מידע שימושי בסוף בסוף מקנאים בנו

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #1
מה אנחנו עושים כשחלילה יש לנו במשפחה מישהו חולה שמאושפז בבית חולים??
התשובה לנו "כחרדים" כ"כ פשוטה,
כל בני המשפחה מתגייסים למשמרות שהיה אצל החולה, ודואגים ומפנקים אותו הרבה מעבר לנצרך!
אבל...
השבוע הייתי במשמרת לילה אצל יהודי כבן ארבעים שמאושפז בבית חולים בדרום, ובהגיע הבוקר אני רואה את היהודי השכן ששוכב במיטה סמוכה קם ממיטתו ומתיישב על הכיסא,
ובהגיע השעה שמונה בבוקר נכנסת גברת [כשלאחר מכן התברר שזוהי אשתו] לחדר ואומרת
"בוקר טוב שוקי מה שלומך? הכל בסדר? והוא מתחיל לספר שאתמול הוא עשה בדיקה.
והיא קוטעת אותו ואומרת
סליחה אני מתנצלת אין לי זמן, אני מאחרת לעבודה, נדבר בטלפון בייייי
ורצה לדרכה...
דקות לאחר מכן אני מסתכל עליו ואני רואה אותו בוכה, אמנם בשקט אבל דמעות גדולות זולגות מעיניו,
אני שואל אותו הכל בסדר? קרה משהו?
והוא משתפך ואומר כשמידי פעם נשנק,
אף פעם לא אהבתי אותכם, כן אתם החרדים, תמיד ראיתי אותכם שחורים פרימיטיביים.
ועכשיו שלוש שבועות אני מתגלגל כאן בבית חולים ולא יודעים מה יש לי ואני כ"כ סובל,
ואני רואה את החבר חדר שלי, אין שניה בלי מבקרים, משפחה, חברים, לא עוזבים אותו לרגע, כל הזמן דואגים לו, הוא צריך להתחנן לאורחים שלו שהוא יכול גם קצת להישאר לבד,
ואני לא מעניין אף אחד, את הילדים שלי אשתי לא מסכימה להכניס לבית החולים, והיא אין לה זמן בשבילי רק פעם בכמה ימים לדקה וחצי כמו שראית בעצמך, את המשפחה הרחוקה זה בכלל לא מעניין,
אני מרגיש ממש גלמוד...
מה עוזר לי כל המכשירים הכי משוכללים שיש כשאין לי "בני אדם" שנמצאים איתי???
אני פשוט מקנא בכם אתם החרדים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
התקשר אלי חבר לשאול איך הגבתי לו,
אינני חושב שזה חשוב,
ובכל זאת....
פשוט נתתי לו לקנאות...
התעניינתי בשלומו,
ואמרתי לו שאכן מי שיש לו תורה מבין מה זה גם חסד אמיתי,
לעומת מי שיש לו חיים חומריים שדואג רק לעצמו..
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
למה שלא תנסו לדאוג לו למשהו שיהיה איתו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מה אנחנו עושים כשחלילה יש לנו במשפחה מישהו חולה שמאושפז בבית חולים??
התשובה לנו "כחרדים" כ"כ פשוטה,
כל בני המשפחה מתגייסים למשמרות שהיה אצל החולה, ודואגים ומפנקים אותו הרבה מעבר לנצרך!
אבל...
השבוע הייתי במשמרת לילה אצל יהודי כבן ארבעים שמאושפז בבית חולים בדרום, ובהגיע הבוקר אני רואה את היהודי השכן ששוכב במיטה סמוכה קם ממיטתו ומתיישב על הכיסא,
ובהגיע השעה שמונה בבוקר נכנסת גברת [כשלאחר מכן התברר שזוהי אשתו] לחדר ואומרת
"בוקר טוב שוקי מה שלומך? הכל בסדר? והוא מתחיל לספר שאתמול הוא עשה בדיקה.
והיא קוטעת אותו ואומרת
סליחה אני מתנצלת אין לי זמן, אני מאחרת לעבודה, נדבר בטלפון בייייי
ורצה לדרכה...
דקות לאחר מכן אני מסתכל עליו ואני רואה אותו בוכה, אמנם בשקט אבל דמעות גדולות זולגות מעיניו,
אני שואל אותו הכל בסדר? קרה משהו?
והוא משתפך ואומר כשמידי פעם נשנק,
אף פעם לא אהבתי אותכם, כן אתם החרדים, תמיד ראיתי אותכם שחורים פרימיטיביים.
ועכשיו שלוש שבועות אני מתגלגל כאן בבית חולים ולא יודעים מה יש לי ואני כ"כ סובל,
ואני רואה את החבר חדר שלי, אין שניה בלי מבקרים, משפחה, חברים, לא עוזבים אותו לרגע, כל הזמן דואגים לו, הוא צריך להתחנן לאורחים שלו שהוא יכול גם קצת להישאר לבד,
ואני לא מעניין אף אחד, את הילדים שלי אשתי לא מסכימה להכניס לבית החולים, והיא אין לה זמן בשבילי רק פעם בכמה ימים לדקה וחצי כמו שראית בעצמך, את המשפחה הרחוקה זה בכלל לא מעניין,
אני מרגיש ממש גלמוד...
מה עוזר לי כל המכשירים הכי משוכללים שיש כשאין לי "בני אדם" שנמצאים איתי???
אני פשוט מקנא בכם אתם החרדים!
מכיר את זה מקרוב כשסבא שלי שיחי' היה מאושפז בעבר
וגם כיום - לא עוזבים אותו לרגע
רק לא לכולם יש אומץ להתוודות שהם מקנאים...
מסכנים
הבעיה שהם קולטים את זה רק כשכבר מאוחר מידי בשבילם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
למה שלא תנסו לדאוג לו למשהו שיהיה איתו?
עצוב,
אולי תפנו אותו לארגונים כמו עזר מציון וכדומה כדי שיביאו לו מתנדבים?
אכן,
בינתיים מה שעשיתי בקשתי מבני משפחתי שבמשמרתם ישתדלו לתת לו יחס,
ב"ה קרוב משפחתי ישוחרר מחר, ואשתדל לדאוג בל"נ שיהיה מישהו שימשיך לעקוב אחריו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מכיר את זה מקרוב כשסבא שלי שיחי' היה מאושפז בעבר
וגם כיום - לא עוזבים אותו לרגע
רק לא לכולם יש אומץ להתוודות שהם מקנאים...
מסכנים
הבעיה שהם קולטים את זה רק כשכבר מאוחר מידי בשבילם...
למה שלא תנסו לדאוג לו למשהו שיהיה איתו?
אפשר לדאוג שמהמשפחה שלכם בכל פעם שמישהו מגיע יעבור דרכו וישאל לשלומו או תוך כדי המשמרת - לדבר גם איתו
זה מה שעשינו בעבר לאחד החולים שהיה ליד סבא שלי שיחי'
וזה גרם לו לרצות להישאר בבית חולים ולא לחזור לבית אבות... ואכן נענו לבקשתו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אכן,
בינתיים מה שעשיתי בקשתי מבני משפחתי שבמשמרתם ישתדלו לתת לו יחס,
ב"ה קרוב משפחתי ישוחרר מחר, ואשתדל לדאוג בל"נ שיהיה מישהו שימשיך לעקוב אחריו.
אשריכם
ולפעמים קרובי משפחה לא מסוגלים להיות בבתי חולים, זה קשה לראות משהו קרוב במצבים כאלו מנסיון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
יש מה לקנא במשפחה חרדית, בהחלט!
אבל
נראה לי שגם אצל ערבים לא משאירים חולה לבד.
וגם חילונים מזרחיים למשל, לרוב לא ישאירו חולה לבד.
זה ענין של תרבות ואופי לדעתי, יותר מאשר דת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מחילה,
אבל ראיתי גם משפחות חרדיות ברוכות ילדים (שיכולים לעזור) שמשאירות את הסבתא לבדה ,כי יש להם משפחות משלהם ...
ויש לי שכנה (לא חרדית ולא דתיה) בת 90+,עם 2 בנים סך הכל, שלא עוזבים אותה לרגע!
כל יום מגיעים, לוקחים אותה שבתות. באמת לקנא!
אז צר לי. זה לא קשור לחרדיות. ליבי על אותו אדם שנשאר לבד במצב לא פשט שכזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מחילה,
אבל ראיתי גם משפחות חרדיות ברוכות ילדים (שיכולים לעזור) שמשאירות את הסבתא לבדה ,כי יש להם משפחות משלהם ...
ויש לי שכנה (לא חרדית ולא דתיה) בת 90+,עם 2 בנים סך הכל, שלא עוזבים אותה לרגע!
כל יום מגיעים, לוקחים אותה שבתות. באמת לקנא!
אז צר לי. זה לא קשור לחרדיות. ליבי על אותו אדם שנשאר לבד במצב לא פשט שכזה.
חריגים יש בכל מקום גם אצלינו וגם אצלם
ובמציאות המצב הוא שב 99% מהמקרים אצל החרדים - לא משאירים לבד ומינימום - רוב היום ומבקרים הרבה
ואצל 99% אצל החילונים המצב הפוך
אז נכון אפשר להסתכל על האחוז אחד אצלם ועל האחוז אחד אצלינו אבל זו לא האמת

כמה התנשאות יש אצלנו, לא יאמן
ממש לא התנשאות
אלא וגבה ליבו בדרכי ה'
ולראות כמה התורה היא תורת חיים
וכמה מסכנים אלו שאינם הולכים לאורה ולרחם עליהם ולתמוך בהם
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
חריגים יש בכל מקום גם אצלינו וגם אצלם
ובמציאות המצב הוא שב 99% מהמקרים אצל החרדים - לא משאירים לבד ומינימום - רוב היום ומבקרים הרבה
ואצל 99% אצל החילונים המצב הפוך
אז נכון אפשר להסתכל על האחוז אחד אצלם ועל האחוז אחד אצלינו אבל זו לא האמת


ממש לא התנשאות
אלא וגבה ליבו בדרכי ה'
ולראות כמה התורה היא תורת חיים
וכמה מסכנים אלו שאינם הולכים לאורה ולרחם עליהם ולתמוך בהם


להגיד שב99% אצל החילונים המצב הפוך, זאת התנשאות וכנראה חוסר בהכרות עם המגזר (הבנוי מכל מני סוגים...כמו אצל החרדים וכמו בכל חברה) . אשרינו שמלמדים אותנו מגיל קטן והדרת פני זקן. זה לא אומר שום דבר לגבי המשך החיים והתמודדות עם מצבים מורכבים. כדאי שנראה, גם בחילונים, יחידים בפני עצמם, שמתמודדים בצורות שונות עם סיטואציות החיים (ככה בוודאי אנחנו רוצים שיראו אותנו! ).
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
וכנראה חוסר בהכרות עם המגזר
גדלתי בעיר חילונית ואני גר בעיר חילונית
סבא שלי מאושפז כעת והיה מאושפז בעבר בבתי חולים בהם בדר"כ אין כמעט חרדים
ופשוט רואים את ההבדל
אז נכון כיחידים גם אצלינו ישנם כאלו שלא נוהגים כך וגם אצלם יש כאלו שכן
ואין הכללה גורפת על כל היחידים אלא כשמסתכלים על קבוצה שהולכת באורח חיים אחד מול קבוצה שהולכת באורח חיים אחר ההבדל ברור
ושוב, ברור שיחידים יש תמיד
אבל כשאנו באים לדון האם כשהולכים בדרך התורה זה משפיע על איכות החיים כולל בגיל זקנה
מודדים את זה בקבוצה מול קבוצה
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
לא התנשאות. הכרת ערך עצמנו.

וכן, פרגון ענק לכל האנשים שמוותרים על הסמארטפון ועל הווצאפ ושומרים על חיי משפחה אמיתיים וקרובים.
למי שמואשם כל היום בהדרת נשים וכד' ופתאום רואים איך שהאהבה והמסירות קיימת בכל הכח.
וזו ההזמנות לראות מה באמת עוזר ומה שייך לעולם הדמיון.
תודה לפותח האשכול על השיתוף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
גדלתי בעיר חילונית ואני גר בעיר חילונית
סבא שלי מאושפז כעת והיה מאושפז בעבר בבתי חולים בהם בדר"כ אין כמעט חרדים
ופשוט רואים את ההבדל
אז נכון כיחידים גם אצלינו ישנם כאלו שלא נוהגים כך וגם אצלם יש כאלו שכן
ואין הכללה גורפת על כל היחידים אלא כשמסתכלים על קבוצה שהולכת באורח חיים אחד מול קבוצה שהולכת באורח חיים אחר ההבדל ברור
ושוב, ברור שיחידים יש תמיד
אבל כשאנו באים לדון האם כשהולכים בדרך התורה זה משפיע על איכות החיים כולל בגיל זקנה
מודדים את זה בקבוצה מול קבוצה

אני לא בעד למדוד קבוצה מול קבוצה בכלל. הולכים בדרך התורה מבלי לעשות השוואות,בפשטות ותמימות.

אבל בסדר,עניין של הסתכלות. שמחה מאוד שעשיתם קידוש ה' במדינה בשסועה שלנו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אני לא בעד למדוד קבוצה מול קבוצה בכלל
לא צריך להיות בעד
פשוט שכשמדברים על קבוצה מדברים על חלק הארי והמיינסטרים שלה ולא על יחידים
ולא בכל עניין צריך לדבר בקבוצות
אבל שוב, בס"ה זועק לשמים ההבדל בין ההולכים בדרך התורה והמצוות ולהיפך
הולכים בדרך התורה מבלי לעשות השוואות,בפשטות ותמימות.
מותר להשוות משום וגבה ליבו בדרכי ה' וכדי לחנך את ילדינו שיראו כמה טוב ללכת בדרך הזו
וזה לא סותר פשטות ותמימות
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
כמה התנשאות יש אצלנו, לא יאמן
כשאת כותבת פתק של התנהגות טובה למורה, זה גם התנשאות?
כשאת מספרת לסבתא כמה הילדים שלך לומדים יפה, זה גם התנשאות?
כשאת קוראת בעיתון כמה לומדי תורה יש בציבור שלנו, זה גם התנשאות?
מותר לציין במה אנחנו טובים.
זה קידוש השם וכל הכבוד.
הקב"ה מתגאה בנו.
במקום לקרוא לזה 'התנשאות', קראו לזה 'הכרה בערך עצמינו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
כמה התנשאות יש אצלנו, לא יאמן
ממש מעניין...
מעניין שההתנשאות הזו מגיעה דוקא מהצד החילוני שאומר את זה עלינו. זה הרי בעצם מה שסיפר פותח האשכול, שחילוני אומר שמקנא בנו,
כנראה יש דברים שהם מהצד מבינים אבל כמה אנשים משלנו מתקשים קצת להבין
אפעס אפעס, יותר נשמע כמו נחיתות, אנשים כאלו שקופצים להכחיש כל פעם שמישהו אומר מילה טובה על הציבור שלנו.
התממשות מלאה של מה שניבא הגר"א על עיקבתא דמשיחא, ששונאיכם באים ממכם ובכם.
יהודים שונאים יהודים = דואגים במקום זה רק לערבים.
וגם בתוך החרדים - חרדים שונאים חרדים = מכחישים כל מילה טובה שישמעו על הציבור שלנו, ומאמצים כל מילה טובה שמישהו יגיד על איזה פוליטיקאי נערץ בתנאי שאינו משלנו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
זה ענין של תרבות ואופי לדעתי, יותר מאשר דת.
פעמים שהתרבות והאופי מושפעים מהדת
והעובדה שציינת את הערבים ואת היהודים המזרחיים החילונים
שכפי הידוע - בהכללה - הם הרבה יותר קרובים לדת
אז אולי זה דווקא כן מראה על קשר?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

נסעתי הבוקר באוטובוס פנימי, בירושלים.
אברך עדין הופתע כשהמבקר הודיע שלא תיקף, הוא טען שהצמיד את הכרטיס למכשיר התיקוף.
הפקח גער בו קולנית ובקש תעודת זהות.
היהודי לא התווכח והגיש לו אותה.

בספסל לידי, ישובה גברת קשישה, לא דתיה. גברת אלגנטית כזו, שעצם ישיבתה באוטובוס העלה בי תהיה.
כעת, היא גונחת קלות ומודיעה: "כואב לי הלב."
מבטי הנוסעים כולם מופנים אליה, לרווחת האברך הנקנס.
היא נאנחת שוב דרמטית, ואומרת בקול גדול: "כואב לי הלב, לראות גנב עם פאות וזקן. בושה."
אה?
אני מביטה בה בהלם, באישה שליבה מאיים להשבר מחילול שמו יתברך.
סביב אנשים מהנהנים בראשם וטומנים אותו שוב בסמארטפוניהם, שם מתחוללות דרמות גדולות מאלו.
אני מרחמת על האיש הסמוק, על האישה כאובת הלב.

"סליחה, גברת", אני פונה אליה בדרך ארץ, "אפשר שאלה?"
היא מתרווחת על מושבה ובאדיבות שלא היתה מביישת נציג ארגוני זכויות אדם- עונה לי: "כן?!"
"פעם ראשונה שאת רואה נוסע נקנס על אי תשלום ברב קו?" אני סקרנית,
"כי אם ראית פעם צעיר ישראלי מקבל דו"ח, אני בטוחה שהאופן שבו הנוסע הזה התנהג בלט לך לטובה." אני מתגרה בה מעט. לא מרחיבה על קללות, צעקות ואפילו מכות שנוכחתי לראות במהלך בקרה.
הגברת מולי מהרהרת מעט, ומזדקפת בכעס: "אבל הוא חרדי, הוא צריך לכבד את התורה והדת! "
אני נהנית מתחושת המעורבות שלה, מהדאגה לכבוד ה'.
"הוא מראה לכולם שככה החרדים מתנהגים", מאלפת אותי הקשישה בינה.
אני לא מסוגלת לשתוק, ומאתגרת אותה בשאלת חשיבה: "אתיופי ששכח לתקף רב קו, ישנה את הסתכלותך על העדה האתיופית כולה?"
"מה הקשר?" היא מתעצבנת, ומגיעה למסקנה שטוב לא יצא לה מהדיון הזה.
"עזבי", היא מסכמת, "אני מכירה את החרדים מקרוב. אני נוסעת לפעמים באוטובוס שעובר בשכונת גאולה,
ורואה אותם עולים ונשארים כולם צמודים לדלת. כשמגיע פקח- הופ! הם כולם יורדים ובורחים. אני אומרת לך, נו. כל החרדים גנבים."
אני מצלצלת בפעמון, מתחבטת בשאלה האם להגיב, ומה.
"בכיתה חרדית" אני מונה את מילותיי בעודי מתרוממת, "יכולה חבילת טישיו להיות על השולחן במשך שבוע,
ואף ילדון מנוזל או אחר שנשפכה לו כוס מים- לא ישתמשו בה מבלי לבקש רשות. מנסיון.
לא כי זה לא הומני- טישיו עשוי להיות צורך אלמנטרי. ובמה מדובר? בחפץ בשווי אגורות.
ועדיין, גם בני שש יזהרו מלהשתמש בו.
זהירות מגזל, קוראים לזה. אחד הערכים הנעלים בציבור שומרי התורה והמצוות.
יום טוב, גברת. ועין טובה. "
סיפורו המדהים של הרב משה חיים גרינוולד מניו יורק



אבי מורי הרה"ג ר' אברהם צבי גרינוולד זצ"ל נולד בלודז' אשר בפולין ובגיל שמונה התייתם מאביו. אמו שנשארה מטופלת בשבעה יתומים קטנים ודאגה מאד לחינוכו של בנה הבכור, שלחה אותו לבן דודה, הלוא הוא הגאון המפורסם רבי מנחם זמבה הי"ד, אשר גידל את אבי במסירות רבה וכמובן דאג ללימודו ואף היה לומד עמו בעצמו.

אבי היה כמעט בגיל שבע עשרה, כאשר התקיימה בוורשה החתונה הגדולה חתונת בתו של כ"ק הריי"ץ מליובאוויטש זצוק"ל עם כ"ק הרבי מליובאוויטש ותמיד היה אבי מורי זצ"ל מספר בתור חוויה רוחנית גדולה על החתונה ההיא, הן על עצם החתונה שבה השתתפו כל שמנה וסלתה של גדולי יהדות פולניה החסידית, והן על שאז זכה לראשונה להיות פנים אל פנים עם החתן הצעיר הלוא הוא הרבי, ולפגישה הזאת, כך הסתבר לו מאוחר יותר, היתה משמעות גדולה בעתיד.

כיצד זכה אבי להיפגש עם החתן – הרבי – פנים אל פנים?

ובכן, כאמור, הוא היה בחור צעיר אז, כמעט בן שבע עשרה, והוא הגיע לחתונה יחד עם קרובו ומחנכו הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד. למחרת החתונה אמר לו ר' מנחם זמבה שהוא הולך לבקר את החתן במלון שבו הוא מתאכסן, ואם הוא רוצה הוא יכול להתלוות אליו, כמובן שאבי הסכים וכך הלך לפגישה של ר' מנחם זמבה עם החתן.

אבי לא יכל לזכור ולחזור על מה דיברו השניים אבל הוא זכר היטב כי בסוף השיחה, לפני שנפרדו שני האישים, פנה אליו החתן – הרבי – ואמר לו "הרי עוד כמה ימים חנוכה – האם ידוע לך למה בנר חמישי של חנוכה עושים יומא דפגרא בכל ה'שטיבלאך'?"

אבי לא ידע מה לענות, והוא זכר שגם ר' מנחם הי"ד לא ענה ורק הסתכל בחתן כממתין לתשובה, ואז החתן – הרבי – פנה לאבי ואמר לו: "נר חמישי דחנוכה מסמל את החושך הכי גדול, כי היום הזה לא יכול אף פעם לחול בשבת קודש, ועל ידי נר חנוכה מאירים גם את החושך הכי גדול בעולם, ומשום כך החידוש והכח של חנוכה בא לידי ביטוי דווקא בנר החמישי שהוא הסמל של החושך וזו התפקיד של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, בוורשא או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

כאמור, אבי לא זכר את מה ששוחחו ביניהם שעה ארוכה החתן ור' מנחם הי"ד, אבל הוא אמר שלעולם לא שכח את העובדה ש"כל מסכתות הש"ס עפו שם בחדר", כשיצאו מהמלון – כך סיפר אבי – היה הגאון ר' מנחם זמבה בהתפעלות כה עצומה מהחתן של הרבי מליובאוויטש ובמשך ימים רבים לא הפסיק לדבר על כך גם בבית וגם עם כל מי ששוחח באותם ימים.



*



מאז עברו קרוב לעשרים שנה. אבי עבר את כל מוראות השואה, בתחילה בגטו ואח"כ במחנות ההשמדה. אשתו הראשונה וחמשת ילדיו הקטנים נטבחו מול עיניו, וכשנסתיימה המלחמה ובחסדי השי"ת נשאר בחיים, אוד מוצל מאש, היה שבור ורצוץ בגופו ובנפשו.

במשך שנתיים ימים התגלגל במחנות ההצלה ממחנה לשני, הוא ניסה ונדד בהרבה מקומות לברר אם יש ניצולים ממשפחתו הקרובה והרחוקה, ולדאבון הלב התחוור לו כי כל אחיו ואחיותיו עד אחד ניספו על ידי הצורר ימ"ש.

בשנת תש"ח נסע לארה"ב, לפילדלפיה, שם חי אחי אביו, ר' משה חיים גרינוולד, מחסידי אמשינוב אותו הוא לא הכיר פנים אל פנים כי הדוד נסע לאמריקה עוד בטרם נולד – אבל הוא ארגן את נסיעתו וקיבלו באהבה רבה כאשר הוא עושה הכל כדי להקל עליו ולנסות לשקם אותו לאחר מנת הייסורים הנוראה שעברה על אבי זצ"ל באירופה הדוויה.

בלחץ הדוד ובהתערבות האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל החליט אבי לשקם את חייו שנהרסו כליל ונשא לאשה בזיווג שני את אמי ע"ה, אף היא ניצולת שואה. אמי ע"ה ילידת קרקוב בתו של הר"ר זושא סינקביץ הי"ד, מחשובי חסידי אלכסנדר, ניצלה יחד עם אחותה והצליחו להינצל מיד בתחילת המלחמה כשהוברחו ממדינה עד שהפליגו לקנדה, שם גדלה בבית דוד אמם, הנגיד החסיד ר' קאפל שוורץ מחשובי יהודי טורונטו.



*​



לפני הנישואין של אבי עם אמי לקח ר' קאפל שוורץ את אבי לניו יורק ליחידות לכ"ק הריי"ץ מליובאוויוטש זצוק"ל כדי שיברכו. אבי מורי זצ"ל סיפר לי שממש נחרד ונדהם לראות את השינוי והזקנה הגדולה שקפצה על הרבי הריי"ץ מאז שראהו בחתונה בוורשא והיה קשה מאד להבין את דיבורו של הריי"ץ, ואחד מזקני החסידים שהיה בחדר הסביר ומסר את דברי הרבי.

ר' קאפל אמר לריי"ץ זיע"א שאבי הוא "אוד מוצל" שאיבד בשואה את משפחתו, ואז מעיניו הק' של הריי"ץ החלו לזלוג נהר של דמעות טהורות. הריי"ץ בירך את אבי לבנין עדי עד ואיחל לו אריכות ימים ושנים טובות. לפני שיצא אמר אבי לריי"ץ כי הוא זכה להיות בחתונה הגדולה בוורשא ואז – סיפר אבי – אורו עיניו של כ"ק הריי"ץ זיע"א והוא אמר לו כי כיוון שחתנו נמצא כאן עכשיו, וכיוון שאבי היה בחתונה – על כן כדאי שיכנס אליו לומר לו שלום.

ר' קאפל ואבי ירדו למטה ואחר שהראו להם איפה נמצא חדרו של ה'רמ"ש' כפי שנקרא אז – דפקו ונכנסו ואמרו שבאו על פי הוראת הרבי...

אבי היה בהתפעלות עצומה מכך שהרמ"ש הכירו מיד והשאלה הראשונה שלו היתה שיתאר לו את ימיו האחרונים של ר' מנחם זמבה הי"ד כי שמע שנהרג בגטו ורשה אך לא ידע את הפרטים. לאחר שאבי סיפר לו מה שידע אמר הרמ"ש לאבי "כיון שהרבי אמר לכם להכנס אלי – אם כן אני מחויב לומר לכם דבר תורה וכיון שאנו בחודש כסלו בסמיכות לחנוכה, הרי ידוע המנהג אצל רוב החסידים ממשיכי דרך הבעש"ט הק' לעשות "יומא דפגרא" בנר החמישי. ומהי הסיבה? מכיון שנר החמישי אף פעם לא יכול לחול בשבת אם כן זה ענין של חושך הכי חזק, וזה הכח והחידוש של נר חנוכה להאיר גם את החושך הכי חזק וגם התפקיד של יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו יורק או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

אין צורך לומר שאבי היה נדהם ונרעש, כאשר הוא עצמו הספיק כמעט לשכוח במהלך השנים את אותה אימרה בדיוק שה"רמ"ש" אמר לו כעשרים שנה קודם לכן, והנה עכשיו, פרץ הזכרון בבת אחת, וממש חזר כמעט מלה במלה על מה שאמר לו אז במלון, בוורשא, לפני עשרים שנה והלוא דבר הוא.



*

לאחר חתונתו שימש אבי מורי זצ"ל כרב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" ב"וושינגטון הייטס", שם נולדנו גם אני ואחותי, אבי התגורר שם כחמש שנים ואח"כ בהשתדלות ר' קאפל שוורץ עבר להתגורר לידו בטורונטו ושימש גם שם כרב ומלמד בקהילת החרדים שם.

במשך השנים, בטורונטו, התקרב אבי מאד לחסידות סאטמאר שהיו בעיר, כיון שעבודתו ברבנות ובהוראה היתה אצל חסידי סאטמר, אף שלא שלח אותנו להתחנך בסאטמר, שלח אותנו למוסדות הקרובים לרוחה, אותי ואת אחי שלח לישיבת "נייטרא" המפורסמת.

למרות שבהשקפותיו היה אבי קרוב לשיטת סאטמר מעולם לא דיבר חלילה נגד הרבי מליובאוויטש, ואדרבה, תמיד היה מדבר עליו בהערצה וחרדת כבוד מיוחדת וזה החדיר גם בנו, הבנים והבנות.

בחורף של שנת תשכ"ט התחתנתי אני, אבי אמר לי כי למרות שאיננו חסיד ליובאוויטש – הרי מכיון שלפני החתונה שלו זכה לקבל את ברכתו של הרבי, על כן ליבו אומר לו והוא מרגיש צורך ורצון להכנס עמי לרבי מליובאוויטש לקבל ברכתו לפני החתונה, למרות שמאז, למעלה מעשרים שנה, לא התראה עמו.

אני הסכמתי בלב שלם אבל אז התברר שזה לא כ"כ פשוט להיכנס לרבי, רק לאחר דו"ד עם המזכיר של הרבי – וכך לאחר שאבי הסביר לו שלא יכול לחכות כמה חדשים להזמין תור ל"יחידות" כי ברצונו לקבל ברכה לפני החתונה – הסכימו לתת לנו תור להכנס ובלבד שנבטיח שזה יהיה "רק לבקש ברכה" ולא נעכב את הרבי, אבי הבטיח ונסענו במיוחד מטורונטו ביום שנקבע לנו.



*



אינני זוכר את השעה המדוייקת שנכנסנו לרבי, אבל זה היה קרוב לבוקר מאשר ללילה, אי שם באשמורת הבוקר, אני ראיתי פעם ראשונה פנים אל פנים את פניו של הרבי, ובפרט עיניו הק' עשו עלי רושם גדול, אבי נתן לרבי את ה"פתקה" כנהוג ושם השמות שלי ושל הכלה שלי ובקשת הברכה של אבי שנזכה לבנין עדי עד וכו'.

כשלקח הרבי הפיתקה מיד אבי, עוד בטרם פתח אותה, הביט באבי בחיוך רחב ואמר לו: "נאך העכער צוואנציק יאר שוין טאקע געקומען די צייט, בפרט אז דער שווער האט דאך אייך געשיקט צו מיר" [-אחרי יותר מעשרים שנה באמת הגיע כבר הזמן, בפרט שחותני הרי שלח אתכם אלי...].

אבי נותר על עומדו נדהם ונפחד ונרעש ולא מצא כח לפתוח את פיו, בינתיים הגבאי הדופק בחוזק בדלת אך הרבי עשה תנועת ביטול בידו כמי שאומר אל תשימו לב, תוך כדי כך הרבי פתח את הפתקא הביט בה כהרף עין ותיכף התחיל לתת לנו את ברכותיו הקדושות שיהיה בנין עדי עד וכו' וגם בירך את אבי באריכות ימים ושנים טובות וכו' ואמר לו בערך בזה הלשון: אזוי ווי איר האט משמח גיווען ביי מיר אויף דער חתונה, וועט אייך דער אייבערשטער געבן כוחות און נחת משמח זיין אויכעט ביי דער חתונה פין אייער אייניקל " (כמו ששמחת בחתונה שלי ה' יתברך יתן לך נחת וכח לשמוח בחתונת הנכד שלכם).

מעיניו של אבי זלגו דמעות של התרגשות וגם אני מאד התרגשתי, ביודעי עד כמה אבי שבור ורצוץ בגופו מכל מה שעבר עליו במחנות וכו' ועד כמה יקרה לו ברכה כזו של הרבי.

לפני שיצאנו הרהיב אבי עוז ושאל את הרבי: היות והבטיח למזכיר שאנחנו נכנסים רק לבקש ברכה, בכל זאת כיון שיש שאלה שמאז מציקה לו האם הרבי מרשה לו לשאול.

הרבי חייך מאד ואמר לו (בערך(: "אזוי ווי דער רבי דער שווער האט אייך גישיקט צו מיר – מוז איך אייך ענטפערן אלע קשיות". (כיון שכבוד קדושת מו"ח אדמו"ר שלח אתכם אלי – אני מוכרח לענות לכם על כל הקושיות). וכששוב נשמעו דפיקות חזקות בדלת שוב עשה הרבי בידו סימן שלא נשים לב.

אבי פנה אל הרבי ואמר: מסיבות שונות יצא לי במשך כל השנים להיות בקרב חסידי סאטמר והחוגים שלהם ושם אני שומע כל הזמן טענות ומענות על שיטת ליובאוויטש, ואף שחלילה איני מקבל כל הלשון הרע שאני שומע וכו' אבל בכל זאת הצליחו גם אצלי לעורר קושיה גדולה על השיטה של ליובאוויטש בכל הקשור להתחברות לרשעים וכו', והרי ידועים הפסוקים כמו "משנאיך ה' אשנא" וכו' ואיך זה שליובאוויטש מתחברת במאור פנים עם רשעים הלוחמים נגד השי"ת ותורתו וכו'.

אבי אמר לרבי שהוא מבקש סליחה על עצם השאלה ולא התכוון חלילה לקנטר אלא אדרבה רוצה להבין שיטתו של הרבי כדי שיוכל לענות גם לעצמו וגם לאחרים וכו'.

הרבי פנה אל אבי בשאלה: מה היה עושה אותו קנאי מהשכנים שלך, אם חלילה הבת שלו היתה יוצאת לתרבות רעה? האם היה מנסה להחזירה לדרך התורה והמצוות או שהיה אומר "משנאיך ה' אשנא" ו"אסור להתחבר לרשעים" ולכן יתרחק ממנה ולא ירצה לקרב אותה?

הרבי לא המתין לתשובה, ומיד המשיך: אותו קנאי, היה עונה בודאי שכשמדובר בבת שלו זה שונה, כי על זה נאמר: "ומבשרך אל תתעלם" וכאן הרצינו פניו הק' של הרבי והוא עצם את עיניו הק', דפק על השולחן ואמר "ביי דער אויבערשטן איז יעדער איד טייער ווי א בן יחיד ביי דעם רבי'ן דער שווער איז יעדער איד ומבשרך אל תתעלם!" [ - אצל הקב"ה כל יהודי יקר כמו בן יחיד אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם'].

לאחר מכן הביט הרבי בי ובאבי במבט חודר ואמר: "ומסיימין בברכה כידוע נהגו אצל כל החסידים לחגוג את נר חמישי דחנוכה מה הטעם? כיון שנר חמישי של חנוכה לעולם לא יכול לחול בשבת ולכן זה מסמל את שיא החושך ובכח של נר חנוכה אפשר להאיר גם את העניין הכי חשוך, זה תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקומות הכי חשוכים, ולא משנה אם הוא נמצא בטורונטו או בלונדון, כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, בנו יחידו של הקב"ה וכשמדליקים את הנשמה שלו בנר של קדושה – מתעורר גם היהודי הרחוק ביותר במקום החשוך ביותר".

אבי שהיה נדהם ונרעש באופן הכי מבהיל, לא שמע גם את מלות הברכה האחרונות של הרבי והוא אפילו לא זכר איך הוצאתי אותו מהחדר של הרבי.

כל הדרך חזרה לטורונטו הוא לחש רק שתי מלים, פלאי פלאים, פלאי פלאים.



*



מאז עברו בערך כעשר שנים. בשנת תשל"ט התחתן אחי הצעיר בעיר לונדון, וכל המשפחה, אבי ואמי, אחותי וגיסי ואני נסענו לחתונה. במטוס בדרך ללונדון ראיתי שאבי מוטרד ומשהו מעיק לו, שאלתי במה הענין, ובתחילה לא רצה לספר, רק אחרי כמה פעמים ששאלתי סיפר לי:

כמה דקות לפני שעזב את הבית בטורונטו, נכנס אליו השכן, מהמכובדים ביותר בקהילה, ובכה לפניו בדמעות שליש, ואמר לו שמה שהוא מספר לו עתה זה סוד כמוס ושלא יספר לאיש רק בלית ברירה הוא מספר לו אולי יוכל לעזור.

ובכן מסתבר שהבת של אותו שכן הידרדרה מאד ביהדותה, בתחילה ההורים לא כל כך ידעו מכך כי הסתירה לגמרי מפניהם, אבל לפני שבועיים התברר להם למרבה האסון והבושה שהיא ברחה עם איזה גוי ללונדון ומאז אצלם בבית בכי ומספד ותשעה באב כל הנסיונות שלו על ידי קרוב משפחה בלונדון לאתר אותה עלו בתוהו ולכן הוא מבקש מאבי, בהיות שהוא נוסע ללונדון, שיראה לטכס עצה ולהתעניין אולי יחוס אולי ירחם ה', אולי יוכל לעזור למצוא את הבת ולמנוע ממנה מרדת שחת.

אבי שהיה בידידות קרובה מאד עם השכן, היה נרעש מהסיפור, וגם אני מאד לקחתי ללבי וחשבתי איך ומה נוכל לעשות בענין זה בלונדון.

החתונה היתה בשעטומ"צ, ובלילה הראשון של השבע ברכות פנה אבי למחותן, סיפר לו את המעשה עם בת השכן, ושאל אותו אולי יכול לייעץ לו איך ואיפה – אם בכלל שייך – להתעניין ולעשות משהו בנידון.

המחותן מיד כששמע הסיפור, אמר לאבי מורי שאם כי הוא אין לו שום מושג בזה, הרי יש לו ידיד חסיד חב"ד, שהרבי מליובאוויטש מטיל עליו תמיד כל מיני שליחויות ושמו הוא הר"ר אברהם יצחק גליק, ואם יש מישהו שיוכל לעזור בזה הרי הוא האיש, כי כבר איתמחי גברא להציל ברחבי אירופה הרבה נשמות יהודיות מהתבוללות.

עוד באותו לילה צלצל המחותן לרב גליק, סיפר לו את כל סיפור המעשה ועד כמה הענין דחוף, והרב גליק ביקש הטלפון של הורי הנערה מטורונטו אולי יודעים אי אלו פרטים וכתובות שיתנו לו קצה חוט איפה להתחיל בחיפושים. הרב גליק בצידו הבטיח לעשות את כל המאמצים וההשתדלות.



*



אינני יודע איפה חיפש הרב גליק, לאן הלך, אצל מי בירר, אבל באחת הלילות כעבור כעשרה ימים – אבי ואמי נשארו בלונדון עד אחרי חנוכה – צלצל הרב גליק למחותן ואמר שיבוא אליו בדחיפות "יש לי הפתעה מאד טובה".

המחותן ואבי מיהרו לבית הרב גליק, כשנכנסו לביתו ראו בסלון ביתו יושבת בחורה וממררת בבכי. בפתח הסלון דלקה החנוכיה.

לפתע, תוך כדי שאבי מסתכל על החנוכיה ורואה את חמשת הנרות הדולקים – אבי כמעט נפל מתעלף ארצה. הוא נזכר במשפט המוזר שהרבי הקדוש אמר לו לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה, ולפני עשר שנים.

"נר חמישי של חנוכה מסמל את הכח של החנוכיה והתפקיד של יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר, בוורשא או בלונדון, בניו יורק או בלונדון, בטורונטו או בלונדון"...

"מה יעשה אותו קנאי", אם הבת שלו תדרדר... אצל הקב"ה כל יהודי הוא בן יחיד... אצל כ"ק מו"ר אדמו"ר כל יהודי הוא "מבשרך אל תתעלם"...

אין צורך לומר שהבחורה חזרה בתשובה שלמה, ואין גם צורך לומר שמאותו יום לא פתח יותר אותו "קנאי" את פיו נגד ליובאוויטש...



*

כשחזר אבי לקנדה עשה כל המאמצים להיכנס לרבי מליובאוויטש, הוא הרגיש צורך וחובה נפשית לאחר מה שקרה להיכנס לקודש פנימה אבל באותן שנים כבר היה קשה מאד להיכנס לרבי ל"יחידות".

רק בתשרי הבא, שנת תש"מ, לאחר מאמצים מרובים הצליח אבי להיכנס ל"יחידות" באותו לילה שנכנסו קבוצת האורחים שהגיעו לרבי לחגים.

אבי סיפר לי שמרוב התרגשות לא יכל להוציא הגה מהפה, וכשהתחיל לדבר ולספר את הסיפור פרץ בבכי. הרבי שמע ממנו רק כמה משפטים, ואז פנה לאבי ואמר לו: "דער שווער האט דאך געהאט א ווייטן קוק"... [לחותני הרי היה מבט רחוק]...

וכל פעם שסיפר אבי מורי זצ"ל את הסיפור היה אומר שהרבה יותר מהמופת הפלאי של הרבי מליובאוויטש, שכבר לפני חמישים שנה בהיותו חתן, ראה כל כך למרחוק... הרבה יותר מהמופת הזה הוא התפעל בכל ליבו על גודל הענווה השמיימית של הרבי שאמר לו בפשטות הכי גדולה וברצינות הכי גדולה "דער שווער האט דאך געאט א וויטען קוק"...

ושרשרת המופתים הפלאיים לא פסקה: בי"ד כסלו תשמ"ט, בדיוק שנגמר השבע ברכות מחתונת בתי הבכורה (כפי שהרבי בירך אותו שישמח בחתונה של הנכד) ובדיוק ביום שבו מלאו ששים שנה מהחתונה הגדולה בוורשא של הרבי – באותו ערב שבק חיים לכל חי והשיב נשמתו למרומים.



זכותו תגן עלינו
רציתי שוב לשתף..
לקראת חג הפורים שמתחיל להתקרב ..

בהיותי רווקה מבוגרת (לשעבר!) שנאלצה לגור לבד (מנסיבות שלא אפרט כאן!).
השבתות והחגים היו כואבים במיוחד. בין אם היה לי איפה להיות ובין אם לא.
זה מצב שרק מי שחווה אותו יכול להזהות.. ולהבין כמה זה קשה.
הבדידות מורגשת שבעתיים כשברקע נשמעים קולות משפחתיים , שירים, צחוקים, דיבורים, קולות שקשוק המזלגות והסכינים...
כשאת עם עצמך ובקושי היה לך כח ורצון להכין משהו לאכול..
כן, לא תמיד אפשרי להתארח.
לפעמים (למען האמת הרבה פעמים) הייתי ממש לבד עם 4 הקירות.
זאת היתה המציאות ואיתה הייתי צריכה להתמודד.
הלבד היה כואב לכשעצמו והציף מחשבות ורגשות וזכרונות...
גם כשהתארחתי (בעיקר לא אצל משפחה) היה מאתגר.
לא תמיד הרגשתי "בבית" וכחלק מהמשפחה אלא סוג של נספח. תוספת מאולתרת. גם כשעל פניו היה לי נחמד וכיף, והכי השתדלו להיות אלי נחמדים..
וגם אני הייתי נחמדה ואהבו אותי. על פניו הכל פיקס..
אבל היו כל מיני "צביטות" שהזכירו את זה. שאני לא בת בית באמת..
לא פעם אפילו הרגשתי מסכנה, סוג של מקבצת נדבות שעושים איתה חסד...הרגשה נוראית.
ואל תיסקלו אותי על נחיתות. בבקשה.
מי שלא היה במצבים האלה באמת לא יבין. ולא ישפוט.
אגב כדי להמעיט מההרגשת ה"מקבלת חינם" הזאת תמיד הבאתי איתי משהו שידעתי שאוהבים (עוגה / עוגיות) . דוקא שמחו לקבל, ואני שמחתי לתת.

אני אסירת תודה עד סוף ימי למשפחה מסוימת ,שלא מקשר דם, שפתחו את ליבם וביתם,
וארחו אותי בסעודותיהם והמתיקו לי את הקושי. שכרם רב בשמיים אני בטוחה.
קצת משפיל אותי היום להיזכר במקום הזה, וגם לא הכי נעים לשתף.
יש בי גם סוג של פחד מהתגובות, כי אני בטוחה שלא כולם יבינו ואולי ישאלו שאלות למה ומדוע..
ובכל זאת אני כותבת לכם
כי אני רואה זאת כשליחות עבור מי שחווה את זה היום.

עוד מעט פורים
חג השמחה.
מהחגים שהיה הכי לי קשה לשמוח בהם. בהיותי לבד...
השתדלתי לא להיות ממש לבד כל הפורים, לצאת לתת משלוח מנות, להיות קצת אצל המשפחה (הם היו שכנים, אך כבר קראתי להם משפחה..)
אבל גם אם לפני כן קצת הצלחתי לשמוח, ברגע שהייתי חוזרת אל השקט הרועם.. היה מתחיל המאבק. על שמירת ניצוץ השמחה והתקווה. וזה לא היה קל.

היה גם ענין המשלוחי מנות.
היו פעמים שלא קיבלתי והייתי במתח אם אקבל. כן זה יכול להישמע ילדותי.. אבל רציתי לקבל משלוחי מנות, לא אחד, אלא כמה.
כל משלוח שקיבלתי הרים לי את מיפלס המצב רוח, נתן לי עידוד.
הרגשה שזוכרים ואוהבים אותי. שאני לא לבד.
לפעמים היתה מצורפת ברכה מהלב, שאותה שמרתי וקראתי עד שידעתי בעל פה..
(כמובן שהחזרתי משלוח, או שאני הבאתי את הראשון..)

היום ברוך השם אני במקום אחר.
זכיתי ב"ה להתחתן ולהיכנס למשפחה חמה ואוהבת, אני כבר לא מרגישה לבד.
אבל יש כאלו שכן. (בין רווקים/ות / זקנים/ות בודדים/ות / חולים ל"ע..)
ופורים מבחינתם זה עוד אתגר לעבור..
בואו נקל עליהם קצת, נעזור להם לשמוח-
כל מי שמכיר מישהו/י כזה בסביבתו-
משלוח מנות יפה, עם ברכה כנה וחיוך – והדלקתם אור בנשמה מיוסרת.
ומי שיכול (ואם זה שייך ומתאים) להזמין לסעודת הפורים.. – תבוא עליו הברכה.
זה לא (רק) חסד – זאת שותפות.
ויש מספיק זמן עד פורים כדי להקדיש לזה מחשבה..
בהצלחה

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה