ביום של הארוסים קמתי משוגעת.
זה קורה לי לפעמים, הלחץ וההתרגשות ומספיק שמשהו אחד לא הולך לי והכל מתפרץ לי לגוש אחד גדול של עצבים.
אמרו לאנשים להגיע בתשע, שזו שעה מוזרה ואני אמורה להסתובב עם תסרוקת ואיפור עד אז.
בערך בשבע ישבתי על הכסא הסגול והייתי עצבנית נורא, ניסיתי לשחרר את השרשרת שהסתבכה לי ולא הצלחתי, כולם בחוץ היו עסוקים בלסחוב ולארגן ואני התמלאתי קוצר רוח.
בסוף אחרי שנתתי לעצמי ציון מאה במראה ויצא לי סופסוף חיוך קטן, שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל.
זו היתה נעמי אלבוים, עניתי.
''דבורה מה נשמעעעע איך אתתת??'' צרחות מרוגשות בקעו מהטלפון, זיהיתי שם את נעמי, מלי ושורי, החברות מהקבוצה שלנו ''אנחנו עכשיו באולם, מארגנות את העוגות, הבר יצא טירוףףף'' שמחתי והמצב רוח העצבני שלי טיפה השתפר, אני אוהבת עוגות, עיצוב וכל מה שבינהם.
''וואו תודה אין עליכם! תצלמו את זה שישאר מזכרת'' ביקשתי מהם. אני רוצה אחרי זה לעשות אלבום, אולי.
''אין בעיה, נצלם לך בוק, תגידי מה איתך? שורדת איכשהוא?'' זו היתה נעמי, אני אוהבת אותה כי היא תמיד שואלת שאלות נעימות, ''לא יודעת, אני עצבנית ולחוצה נורא" עניתי לה, נותנת לעצמי להתמסכן בכל הכח ''אני ככה מהבוקר'' הוספתי, ובבת אחת הבנתי למה אני עצבנית.
זו דודה חנהלה ליפמן. הכל בגללה!
מי ביקש ממנה להתקשר על הבוקר ולשאול אותי אם אני מתכננת להגיע עם שיער פזור לארוסים?
מה היא מתערבת בכלל??
מאז שאני בת שש עשרה היא חופרת לי על החיים וכל דבר שאני עושה יש לה מה להגיד!
מילא שהיא התקשרה, אבל להגיד שהיא הגיעה למסקנה שעד היום היא לא אמרה כלום, אבל עכשיו היא חושבת שהיא צריכה להגיד לי שאני אדע שהחיים לא זה משחק ושאני אחשוב פעמים איך אני רוצה להגיע לארוסים כי זה דבר מהותי עם השלכות לכל החיים?
הייתי די בהלם כשהיא התחילה לדבר אז אמרתי לה רק אוקי, וכן, ואני שומעת וכאלו עד שהיא השתתקה ואז שאלתי אותה בקרירות אם היא צריכה עוד משהו.
אז היא השתעלה ואמרה שלא, ושתהיה לי התארגנות נעימה וניתקה.
''את מבינה?'' סיפרתי לנעמי בסערה ''זה מה שיש לדודה שלי להגיד לי בבוקר של ארוסים!'' הייתי עצבנית, מיד אחרי שניתקתי לחנהלה הגיעה המונית לקחת אותי למאפרת, ואני נשארתי עם הרגשה רעה ואפילו לא זכרתי למה.
נעמי שתקה.
ידעתי שהיא חושבת, אני מכירה אותה.
''דבורה...'' היא התחילה בנימה מחושבת '' אני לא יודעת אם זה הזמן המתאים לומר לך את זה, אבל התחלת אז אני אגיד לך מה אני חושבת בקצרה ואם תרצי נדבר על זה בהמשך'' נעמי חמודה, יש לה טון נעים ומתנגן, הרגשתי שאני רוצה לשמוע אותה ''אוקי'' אמרתי לה, רגועה יותר ''מה את רוצה לומר לי?'' הייתי סקרנית, נעמי לא מדברת הרבה.
נעמי נשמה לפני שהתחילה ''תראי, את בחרת לך סוג של דרך, שלא מסתנכרנת עם הדרך שבה חינכו אותך ובדרך שבה גדלת, יש את החסידות ויש משפחה ויש חברות והם בסגנון אחר ממך ומי כמוני יודעת שזו זכותך'' נעמי עצרה רגע, אולי חיכתה לתגובה. הנהנתי בראשי ''אוקי...?''
היא המשיכה ''אבל את חייבת להבין, ובאמת כדאי כמה שיותר קודם, שזה לא יכול לעבור חלק, את לא יכולה גם לבחור לך סגנון אחר לגמרי, ואולי אחד כזה שסותר את הערכים של המשפחה שלך, וגם לצפות שכולם יקבלו את זה בשמחה, את מבינה?''
עכשיו שתקתי אני.
''תביני שכל דבר קטן אצלך מקפיץ גם את המשפחה שלו וגם את המשפחה שלך, וכל הסיבה שלא מספיק הרגשת את זה כמוני, או כמו שורי,'' חיוך מר עבר בנינו, אחוות המורדות ''זה באמת בגלל ההורים שלך שהם באמת נדירים, ואולי בגלל שיש לכם משפחה קטנה'' היא הוסיפה.
''אז פשוט, אם תשאלי אותי ואם תרשי לי לדובב את חנהלה ליפמן, מה שהיא באה לומר, זה שתחשבי על כל דבר שאת עושה, למה את עושה אותו ושתביני שבאמת יהיו לזה השלכות, כי בסופו של דבר אתם לא הולכים לחיות לבד, את ושלוימי.. למרות שאולי היית רוצה...'' היא צחקה.
שתקתי עוד.
לא ידעתי איך אני מסיקה מסקנות מההרצאה של נעמי.
אני אצטרך לדבר גם על זה עם שלוימי.
הנושאים החמים
Reactions: זהבי ש., ספרות בנשמה, חיה1111 ועוד 23 משתמשים26 //