דיון במעלליו יתנכר נער?

ואין בכך שום מעלה, לדעתי בכל אופן, שהספרות שלנו נהייתה פתוחה יותר מורכבת יותר ושוברת מוסכמות, זו תוצאה של פזילה החוצה,תסבוכי נחיתות, ואויבער חכם'קייט מתרבה.
אני לא מסכים.
'ספרות' שמרנית, פלקטית ודמגוגית, היא לא ספרות. היא הטפה. אף אחד לא רוצה לקרוא דבר כזה, אלא אם כן הוא 'תולעת ספרים', שכשאין לו מה לקרוא הוא יקרא ספר טלפונים או תוויות שעל בקבוקים.
זו לא תוצאה של פזילה החוצה (אם כי היה אפשר לראות כאן היום את מיטב כותבינו הספרותיים בבקיאות מרשימה בספרות הכללית), וגם לא של התחכמות יתירה, אלא בכך שהציבור שלנו כבר התייצב ברוך ד', הוא לא אותו מיעוט נרדף שלפני חמישים ושישים שנה שצריך כל הזמן להיות במגננה-מתקפה כלפי 'אויבינו מנדינו', והוא יכול להתחיל להסתכל לתוך עצמו, ולהרגיש שגם אצלנו יש מה לתקן, ראה זה פלא.
סתם נזכרתי... מה אומרים לכם השמות: ברוך לב משה פראגר אברהם מתתיהו טננבוים משה שיינפלד דוד זריצקי מרדכי גרליץ . חלק בוודאי יקפצו, אה זה 'המודיע' נכון, אבל זה גם הפסקול של כל ילד חרדי מלפני שלושים שנה
לא 'כל ילד חרדי'. הילדים החרדיים שלפני שלושים שנה שבסביבתי, קראו 'יתד נאמן'.
הבסיס לאמונת חכמים ולשאיפות שלנו, ויסודות ההשקפה התורתית הזכה הברורה הישרה הבלתי מתחכמת ומתפשרת
אוהו. אני מבין שאלו שנעבעך לא זכו לקרוא 'המודיע' אין להם את יסודות ההשקפה הנ"ל.
 
ואין בכך שום מעלה, לדעתי בכל אופן, שהספרות שלנו נהייתה פתוחה יותר מורכבת יותר ושוברת מוסכמות, זו תוצאה של פזילה החוצה,תסבוכי נחיתות, ואויבער חכם'קייט מתרבה.
למה נראה לך שהסתכלות מפוכחת היא תוצאה של פזילה החוצה, האם אתה באמת חושב שרק בחוץ יש הסתכלות מפוכחת?...
דווקא משום שהציבור התפכח מאשליות שווא של "ציבור תמים, ירא ושלם" והחל להבין שגם אצלנו יש מה לתקן, נולדו ספרים בעל מחשבה פתוחה יותר, ששוברים מוסכמות פשטניות ורדודות וממילא מציגים מציאות מורכבת יותר.
ודווקא משום שהסופרים מאמינים שהציבור שלנו טוב יותר מכל ציבור אחר, מה שנכון, הם פורסים את הקלפים על השולחן בכל הנוגע לליקויים שיש אצלנו - בכדי לפתח תובנות ע"מ לתקן. בבחינת ידיעת המחלה חצי תרופה. (ואני חוזר בזאת על תוכן דברי @yonatanr המובאים לעיל).

מה אומרים לכם השמות: ברוך לב משה פראגר אברהם מתתיהו טננבוים משה שיינפלד דוד זריצקי מרדכי גרליץ . חלק בוודאי יקפצו, אה זה 'המודיע' נכון, אבל זה גם הפסקול של כל ילד חרדי מלפני שלושים שנה, הבסיס לאמונת חכמים ולשאיפות שלנו, ויסודות ההשקפה התורתית הזכה הברורה הישרה הבלתי מתחכמת ומתפשרת, חבל חבל כי הנער בין זמנינו כבר יותר פתוח ואינו מקבל את כל הטוב הזה המסונן והמצומצם בשנות בנין הנפש.
מפחיד לקרוא מילים שכאלו.
היעלה על הדעת שעיתון, חרדי ככל שיהיה, יהווה בסיס לאמונת חכמים ושאיפות, ויסודות להשקפה תורתית זכה, ברורה, ישרה ובלתי מתחכמת ומתפשרת???
אפילו תוספת אני מקווה שהוא לא מהווה!

ניסיתי להתנסח בעדינות, ולמען האמת, גם ככה המילים די נעתקו מפי! אני פשוט מזועזע!

אמנם אני מוכרח לדון לכף זכות שהדברים נובעים כנראה מתוך השפעה רגעית של קריאת "פשקוויל" שקרי ומטופש זה או אחר...
או שפשוט לא הבנתי נכון את הדברים שנכתבו.
 
נערך לאחרונה ב:
אפשר להמשיך לדון בנחת ובכבוד
בדיון ציבורי לעולם חייב להיות מקום לשתי הדעות
ע"מ להשאיר מקום לשתי הדעות, על כל צד לבטא את דעתו בצורה ברורה, שאל"כ לא נתת מקום לאף דעה... (כמובן שאין לבטל את דעתו של השני).
 
מה אומרים לכם השמות: ברוך לב משה פראגר אברהם מתתיהו טננבוים משה שיינפלד דוד זריצקי מרדכי גרליץ . חלק בוודאי יקפצו, אה זה 'המודיע' נכון, אבל זה גם הפסקול של כל ילד חרדי מלפני שלושים שנה, הבסיס לאמונת חכמים ולשאיפות שלנו, ויסודות ההשקפה התורתית הזכה הברורה הישרה הבלתי מתחכמת ומתפשרת, חבל חבל כי הנער בין זמנינו כבר יותר פתוח ואינו מקבל את כל הטוב הזה המסונן והמצומצם בשנות בנין הנפש.

זה תלוי במה שחשוב להוריו של הנער הזה.

באופן אישי, רק שמענו ש'נפלאותיו לבני אדם' של ברוך לב יצא במהדורה חדשה, ומיד אצנו רצנו אל סניף אור החיים הקרוב ונפרדנו בחדווה ממאה שקלים תמורת כל הסדרה.

החשיבות של הסדרה הזו כה גדולה בעיניי, עד שילדה שקוראת אותה - פטורה באותו זמן ממשימות הבית.
('בואוווו לסדר את הסלון מהג'ונגל שפיזרתם על השולחן!'
- 'אבל אמא, אני קוראת נפלאותיו'.
'טוב, זה באמת חשוב יותר. תמשיכי לקרוא'.)

לגבי טננבוים, שנפלד, זריצקי וגרליץ - גם לפני 25 שנים, ילדים ונוער לא ממש קראו אותם. זו הייתה כבר אז סוגה נישתית וכבדה, למבוגרים יותר.
 
(אם כי היה אפשר לראות כאן היום את מיטב כותבינו הספרותיים בבקיאות מרשימה בספרות הכללית)

אין שום סופר חרדי בליגה א', שלא קרא גם ספרות כללית כחלק מההתמקצעות שלו. זה חלק מהתהליך. יש תקרת זכוכית בכתיבה, שלא ניתן לשבור אותה בלי לערוך היכרות עם ז'אנרים כלליים, סגנונות כתיבה וניתוחי טקסטים.

כל עוד הכל נעשה בצורה מבוקרת, מבוגרת ומודעת, עם כללים וגבולות, זה לא אמור לפגום בכתיבתו היהודית של הסופר.
 
על פניו, הוא דיבר על 'נפשו היהודית' ולא רק כתיבתו. אבל ניחא.

כאשר זה נעשה בצורה הראויה, בגיל הראוי, עם סינון מתאים, עם בגרות מספקת ומשמעת עצמית הולמת - נפשו היהודית של הקורא יכולה להתעשר, ולא להפגם.

רק מה, קשה מאד לקבוע מה הגיל-הצורה-הסינון-הבגרות-המשמעת. לכן אף אחד לא ממליץ כהוראה לרבים לצאת ולפשוט ידיהם בספריה העירונית.
 
אין שום סופר חרדי בליגה א', שלא קרא גם ספרות כללית כחלק מההתמקצעות שלו.
אני יודע שאני מרים להנחתת בוז וזלזול. יקראו לו הגיוגרף ושופר.
אבל תגידו מה שאתם רוצים, היהודי הזה כותב טוב וצלול. ספריו מבוקשים, וכתיבתו נחשקת בעיני שוכרי ביוגרפים. תיאוריו קדושים אך לא מוגזמים. בבסיסם, מחקר רווי ידע ומסמוך שמעשיר ומתבל את הטקסט כמקורי.
הוא לא קרא - כך העיד על עצמו בראיון - שום דבר שלא מונח על מדפי גיטלר-אברמוביץ-המסורה, שלא לומר מדפי בית המדרש. זריצקי-פראגר-להמן ושות' היו מורי דרכו הספרותית היחידים.
אהרן סורסקי.
יהיו שיאמרו - היא הנותנת, והוא ההוכחה.
ואני אומר - איני בטוח שגדולי הסופרים בהיסטוריה הרחוקה קראו משהו בכלל.
לא ספרות כללית ולא בכלל.

הצעה למגיבים אחרי: תאמרו שביוגרפיה וסיפורי צדיקים זה משהו אחד, וכל השאר משהו אחר.
 
אהרן סורסקי.
הצעה למגיבים אחרי: תאמרו שביוגרפיה וסיפורי צדיקים זה משהו אחד, וכל השאר משהו אחר.

ביוגרפיה וסיפורי צדיקים זה משהו אחד, וכתיבת פרוזה למבוגרים זה משהו אחר.

סורסקי כותב ביוגרפיות. הוא לא סופר. הוא לא ממציא סיפורים משלו אלא עורך את סיפוריהם של אחרים, על פי חומר שניתן לו.
 
נערך לאחרונה ב:
כאשר זה נעשה בצורה הראויה, בגיל הראוי, עם סינון מתאים, עם בגרות מספקת ומשמעת עצמית הולמת - נפשו היהודית של הקורא יכולה להתעשר, ולא להפגם.

רק מה, קשה מאד לקבוע מה הגיל-הצורה-הסינון-הבגרות-המשמעת. לכן אף אחד לא ממליץ כהוראה לרבים לצאת ולפשוט ידיהם בספריה העירונית.
זה נכון בגבול.
ובכלל סינון זה דבר בעיתי, איך מסננים בלי להחשף?
ומשמעת עצמית, היא הרבה פעמים שברירית ולכי תסמכי על עצמינו...
לדעתי לקרא ספרים אם עושים את זה במתכוון ומודעות, זה לדעת שיש גם הפסדים, ואני משלמת אותם כי אולי הם פחות משמעותיים/הרווח חשוב לי יותר.
 
היה כאן אשכול בעניין לא מזמן:

https://www.prog.co.il/threads/ספרות-חיצונית-מוסיפה-ליצירות-הספרותיות-שלכם.428930/

וכמה חודשים לפני כן אשכול נוסף.

***

דומני שניתן לתת לאשכול זה לשקוע בדרך כל הארץ. הן בגלל המעבר לנושאים שלא קשורים לנושא הדיון המקורי והן בגלל כמה נושאים רגישים שהתקבלו עליהם תלונות.

*האשכול נעול*
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה