כללי בעיה בסגירת קובץ

  • הוסף לסימניות
  • #1
מישהו נתקל פעם בבעיה כזאת?
אני מנסה לסגור גם בPDF וגם בJPG
והתוצאה הסופית פשוט קובץ שהתמונות בו באיכות ירודה ומפוקסלת
והנתונים הכל בסדר
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מאיזו תוכנה?
אולי פשוט חסרים הלינקים לתמונות???
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
בתוכנת כורל ולא נראה לי שיש בעיה עם התמונות
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
קורל מנתקת מתכתחילה את הלינקים נכון?
תבדקו בקובץ עצמו כשמגדילים אותו התמונות ברורות?
כי מה שקורה לפעמים זה שמשחקים עם גודל התמונה, בהתחלה מקטינים יותר מידי, ואז כשמגדילים בחזרה, נפגמת איכות התמונה בקובץ, למרות שמלכתחילה בקובץ המקורי היא כן איכותית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה אבל בכורל עצמו התמונות חדות לגמרי גם בהגדלה זה רק אחרי שאני סוגרת
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תנסי לעשות הדפסה לPOST SCRIPT ואז להביא לדיסטילר
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
שנה את הגדרות הברירת מחדל ב"סגירת קובץ".
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לגבי הפוסטקריפ אשמח אם תגידי לי בדיוק איך לעשות זאת אני פשוט מיואשת
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
לסגור פוסטקריפט זה פשוט.
את מדפיסה את הקובץ, ובוחרת במקום המדפסת הביתית, את המדפסת:
Device Indepedent Postscript File
ואז את הקובץ הזה יש לדסטל בתוכנת דיסטילר.

לגבי הבעיה עצמה, זה יכול לקרות מכמה סיבות, להלן 3 מהם:
1) תבדקי בייצוא האם השתמשת בPreset של Prepress, שזה אומר איכות דפוס.
2) האם יש שקיפות שעוברת על התמונות?
3) האם התמונות קטנות?
(דהיינו, התמונה עצמה גדולה, אבל בקורל את מכניסה את התמונות בגודל קטן, ואז זה משנה את הDPI להרבה מעל 300, אבל בייצוא, במידה ומוגדר לך הגדרת Downloadsampling, הוא מייצא באיכות נמוכה יותר, וזה גם יכול לגרום לבעיה).

צירפתי תמונה למקום הגדרת הPreset, שזה הדבר הראשון שצריך לבדוק,
ותמונה להגדרת הכיווץ (אפשרות 3 מלמעלה).

תעדכני.
 

קבצים מצורפים

  • קורל.jpg
    KB 313.6 · צפיות: 27
  • ייצוא.jpg
    KB 197.2 · צפיות: 30
  • הוסף לסימניות
  • #10
ונתנו תודה רבה על ההסבר המפורט עכשיו אנסה הכל

ודרך אגב אין לי במדפסות פוסטקריפ
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ונתנו, אז כך
אצלי שונה מאד משלך אין לי בחלונות האלו אבז'קט יש לי פוסטקריפט במקום זה והכל שונה וניסיתי הכל ושום דבר לא הואיל

עכשיו לגבי גודל התמונות הםבאמת גדולים מאד והקטנתי בכורל כיוון שבפוטושופ האיכות יורדת כשאני מקטינה
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אולי לא קשור לבעיה שלך,
אבל סתם דרך אגב,
אין כזה דבר האיכות יורדת כשמקטינים בפוטופופ.
אם יש סימון של קשר בין 3 הנתונים (ע"י סימון הוי למטה)
אז כל הקטנה של גודל מסדרת את מספר הפיקסלים בהתאם בפורפורציה מתאימה שלא תפגע באיכות התמונה.
אלא אם כן עושים שינוי גודל ללא ה"קשר" לשורת הפיקסלים ואז אכן ניתן לפגוע באיכות התמונה...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

רובכם מכירים אותי מכאן, אני כותבת כאן לא פעם. אני הסופרת א. פרי ואני רוצה לספר לכם משהו עוצמתי שעבר עלי.

לא פעם שיתפתי את ההתמודדויות מהן הגעתי ליציאה לאור: אילמות סלקטיבית, גמגום, סכיזופרניה פראנואידית, חרדות ועוד...

סיפרתי גם על המסע שלי בו למדתי פעם אחר פעם שכולנו שווים ויש עוד הרבה שעוברים מסעות כמוני, מחושך לאור...

כעת אני רוצה לשתף אתכם בהתמודדות חדשה שהופיעה, הפראנויה שלי חזרה בעוצמה מפחידה לפני שבוע.

לא אספר לכם מה הרקע לזה, וגם לא מה עברתי, אבל כן אשתף אתכם בתחושה החדשה שנולדה בי, בעקבות כל הסבל הזה:

התחושה היא: אני רוצה קשרי אנוש.

'עד אז לא רצית', תשאלו?

עד אז היה לי ריחוק מסוים מהעולם ומהאנשים.

אבל אז הפראנויה גרמה לי להיות מטורפת מרוב פחד, וחיפשתי עוגן ויציבות.
והבנתי שאין תחליף ליחסי אנוש חביבים, חמים נעימים, בגובה העיניים, בלי רגשות פרוד, זלזול או נחיתות.

זה היה מטורף כי מרוב פראנויה לא הייתי לגמרי צלולה כל הזמן, ולא היה אכפת לי להתנהג מוזר, או שיחשבו עלי משהו שלילי, פשוט רציתי לדעת שהכל בסדר, זה הכל.

פתאום מצאתי את עצמי צמאה ליחסי אנוש, מתעכבת ליד דמויות שיש לי היכרות מעטה מאוד, משוחחת, מנסה לשאוב אנושיות ושפיות בתוך תחושת הכאוס שהייתי. וראיתי שזה ממש נחמד לתקשר ככה, בלי רגשות כלשהם.

כל המסכות ירדו ממני, תחושות כמו ריחק, קינאה, כעס, פגיעות הכל נמחקו, רק רציתי לדעת שהרגע הבא יהיה תקין.

הרגשתי שאני בעצם לא קיימת כ'אני', שאני יכולה להכיל באופן מלא את הזולת ולא לחוש מאוימת.
ושאני ממש אוהבת את כולם.

פתאום הבנתי איזה פספוס יש לי שאני לא רוצה לשווק את הכתיבה שלי בגלל ענווה כוזבת...

הבנתי שהעולם חייב לקרוא את המסרים שלי... את הספר גיבור הסיפור... וזה לא הופך אותי ליותר מאף אחד, אלא כולנו שווים גם אם מישהו קורא מה שאני כותבת זה לא נותן לי ערך אלא זו חובה שלי, כי לכל אחד יש אמירה ותפקיד.
פתאום למדתי דברים חדשים...

המוח שלי וכל כולי עברנו טלטלה עצומה שעוד לא התאוששתי ממנה.

אני עדיין עם הרבה סימני שאלה בגלל הטריגר שהוביל אותי לשם.
אני מתחילה להחלים ופוחדת לאבד את התחושה הנפלאה של 'כלום לא חשוב לי, כולנו שווים, אין צורך לחוש זלזול או נחיתות, שווה לחיות ביחסי אנוש, כולם כל כך מתוקים ויש בהם משהו מרגיע הם חשובים לי כל כך'.

אני עדיין בתוך זעזוע נורא, מחפשת את הטוב.

עדיין מחפשת אמונה שלמה בה' ועדיין לא יציבה באופן מלא.
במהלך ההתמודדות שלי חשבתי על רעיון מעניין להקים מפלגה של אנשים מפורסמים, שיש להם קהל, אנשים שמדברים על חזון של גאולה. שיתאחדו וירוצו לכנסת.
תוך כדי סבל נורא מצאתי את עצמי שולחת הודעות לכל האישים שנראו לי מתאימים וסיפרתי להם על הרעיון הזה.
רבים ענו לי תשובה, שללו בכל תוקף כניסה לפוליטיקה או סייגו במידה ויהיו מספיק אנשים.
הרעיון לא הצליח לבסוף, אבל העשייה והחשיבה סביב זה נתנו לי כוחות להחזיק מעמד למרות הקושי.
*
אין לסיפור הזה מסר מסוים או אמירה מסוימת.
זה סך הכל רצון לספר לכם על ההתמודדות, ועל העובדה הפשוטה שאין כמו יחסי אנוש בריאים ותקינים ואפילו אדם כמוני יכול להגיע לשם איכשהו.
וכן , שאפשר להגיע לאהבת חינם גם בלי פראנויה וסבל מיותרים אלא מתוך הבנה פשוטה שכולנו צריכים אלו את אלו כדי לחיות.

שהתמיכה ההדדית, האכפתיות, החיוך, ההסכמה לעצמי לא להיות בריא ונוצץ תמיד, בתוכנו, וגם אם זה מתבטא בחוץ זה בסדר. אלא זה בסדר גם להיות חלש ולא תמיד מאה אחוז בסדר, שמותר לי לתת מעצמי ולהישאר אני, והכי חשוב: רק ה' הוא בעל הכוחות כולם, הוא אוהב את כולם, אין עוד מלבדו. ואנחנו עבדיו ובניו, כולנו.
הצד של משפחתו של אבי הם פרסים, חלק מאחיו נולדו בפרס וחלקם נולדו בארץ. אבא שלי נולד כאן, וגדל במושב קדימה, מאוחר יותר עברו למגורים בעיר חוף מרהיבה.
אחיו סיפרו בצער שפעם נציגי הממשלה באו להוריהם וביקשו שיפנו את הצריף בקדימה תמורת דירה בירושלים בחינם לכל ילד. (היו שמונה אחים)
הם ביקשו שתי דירות לכל ילד ולא קיבלו אפילו דירה אחת... "אילו אמא היתה מסכימה היינו היום כל אחד עם דירה בירושלים!" אמרו בתסכול, ובצדק...
אחר כך הם מכרו את הצריף ועברו לגור בעיר חוף.
מדובר במשפחה כשרונית, מצחיקה מאוד, מוזיקלית, אנשים מאוד נחמדים וטובים, מאוחדים ואכפתיים.
אבל..
הם לא קיבלו במה ציבורית.
ואני מתארת לעצמי שאולי חשו תחושת פספוס בשל כך.
הם נהנו מאומנות אבל לא יצרו אומנות בסדר גודל שהגיעה לקהל.
אבא שלי למשל היה אומן בנשמה, אדם מצחיק, צנוע, ביישן וגם חרדתי (אמנות נובעת הרבה פעמים מחרדות וכדו') ששילב עם הביישנות גם פאדיחות, שזה לדעתי ביטוי של אומנות, כי ליצור אומנות זה לפעמים להתפדח, כי אומנות זה להגיש את מי שאתה וזה קצת לא נעים...
כאילו היה לו צד באישיות שמבין שלא צריך להיות חריג, וצד באישיות שמתמרד לכך שצריך להיות כמו כולם...
אבל הכל היה כדי שאנחנו, משפחתו, נשמח ונצחק, זה לא הגיע לקהל...
ככה זה, יש אנשים שמגיעים לקהל ויש שלא.
אגב משפחתה של אימי היו מאוד מנומסים ויקים ותמיד היה משעשע לראות את הפער האדיר בין המשפחות:
אחת קולנית ומצחיקה, סוערת וישירה, עם דעות מנוגדות לכל אחד, והאחרת מתורבתת, מכובדת עם חוקי נימוס, אגו מוקפד וכובד ראש.

*

כיום, אני חושבת, נפרצו החומות של אומן-קהל.
היום, מכל המסרים שאני לומדת בכל מקום, אני נתקלת בעוד ועוד אמירות שנועדו להביא לנו, הקהל, את הידיעה שיש לכל אחד קול יחודי, ושאדם שחי 'כמו כולם' משול למת.
לכל אחד יש אופי ייחודי, יש קול יחודי, יש שלל תכונות חלקן אפילו טיפשיות וחלקן מתוקנות, וכל אדם צריך להשתדל לחפש את עצמו האמיתי, זה שנמצא בתוך כל המעטפת המאוד מחונכת, ולהוציא את עצמו לאור.
לא תמיד יתעניינו בנו, ולא תמיד יש קהל, אבל זה החובה של כל אדם כלפי עצמו.
כי לעולם אדם לא צריך שיתעניינו בו ולא צריך קהל.
אדם יוצא לאור בעיקר בשביל עצמו, בשביל תנועת הנפש הזו, שמתאמצת, מעיזה, לומדת, לפעמים מתנצלת, לומדת לדייק את עצמה וחוזר לעצמו חזרה, או מוטב לא יוצא מעצמו בכלל.
אני חושבת שזה עובד ככה: או שנגשים את עצמנו או שנהיה ממורמרים מקנאה ונרגיש עצבנים מתוסכלים וכו'
זה בסדר לחיות בקנאה וביציאה לאור יש הרבה התמודדות עם קנאה, מכיוון שעד שאדם מתחיל להגשים את עצמו הוא שוכח את ה'אני', שוכח שהוא יכול.
ואז כשהוא יוצא לאור הוא נתקל באנשים שעושים ומתקדמים יותר ממנו וזה מתכון לקנאה.
אני חושבת שקנאה מגיעה גם כשאנחנו סוגרים את עצמנו בתוך חומות והגבלות ולא חיים באופן אותנטי.
אני זוכרת שבתחילת דרכי כסופרת חשתי קנאה עזה בכל מישהו חכם שהתבטא.
למשל פעם נכנסתי לאתר של הרבנית ימימה אביטל, וממש כמעט מתתי מקנאה מהחכמה שלה, ומכך שגם אני יודעת דברים ואף אחד לא מקשיב לי ולא נותן לדבריי יחס.
ימימה אביטל כבר נפטרה מזמן, למה לקנא בה?
ניסיתי לברר עם עצמי אבל הכל היה מאתגר מידי.
כיום אני מבינה שהקנאה היתה פחד, היתה חשש לפרוץ את הגבולות של עצמי, היתה זו תחושה מוזרה בה רציתי כל כך גם להגיע למקום חשוב, למקום שמקשיבים לי, והבנתי שזה סותר את האמונות שלי.
כי לפי האמונות שלי אנשים לא צריכים להקשיב לי...

*

בקיצור האמת אט אט מתבהרת לי.
והאמת היא שכולנו, כל עם ישראל, נחשבים שליחי ה', כוחנו באחדות שלימה בה אין מעמדות ואין הגבלות ואם יש הם רק למען מטרה.
עם ישראל כביכול מאורסים לה', נועדנו, כולנו כאחד כל אחד מהמקום שלו: אפיקורסים וגם מאמינים, להגיע להכרה שאין עוד מלבדו ולהגיע למקום שלם בו נבין שגם הכופרים וגם המאמינים חשובים לאומה, כי כדי להאמין בה' באמת - צריך לכפור בהכל.
אין בעולם כח מלבד כוחו של ה'. אין בכלל, לא היה ולא יהיה, הכל זה רק ה'. ואם נגיע לאמונה כזו באמת נצליח להגשים את הייעוד שלנו כקולקטיב ונעלה דרגה בעזרת ה'.
*
אני שמחה כיום לקרוא דברי חכמה שכותבים או אומרים אנשים אחרים וכבר פחות או בכלל לא מקנאה בהם, כי למדתי שמותר לי לכתוב, להתבטא, להגיע לציבור, ומותר לי גם לשתוק.
הכוונה שלא משנה אם אני אשתוק או אתבטא, הכל זה לשם שמים, ולא לכבודי כ"כ.
ומה שצריך זה ללמוד להקשיב לעצמי, לעקוב אחרי המחשבות שלי והרגשות שלי ואין צורך שאגיע למקום גבוה, נמוך, שאדבר או אשתוק, אלא צריך פשוט להיות אני ולהתקדם כל פעם עוד קצת לאני האמיתית, האוהבת את עצמי, שמחפשת להאמין בבורא עולם באמת וגם לעשות את רצונו, ולחפש את הרצון שלו.

*

לפני כמה שנים הסתכלתי בחנוכיה על נרות חנוכה צבעוניות, לא כולם נדלקו מיד.
את חלקן הרוח כיבתה כך שיצא שהם האירו רק יותר מאוחר.
כך יצא שהחנוכיה דלקה יותר זמן.
אני חושבת שזה די מתאים להגשמה עצמית:
לא כולנו זוכים להגשמה עצמית בו בזמן.
יש שהאור שלהם דולק יותר מאוחר, וזה כדי שיהיה בעולם אור תמיד, אבל לכל אחד יש נר.



ולסיום, שיר שכתבתי וחבל לי לפתוח אשכול חדש

מים בברזים
בארנק יותר משני זוזים
בית מואר בחשמל
כביסה נקיה בלי עמל
פת לחם במגוון טעמים
פירות וירקות וגם מטעמים
שמים כחולים ונאים
או אפורים מורידי הגשמים
ועוד ...
על הכל מזמור לתודה, תודה על הכל

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה