שיתוף - לביקורת החלום לחלום

  • הוסף לסימניות
  • #1
מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
ואת עצמו.
ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
החלום לחלום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אממ אפשר לאמר שדיי זרמתי, וכתבתי בלי לתכנן...אז סליחה אם זה קצת לא ברור...😉
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
הכור הגרעיני של החטיפים בחדרו של אהרן הלך והועשר מיום ליום באין מפריע, עד שהחלה זליגה חמורה ומדאיגה של חומר לחלל הישיבה.

בתחילה אהרן התעלם, בתקווה שמדובר בכשל חד פעמי, אבל החטיפים המשיכו להיעלם בלילות בקצב מהיר. כשהוא חשש שייווצר איום ממשי על המתקן היקר שמוצב בחדרו, החליט להוכיח לאויביו הסמויים שיש לו דרך להגן על עצמו ולהסיר מעליו את האיום הקיומי של הרעב.

בתור יריית פתיחה, הוא כתב על גבי אריזות החטיפים באותיות מרתיעות:
פרטי. גזל. חדר"ג. חרם הקדמונים. תקנת האופים. גזירת הטבחים. מקולקל. ירקתי בפנים. ישנתי על זה. הוכנס לבית הכיסא בעטיפה אחת. נגוע בסלמונלה. רעיל. חשש לזיוף בכשרות. לא הופרשו תרומות ומעשרות. לא הופרשה חלה כדין. נאכל ע"י חולדה. אוחסן בטמפרטורה לא תקינה. נטחן לפני הפסח. פג תוקף, תאריך אחרון לשיווק: 7/5/1945.

אבל מאזן האימה לא התייצב. האיומים מסמרי השיער לא הרשימו אף אחד, מפלס הממתקים הלך וירד בהתמדה, ואהרן חשש שיאלץ לפתוח בקרוב בתענית הרעב-עד. האוכל של הישיבה לא בא בחשבון מבחינתו, המיקום של חדר האוכל אפילו לא נקלט במכ"מים שלו. הוא תמיד הסתדר מצוין עם היעדר ארוחות מסודרות, החטיפים סיפקו אותו והוא היה שבע ומאושר. למד טוב, אכל טוב וישן טוב, כל מה שבחור שיבה צריך. כעת אלמוניים מאיימים להפר את השלווה הזו.

אהרן החליט לאבטח את הנכס שלו בכל מחיר. הוא התקין מנעול בעל קוד סבוך, ופנה לישון בשקט. אבל בבוקר למחרת, גילה שניסיון ההתמגנות שלו יורט. שובל תפוצ'יפס הוליך מרגלי הארון אל הבלתי נודע. המנעול נפרץ.

בלילות הבאים ניסה לערוך מעקבים. הוא שכב במשך שעות מתחת לשמיכה בחדרו האפלולי והציץ בעיניים טרוטות מבעד למשקפת לראיית לילה. אחרי כל לילה כזה, מצא את עצמו מתעורר בבהלה לקול ציוץ הציפורים. הוכחות לפשע פזורות בשפע בזירה, וכיפת הבד שלו שמוטה לצדו בחוסר אונים.

בלית ברירה, בחר אהרן במדיניות ההבלגה, אבל לאחר חיסול מעדן בכיר - החליט לשנות אסטרטגיה. הגיע הזמן לשלוף את נשק יום הדין, ללחוץ על הכפתור האדום.

תכנית הגרעין האהרונית נכנסה לכוננות גבוהה.
בטמבור שליד הישיבה היה צבע מצוין, המוכר נשבע בזקן של חמינאי שהוא אינו יורד במים. אהרן עטה כפפות ומרח את החומר האדום בנדיבות על אריזות החטיפים. הוא הלך לישון בציפייה דרוכה. התרעת צבע אדום לא הופעלה.

"בוקר ויודע ה'..." מלמל רגע לפני ששקע בתרדמה.
מחר ייחשף האויב הצבעוני, יתגלה למי יש דם על הידיים.

בבוקר הוא קם כלביא, לפני שראשונת הציפורים הספיקה לפצות את מקורה. סריקה מהיר של השטח הניבה חיוך מלא סיפוק. הרצפה הייתה זרועה בפירורי ביסלי ותן צ'אפ.

זה עבד!

הסוכנים המתוחכמים נפלו במלכודת, עומדים להסגיר את עצמם במו ידיהם. הם הולכים לעוף מהחדר שלו על טיל, לצמיתות.
הוא נטל את ידיו בחופזה ומיהר לבית המדרש, מתעניין באורח מוגזם באופן הנחת התפילין של יד של כמה חשודים פוטנציאלים. אפס. כולם נקיי כפיים, חפים מסממנים מסגירים.

אהרן חשק את שיניו והחל לשוטט בישיבה, מתכנן את התגובה החריפה שינחית.
התכנית לא הושמדה, רק חזרה לאחור. עדיין יש תקווה.
יתכן שהפושע מנסה כעת להעלים ראיות מול אחד הכיורים. אולי הוא ירד למחתרת, להסתתר במרחב מוגן, ואולי עדין ישן, לאחר שהשמיד הלילה חלק ניכר מהכור.

'שיקנה לעצמו חטיפים, כמוני, במקום לאכול את תוצאות הפיגוע האטומי של הטבח, ויצליח לישון בשקט בלילות!' רטן בזעף.
הוא הסתובב בשיבה כמו טיל שיוט חסר מנוח. הכיורים היו נקיים וכך גם כפות ידיהם של הבחורים הישנים. מה הוא פספס?!

אהרן טפח על מצחו בזעם.
ידו נעצרה באמצע דרכה.
הוא בהה בבעתה בכתמים האדומים שדבקו בה.

כנראה שככה זה, האיום הכי גדול מגיע מבפנים.
בעיר גדולה במרכז הארץ, בין רחובות צבעוניים ואיזור תעשייה אפור, שכב לו טכנאי מחשבים רזה בשם רונן במיטתו בעיניים פקוחות, ולא הביט על שום דבר מיוחד.
רונן לא היה איש מחשבות ולא הוגה דעות, אך לבו היה מלא געגוע למשהו שלא ידע לקרוא לו בשם.
בכל בוקר היה נכנס לרכבו הקטן בודק את הרשימה ונוסע אל האנשים שהזמינו שירות, לפי סדר הידוע רק לו, בעצם גם לו לא.
הוא היה דופק בדלת ”רונן הטכנאי”, מכריז ולוחץ על הידית עוד לפני שקראו לו להכנס. היה מבקש קפה, יושב מול המחשב הסורר ומנסה תוך כדי עבודה לדלות עובדות על אופיו של המשתמש. בצהריים היה עוצר בקפה נאמן לארוחת צהריים שכולה סוכרים, שומנים וקמח לבן. את רגליו הניח תמיד על המושב שמולו עד שהמוכרת הצעירה אמרה לו ”אדוני” והוא מיהר להוריד אותם ולנגב את סנטרו מאבקת הסוכר. הוא היה חבר של אבא שלה עוד מנווה שאנן, בימים העליזים של חיפה.
בלילות היה רונן יושב ליד חלונו ומביט באורות הכרך הנשברים אל הגגות, מצטעקים במילים חסרות משמעות.

הבוקר הזה רונן לא ילך לעבודה.
כי...
לא יודע כי ככה.
הוא שלח יד ארוכה אל חבל התריס ולא הגיע אליו.
הוא דחף את עצמו, גופו יוצא באלכסון גמיש מן המיטה, ואצבעותיו נמתחות עד שמוצאות את החבל.
התריס ירד עד הסוף.
בדיין בקע אור מהצדדים, ופסי אבק מסתחררים חצו את החדר האפל.
רונן משך את עצמו בחזרה מתחת לשמיכה נתפס ברהיטים שונים ותחב את ראשו מתחת לכר.
הוא לא היה עייף בכלל אבל נרדם מרוב שממון.

שנתו היתה טרופה,
לרגע נפל לתוך חלום צלול, ראה את עצמו הולך בדרך שלא הכיר. עצים אדומים צמחו סביבו, וענפיהם לטפו את ראשו ברכות של צמר גפן. הוא הגיע למדרגות שעולות היישר לשמיים, מדרגות צרות ללא מעקה, וקול דיבר אליו, אמר לו דברים שהוא לא שמע מעולם כמותם.
אחר כך ירדו השמיים לאיטם במדרגות הצרות, צעד צעד, בזהירות, ונצבו לפניו כחולים וילדותיים, כמו שמיים בספר לפעוטות.
ורונן רצה לחבק אותם אך גילה שאין לו ידיים, הוא שמע את הקול קורא אליו אם הוא כבר מסכים, הוא רצה לשאול ”מסכים למה?” אך גילה שאין לו פה ואז התעורר, ומבוהל קם והלך למטבח, אולי שם ימצא תשובה.

רונן צלצל לאמא שלו וסיפר לה את חלומו, ואמא רק אמרה לו: “יש לי ביום שני תור לדוקטור שוהם”.
ורונן אמר לה: ”כן”.

באותו צהריים ישב רונן ובחש בקפהו עד שהתקרר לחלוטין, ואז הוציא את הכפית וצייר פסים לאורך השולחן טובל אותה שוב ושוב בנוזל החום, כשסיים, קם והתרחק מעט כדי לבחון את יצירתו. אחר כך יצא מהמטבח וחזר עם מצלמה.

רונן הדליק את המחשב שבחדר העבודה, הקליד את מה שהקול ההוא אמר לו הוסיף את התמונה שצילם, ושלח את כל זה במייל, לעצמו.

הוא ידע שלמרות שאינו איש מחשבה ובוודאי לא הוגה דעות, הוא יחיה את החלום הזה עד יומו האחרון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה