בלדה אינסופית על ג'וק תמים ומלחמת אבירים ניצחת.

[רוח סערה]

מכתיבת הבלדה הנסיונית הזו למדתי כמה שיעורים חשובים:


א. שכל אחד יכול,(עם הרבה חריקת שיניים ומחיקות).

ב. שאחד הסיגופים הקשים הוא- לנסות לקצר את מה שיצרת.(התנצלות מראש על האורך)

ג. שצריך להכין 4 שעות פנויות מראש לפני שנכנסים לזה.

ד. שיש בזה דמיון למשחק טטריס, למי שמתחבר, (ומי שלא, "משחק טטריס" ממילא לפני החגים כשהוא צריך להנדס את העופות מהחלוקה שייכנסו כולם בתוך הפריזר הקטן , אבל אז זה לא כיף, והרבה זיעה (קרה בררר) נשפכת על זה).

ה. שכשמרימים את הראש מהדף בתום הזמן הנ"ל, ומבינים באיזו זווית ופרצוף יימצאו אתכם הילדים מחר בבוקר (עוד שעתיים) מתמלאים חרטה עצומה, והשאלה זועקת מעצמה- האם זה היה שווה? לא חבל על דאבדין? (על הזמן היקר, למי שלא הבין)


את זה תשפטו בעצמכם:


כבר שבועיים שאינו רואה את המיטה.
המסך מאבן לו המוח.
הרכבת דוהרת ולא מאיטה,
לעצור אותה- אין לו כוח.


החשק ללימוד עבר כבר מזמן,
בכח חוטף שטיקל גמרא.
ל"עיתים" חודשים כבר אינו נאמן,
ואף לא האזין ל"דבר תוירה".


חלומו- כשרק העומסים ייגמרו
וסדר יומו יתפנה,
מיד כשכמה עניינים יסתדרו,
את אורחות חייו ישנה.


לא עוד מסך, לא עוד מחשב.
יענה רק על מה שחייב.
יחזור לשגרה רציני וחושב
לתפקד כבעל, גם כאב.


ובליל האתמול פתאום זה קרה-
המטלות כבר כמעט נגמרו.
בחגיגיות אמתית וברוח טהרה,
ברגשות שעד כה נאצרו.


הגיע הביתה, הקשיב הוא ל"נייעס"
של כולם מגדול עד קטן.
אחרי שגמרו פתח המשנייעס
לבחון את ילדו הקטן.


נחת ואושר מילאו את ליבו.
דמעות נצצו בעיניו.
הרגיש שאמנם אינו בן-נביא,
אך יודע את שלפניו.


את העסק ימתן, יקצר, יקצץ,
ישנה הוא את כל מהותו.
את היצר הרע ידכה וירוצץ,
"תהא תורתו- אומנותו".


אך רק מתגרים בו, בזה הברנש,
פתאום את הראש הוא מרים.
בחשאי בודק הוא דופק ומרגש,
ומתחיל הוא לטעון בדברים.


"זה לא כדאי להיות קיצוני,
זה גם אף פעם לא עובד,
והרי בתוככי ליבך, בינך לביני-
חלש אופי הנך, ולא מתמודד".


פתאום איבד הוא את כל בטחונו-
הזדחל לו ממנו החוצה.
ובלי לחשוב הוא מוצא את עצמו
אל הרע ברגליו ירוצה.


חש כיצד מתהפכת בטנו
כשהקיש אליי מסך את הקוד.
ייסורי המצפון חנקו את גרונו
כי הנהו ירוד עד מאוד.


"רק לשלוח מייל קטן ומשמים,
מה עניין מזאת תעשה?"
בקע לו לפתע הקול ה"תמים"
ושמר על הטון מהוסה.


המייל התפתח להתכתבות מרתקת,
וב"ויקי" מחקר על האטום.
ותיכף הרגיש שהחגורה מתהדקת,
ועומד כבר על פי התהום.


את הבוז העצמי כה קשה לתאר.
בשעון הקיר הוא מביט.
השעות כה קטנות, הלילה קודר.
היימצא עוד מניין לערבית?


"קטן" שומע הוא קול מתרחק
במיטה- כשהוא נים ולא נים.
זה היצר הרע שממנו שוחק,
חבלי עיניים גם על לב נפרשים.


וכך הוא נרדם כמעט כבר שנה
"קטן" היא נחקקת, צורבת,
כמנגינה מונוטונית לפני השינה
שאת כל ישותו שואבת.


אתא בוקר, מתחדש העולם.
אור חדש, חדשים לבקרים.
הרי צדיק נופל- צדיק גם קם.
ואת קורות הלילות- מדחיקים.


יום אחד, פתאום זה קרה,
בלי הכנה מוקדמת.
באחד הספרים עיין וקרא
ומצא שם תשובה מרוממת.


בן של מלך הנני, פתאום הוא קלט,
בהתרגשות קם על רגליים.
לא אהיה לו יותר כעבד נשלט,
באש- בוערות העיניים.


"ומי זה אתה שנועץ בי טלפיים?"
תלשו, בעצמה, בחזקה.
"עמוד ממולי, הבט לי בעיניים,
תראה לי במה כוחך?"


כה קטן ומושפל התגלה היצור-
זה שלחש מדי ליל.
זעיר ושחור, פחדן וכעור.
ועצום למולו- בן החיל.


תפס האדון ביצור הפחדן,
השליכו בעוצמה על הארץ.
ובעוד הוא בפחד שוכב אפרקדן,
מעכו ברגליו במלוא מרץ.


את כוחו האחרון היצר ניסה
כדי להבהיל האדון.
את כל איבריו פיזר במנוסה,
כמחווה ליומו האחרון.


אך מהר מדי הזדחח האברך,
"התהלל חוגר כמפתח".
חזר הוא הביתה ללא כל מורך
ותכף בניגון למדני הוא פוצח.


אך רגל קטנה, שחורה, שעירה
המשיכה בעצביה לנוע
עדיין לא הנפיקו לו תעודת הפטירה
והזקן- אמנם כסיל אך לא כנוע.


דחף עצום פיעם לפתע בלמדן,
התפלש אל דפי התלמוד
"למחשב, ומיד!", קול עיקש ומרדן.
בלעדיו אתה "מת", אתה אבוד!


לחדר המחשב רץ באמוק.
דעתו כמעט מיטרפת.
תוך שמבכה על שמוליך עצמו לצינוק,
ולא תינתן לו פעם נוספת.


ואז נעצר בהבזק של הרגע
כל העולם מלכת עמד.
מהניסיון הזה- איך יוצאים ללא פגע?
האם יוליך הוא עצמו אל השמד?


"והריני בן של מלך גדול ונורא.
וכוחות עצומים לי יש".
הוא נזכר ברגשה במה שקרא,
ובחר שלא להתייאש.


"אחראי וגדול, נאמן ויכול,
מתמיד, מתמודד ושקול".
כך הוא אמר לעצמו בקול,
ומילא את ליבו החלול.


גם לפני שנרדם הוא חזר לעצמו
על ה"מנטרה", ואפילו פיתח.
וכך, מדי לילה עלה על יצועו
האברך הגיבור, הפיקח.


ומאז המחשב לא איים על חייו.
תפס הוא צורה מרובעת, צדדית.
הלימוד נהפך לכל מאוויו.
והרוח שנישבה בו- גבית.


סופו של סיפור- חייב להיות טוב.
והלקח ממנו- ברור.
יועיל למי שקשה לו לסחוב,
שהטוב והרע- בו צרור.


ככל שאת היצר תנסה לדחות-
יתגבר הוא ביתר שאת.
על כפית של ביקורת- כוס חיזוק לפחות.
ורק כך,
מן העולם הזה
תתפטר-
תמים, בלי עול, בלי חטא.

 

[מוזיקאית]

כתיבה יפה ונעימה!
והמסר...חזק!

 

[שירו]

מיוחד מאאד!!!!!!!!
ומחייב.

 

[מרשמלו]

חזק!!! ומחזק!!!

 

[בן המלך]

המסר ניבט מכל שורה, חזק.

 

[אלישקף]

חזק חזק! (גם לנשים)
הוכחת לי את מה שפקפקתי בו:
תמיד תהיתי האם כשרון (ולאו דווקא כתיבה) מתבטא בזה שהיצירה נשפכת לך ללא מאמץ, או שפרי משובח של עמל גם נקרא כשרון. (בתחום האומנותי אני מדברת).
ועכשיו אני חושבת שברור לכל שכשרון לא בהכרח חוסך מאמץ, ועבודה מאומצת אינה מעידה על חוסר כשרון - כי מה שכתבת כאן בעמל הוא רווי כישרון.
(ולא שאין ביקורת)
המסר הזכיר לי את השיר של שולי רנד.

 

[רוח סערה]

המסר הזכיר לי את השיר של שולי רנד.

אם זכיתי שישוו אותי לשולי רנד (מבחינה אומנותית, בלי התייחסות לאישיות שלו) אשריי ואשרי חלקי, היה שווה.
מה הביקורת?

 

[אלישקף]

מה הביקורת?

כמו שאוהבים מביני הפורום להגיד - המשקל.
אבל הריני מסתייגת ואומרת שעל אף שתענוג צרוף הוא לקרוא שירים/ בלדות (?) עם התייחסות מוקפדת למשקל - נהניתי גם מהבלדה הזו, ולא הייתי מתקנת את כולה בגלל זה.
בפרט שרוב השורות ממש ממש בסדר.

רק משהו אחד הציק לי במיוחד -
הגיע הביתה, הקשיב הוא ל"נייעס"
של כולם מגדול עד קטן.
אחרי שגמרו פתח המשנייעס
לבחון את ילדו הקטן.
אז הצעתי:
הגיע הביתה, הקשיב הוא ל"נייעס"
מגדול ועד זה שבגן./ של כולם, גם לזה שבגן
אחרי שגמרו פתח המשנייעס
לבחון את ילדו הקטן.
אמנם החרוז לא משהו, אבל לענ"ד זה עדיף ע"פ כפילות המילה.

בבתים הראשונים עוד הצעתי לעצמי חלופות - בהמשך, כשראיתי שהמצב כמעט מושלם - עזבתי.

כבר שבועיים שאינו רואה את המיטה.
המסך מאבן לו המוח.
הרכבת דוהרת ולא מאיטה,
לעצור אותה- אין לו עוד כוח.


החשק ללימוד עבר כבר מזמן,
בכח חוטף שטיקל גמרא.
ל"עיתים" חודשים כבר אינו נאמן,
ואף לא האזין ל"דבר תוירה".


חלומו- כשרק העומסים ייגמרו
וסדר יומו יתפנה,
מיד כשכמה עניינים יסתדרו,
את אורחות חייו ישנה.


לא עוד מסך, לא עוד מחשב.
יענה רק על מה שחייב.
יחזור לשגרה רציני וחושב
לתפקד גם כבעל, כאב.


ובליל האתמול פתאום זה קרה-
המטלות כבר כמעט נגמרו.
בחגיגיות אמתית וברוח טהרה, (לא מצאתי תחליף)
ברגשות שעד כה נאצרו.


הגיע הביתה, הקשיב הוא ל"נייעס"
של כולם מגדול עד קטן. של גדול ועד זה שבגן
אחרי שגמרו פתח המשנייעס
לבחון את ילדו הקטן.


נחת ואושר מילאו את ליבו.
דמעות נצצו בעיניו.
הרגיש שאמנם אינו בן-נביא,
אך יודע את שלפניו. אשר לפניו


את העסק עסקו ימתן, יקצר, יקצץ,
ישנה הוא את כל מהותו.
את היצר הרע ידכה וירוצץ,
"תהא תורתו- אומנותו".

 

[רון סגלוביץ]

אין כמוך!!!