפני שעזב את הבית בטורונטו, נכנס אליו השכן, מהמכובדים ביותר בקהילה, ובכה לפניו בדמעות שליש, ואמר לו שמה שהוא מספר לו עתה זה סוד כמוס ושלא יספר לאיש רק בלית ברירה הוא מספר לו אולי יוכל לעזור.

ובכן מסתבר שהבת של אותו שכן הידרדרה מאד ביהדותה, בתחילה ההורים לא כל כך ידעו מכך כי הסתירה לגמרי מפניהם, אבל לפני שבועיים התברר להם למרבה האסון והבושה שהיא ברחה עם איזה גוי ללונדון ומאז אצלם בבית בכי ומספד ותשעה באב כל הנסיונות שלו על ידי קרוב משפחה בלונדון לאתר אותה עלו בתוהו ולכן הוא מבקש מאבי, בהיות שהוא נוסע ללונדון, שיראה לטכס עצה ולהתעניין אולי יחוס אולי ירחם ה', אולי יוכל לעזור למצוא את הבת ולמנוע ממנה מרדת שחת.

אבי שהיה בידידות קרובה מאד עם השכן, היה נרעש מהסיפור, וגם אני מאד לקחתי ללבי וחשבתי איך ומה נוכל לעשות בענין זה בלונדון.

החתונה היתה בשעטומ"צ, ובלילה הראשון של השבע ברכות פנה אבי למחותן, סיפר לו את המעשה עם בת השכן, ושאל אותו אולי יכול לייעץ לו איך ואיפה – אם בכלל שייך – להתעניין ולעשות משהו בנידון.

המחותן מיד כששמע הסיפור, אמר לאבי מורי שאם כי הוא אין לו שום מושג בזה, הרי יש לו ידיד חסיד חב"ד, שהרבי מליובאוויטש מטיל עליו תמיד כל מיני שליחויות ושמו הוא הר"ר אברהם יצחק גליק, ואם יש מישהו שיוכל לעזור בזה הרי הוא האיש, כי כבר איתמחי גברא להציל ברחבי אירופה הרבה נשמות יהודיות מהתבוללות.

עוד באותו לילה צלצל המחותן לרב גליק, סיפר לו את כל סיפור המעשה ועד כמה הענין דחוף, והרב גליק ביקש הטלפון של הורי הנערה מטורונטו אולי יודעים אי אלו פרטים וכתובות שיתנו לו קצה חוט איפה להתחיל בחיפושים. הרב גליק בצידו הבטיח לעשות את כל המאמצים וההשתדלות.



*



אינני יודע איפה חיפש הרב גליק, לאן הלך, אצל מי בירר, אבל באחת הלילות כעבור כעשרה ימים – אבי ואמי נשארו בלונדון עד אחרי חנוכה – צלצל הרב גליק למחותן ואמר שיבוא אליו בדחיפות "יש לי הפתעה מאד טובה".

המחותן ואבי מיהרו לבית הרב גליק, כשנכנסו לביתו ראו בסלון ביתו יושבת בחורה וממררת בבכי. בפתח הסלון דלקה החנוכיה.

לפתע, תוך כדי שאבי מסתכל על החנוכיה ורואה את חמשת הנרות הדולקים – אבי כמעט נפל מתעלף ארצה. הוא נזכר במשפט המוזר שהרבי הקדוש אמר לו לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה, ולפני עשר שנים.

"נר חמישי של חנוכה מסמל את הכח של החנוכיה והתפקיד של יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר, בוורשא או בלונדון, בניו יורק או בלונדון, בטורונטו או בלונדון"...

"מה יעשה אותו קנאי", אם הבת שלו תדרדר... אצל הקב"ה כל יהודי הוא בן יחיד... אצל כ"ק מו"ר אדמו"ר כל יהודי הוא "מבשרך אל תתעלם"...

אין צורך לומר שהבחורה חזרה בתשובה שלמה, ואין גם צורך לומר שמאותו יום לא פתח יותר אותו "קנאי" את פיו נגד ליובאוויטש...



*

כשחזר אבי לקנדה עשה כל המאמצים להיכנס לרבי מליובאוויטש, הוא הרגיש צורך וחובה נפשית לאחר מה שקרה להיכנס לקודש פנימה אבל באותן שנים כבר היה קשה מאד להיכנס לרבי ל"יחידות".

רק בתשרי הבא, שנת תש"מ, לאחר מאמצים מרובים הצליח אבי להיכנס ל"יחידות" באותו לילה שנכנסו קבוצת האורחים שהגיעו לרבי לחגים.

אבי סיפר לי שמרוב התרגשות לא יכל להוציא הגה מהפה, וכשהתחיל לדבר ולספר את הסיפור פרץ בבכי. הרבי שמע ממנו רק כמה משפטים, ואז פנה לאבי ואמר לו: "דער שווער האט דאך געהאט א ווייטן קוק"... [לחותני הרי היה מבט רחוק]...

וכל פעם שסיפר אבי מורי זצ"ל את הסיפור היה אומר שהרבה יותר מהמופת הפלאי של הרבי מליובאוויטש, שכבר לפני חמישים שנה בהיותו חתן, ראה כל כך למרחוק... הרבה יותר מהמופת הזה הוא התפעל בכל ליבו על גודל הענווה השמיימית של הרבי שאמר לו בפשטות הכי גדולה וברצינות הכי גדולה "דער שווער האט דאך געאט א וויטען קוק"...

ושרשרת המופתים הפלאיים לא פסקה: בי"ד כסלו תשמ"ט, בדיוק שנגמר השבע ברכות מחתונת בתי הבכורה (כפי שהרבי בירך אותו שישמח בחתונה של הנכד) ובדיוק ביום שבו מלאו ששים שנה מהחתונה הגדולה בוורשא של הרבי – באותו ערב שבק חיים לכל חי והשיב נשמתו למרומים.



זכותו תגן עלינו

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה