23:
אם מישו פספס, בתוך כל הדיונים העליתי גם פרק 22
משהו הולם ברקותיו של הסגן אלוף, דופק, פועם, לוחץ, קודח.
הוא נמצא פה ונמצא שם, הכל בטרוף עשייה מושלם ומוכר וניסי.
עובר, מאשר, שולח, וקורא.
מכנס ישיבה קצרה ודחופה.
מעלה ומוריד, שולל ומתקן.
מקבל דיווחים מפה ומשם ומנסה להשלים מהם תמונה מציאותית.
אפס.
הדיווחים סותרים כל כך ומשתנים כל כך משעה לשעה.
הרוגים מכל הצדדים. צד ימין מתקדם. התקדמות משמעותית. צריך עוד כח. נסיגה המונית. החובשים לא משתלטים. אין מי שייצא מזה חי. כבשנו את כל צדדי הנחל. נחלים של דם.
אף אחד לא יודע להסביר באמת מה שקורה שם בשטח.
קצות האצבעות בוערות לו. איך אפשר לשלוח ככה פקודות? מי אמר מה נכון?
האדמה רותחת לו. איך יידע שהפקודות שלו באמת עוברות, ורק למי שצריך? אולי 'חפרפרת' משנה אותן? משבש אתן? אולי עולה עליהן ומעביר אותן לצבא האויב?
אוהל המפקדה צר לו, אבל בחוץ יוקדת שמש, צורב אבק שריפה, ולוהטים תותחי המלחמה.
אין אוויר. אין אוויר.
ואין לאן לברוח עוד.
רק ללילה.
והוא יבוא עוד שעות.
מישהו בטוח בחייו עד אז??
קצת לפני הערב, כשנרגעות הרוחות באופן יחסי, והעניינים מתחילים להתבהר – מפקיד מתיו את הסמכויות הנדרשות בידיהם של מי שצריך להפקיד, בודק ומרענן נהלים, ורק אז נפנה להרגיע גם את רוחו שלו.
טוב, לא ממש. באופן זמני בלבד.
אבל באופן היחיד שהוא מכיר.
הוא פונה לאוהלו, לישון.
הוא נרדם מהר משרגיל וכנראה ישן עמוק וחזק עוד יותר משנרדם מהר, רק זה יכול להסביר למה התעורר בחצות.
ראשו כבד. הפטישים כבר לא הולמים בו, אבל עדיין מרגיש כאילו משהו לוחץ בתוך גולגולתו בחוזקה. הוא לובש את בגדיו ויוצא החוצה, לשבילי העפר שבקצה המחנה, ל
נשום לילה.
ריח חזק וחרוך עוד עומד באוויר, מתערבל ונאבק במשב האוויר הצלול.
משהו גואה בו. רגש ישן ומתסכל,
חסר שם.
כמו כל רגשותיו.
דבר מה באוויר כבד וסמיך מאוד, וזה לא רק הריח הדם והאש, להם הסכין כבר שנים. זה לא משהו ברור או ניתן להגדרה. עצביו המתפקעים וחושיו הדרוכים ממילא גורמים לו להסתובב לאחוריו ולסרוק את השטח סביב. אבל אפילו הוא, בעל טביעת העין החדה, או ליתר דיוק - המייצג של טביעה מהסוג הזה, לא מוצא דבר.
כמה אוהלים לפניו, מספר אוהלים לפני הגדר, הוא רואה צללית אדם נעה בחושך.
"סיליפט", הוא אומר לעצמו והאוויר נתקע לו בסמפונות רק לרגע, "עורך מסיבת פרידה מהלילה האחרון שלו פה".
וזה התסכול והמרירות שגורמים לו שלא להתעמק בצללית עוד. לא ש
הוא יודע שזה
הם. אבל זה הם. רק הם, בפרוש. אם היה מתעמק עוד רגע הייתה טביעת העין הידועה שלו מגלה לו שאלו רק מחשבותיו ששוב ניצחו אותו, והטעו אותו להסיק כך, בחופזה. כי אין התאמה בין קווי המתאר של הצללית לאלו של סיליפט.
אבל הוא לא מתעמק עוד. רק מהרהר רגע בכך שלא מתאים לו, לסיליפט, להיראות ככה, על פני השטח. תמיד הוא מקפיד להיות דומם ונעלם, עד שאפילו הוא, סגן אלוף מתיו, לא תמיד מבחין בו.
וזו המחשבה האחרונה שלו לפני שהעולם משתבש, מתהפך ויוצא מדעתו.
הנושאים החמים
