הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מחר מזג אוויר נוח יחסית. רק 47 מעלות בצל. נצא כולנו ליום כיף", קבעה המטאורולוגית הראשית של הבית.
"רגע, יש כאן כשל לוגי. אמרת 'לצאת' ו'כיף' באותו משפט. משהו פה לא מסתדר", ניסיתי להמתיק את הדין.
ביצה שתישבר בחום הזה בחוץ תהפוך תוך שנייה לחביתה, ואם תשתהה עוד שנייה תהיה לפחם. יש לי חבר שף שבימים כאלה מוותר על הבישול בגז ועובר לבישול בשמש. מצד אחד חסכוני, מצד שני מסוכן: לא פעם התבשילים נשרפים.
אבל כיף זה כיף, ומי אני שאהרוס אותו. מקסימום אהפוך לתבשיל צלי כיפי. אמי, שבהיותי זאטוט רצתה לאכול אותי, תוכל לממש את רצונה באיחור קל.
מחר נשכים קום, נאחר לקו 56, נעלה על הבא אחריו, שיגיע כעבור שעתיים. ממנו נרד בתחנת ביניים; משם נלך רגלית לתחנה שנמצאת בין מושב "אין תקווה אבל בכל זאת כיף", למושב "נתקענו בתחנה בבין הזמנים תש״א, אז הקמנו לנו יישוב". שם נחכה לקו 4569, שאמור להגיע בכל דקה, אלא שהנהג יצא ליום כיף עם משפחתו, אז היום הוא לא יגיע.
אבל לא נורא: יש כאן מגלשה ישנה ונדנדה מימי המנדט הבריטי, שעדיין מחוברת איכשהו בשרשרת אחת. אפשר לממש את הכיף ולהמשיך ליהנות עוד ועוד ועוד.
וככה כייפנו, השתוללנו ונמסתי אט-אט עד שנעשיתי שלולית.
הילדים, שעד לפני רגע קיפצו עליי בתור המתנפח הראשי של יום הכיף, קיפצו עכשיו בתוכי. לא ייאמן איך ילדים יודעים להוציא את המירב מהאבא בכל מצב צבירה, גם זה הנוזלי.
"לא הבטחת לנו יום כיף?", ניסיתי להרים ראש מהשלולית ולמחות.
"בשביל כיף מותר קצת לסבול", ענתה חסרת מצפון.
והנה סוף־סוף, קו 4569 הגיע. כל המשפחה העמיסה את עצמה עליו בחדווה. אף אחד לא חשב לגרוף גם אותי הביתה. עכשיו אני ביצה חסרת ערך. אני רק מקווה שעל אדמתי עוד יוקם יישוב שיישא את שמו: "בין הזמנים כיפי, נקנה בייסורים"
"רגע, יש כאן כשל לוגי. אמרת 'לצאת' ו'כיף' באותו משפט. משהו פה לא מסתדר", ניסיתי להמתיק את הדין.
ביצה שתישבר בחום הזה בחוץ תהפוך תוך שנייה לחביתה, ואם תשתהה עוד שנייה תהיה לפחם. יש לי חבר שף שבימים כאלה מוותר על הבישול בגז ועובר לבישול בשמש. מצד אחד חסכוני, מצד שני מסוכן: לא פעם התבשילים נשרפים.
אבל כיף זה כיף, ומי אני שאהרוס אותו. מקסימום אהפוך לתבשיל צלי כיפי. אמי, שבהיותי זאטוט רצתה לאכול אותי, תוכל לממש את רצונה באיחור קל.
מחר נשכים קום, נאחר לקו 56, נעלה על הבא אחריו, שיגיע כעבור שעתיים. ממנו נרד בתחנת ביניים; משם נלך רגלית לתחנה שנמצאת בין מושב "אין תקווה אבל בכל זאת כיף", למושב "נתקענו בתחנה בבין הזמנים תש״א, אז הקמנו לנו יישוב". שם נחכה לקו 4569, שאמור להגיע בכל דקה, אלא שהנהג יצא ליום כיף עם משפחתו, אז היום הוא לא יגיע.
אבל לא נורא: יש כאן מגלשה ישנה ונדנדה מימי המנדט הבריטי, שעדיין מחוברת איכשהו בשרשרת אחת. אפשר לממש את הכיף ולהמשיך ליהנות עוד ועוד ועוד.
וככה כייפנו, השתוללנו ונמסתי אט-אט עד שנעשיתי שלולית.
הילדים, שעד לפני רגע קיפצו עליי בתור המתנפח הראשי של יום הכיף, קיפצו עכשיו בתוכי. לא ייאמן איך ילדים יודעים להוציא את המירב מהאבא בכל מצב צבירה, גם זה הנוזלי.
"לא הבטחת לנו יום כיף?", ניסיתי להרים ראש מהשלולית ולמחות.
"בשביל כיף מותר קצת לסבול", ענתה חסרת מצפון.
והנה סוף־סוף, קו 4569 הגיע. כל המשפחה העמיסה את עצמה עליו בחדווה. אף אחד לא חשב לגרוף גם אותי הביתה. עכשיו אני ביצה חסרת ערך. אני רק מקווה שעל אדמתי עוד יוקם יישוב שיישא את שמו: "בין הזמנים כיפי, נקנה בייסורים"
