בקשה

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
השיר "צב צבוני" מתוך "פזמון חוזר מרגיש" של יעל לוינשטין, יש לי אותו בקלטת ואני צריכה אותו דחוף בקובץ שמע עבור ילד אוטיסט עם התפרצויות זעם. תודה!!
 
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

אשכולות דומים

  • 534
    • R
    מידע שימושי אם אתם דואגים לילדים שלכם, כדאי שתכנסו
  • R.V.K.A //
    • ואני בטוחה שאתם דואגים לילדים שלכם - אז יש כאן מידע ממש שימושי עבורכם.
    חברה שלחה לי את המאמר הבא שתקראו👇, בדקתי וראיתי שגם הילדים שלי לא צורפו אוטומטית כמו שהקופת חולים הייתה צריכה לעשות.
    כמובן שעשיתי את זה באותו הרגע.

    ---


    קראו ושלחו למבוטחים שלכם
    הודעה חשובה לידיעת הציבור
    המילים הבאות רלוונטיות לכל משפחה ולכל ילד בישראל.
    ואני חושבת שזה אחד הפוסטים החשובים שכתבתי.
    לקחתי אוויר של יומיים כדי לכתוב לא מתוך כאב ותסכול.
    אלא מתוך רצון לעזור לכל ילד בישראל , שלא יזדקק לכך.

    בישראל לכל אדם יש שני ביטוחים.
    ביטוח בריאות - דרך קופות החולים
    וביטוח לאומי.

    הוא משלם כל חייו או באופן עצמאי, או שהוריו משלמים עבורו את הפוליסה. עבור אותם ביטוחים.
    לפני מספר ימים בעזרתה של חברתי האהובה והמקסימה יעל פוזנסקי החלטנו לתבוע את זכויותינו בעבור הביטוח הסיעודי של מכבי.
    יש לנו ילדה שלצערינו הרב נאלצנו לבצע עבורה הנגשה בבית, והיא מוגדרת כנכה, וזכאית ע״פ כל הקריטריונים לקצבת סיעוד.

    לאחר שדובי הגיש את כל המסמכים
    קיבלנו מייל יבש ולקוני ממכבי.
    לבת שלכם אין ביטוח סיעוד !!!

    מה זאת אומרת?
    לכל ילד בישראל יש ביטוח סיעודי דרך קופות החולים, והביטוח הוא ללא עלות .
    אבל , מסתבר שכדי שילד יהיה מבוטח בפועל הוא צריך לפנות לחברת הביטוח שעובדת עבור קופת החולים (אצלינו זה הפניקס)
    ולהירשם.
    אני אגיד שוב שיהיה ברור לכל בני האדם כולל כאלו קשיי הבנה כמוני.
    המחוקק החליט שכל ילד זכאי באופן א ו ט מ ט י ובחינם לביטוח סיעודי עבור כל ילדיו הקטינים
    אבל את המידע על החיוב בהרשמה מול החברה המבטחת בפועל , לא ידענו, ולא יודענו על יד קופת חולים.

    אני מראש מתנצלת שלא קראתי את חוברת הפוליסה המפורטת כי או שקראתי ופספסתי את האירוע, זה היה לפני שנים.

    אנחנו דיי המומים כי המשמעות כרגע מבחינתינו היא הפסד של עשרות אלפי שקלים.
    והכסף הזה לא היה אמור להכנס להשקעות במניות בנסד״ק, אלא ליטרלי לאיכות החיים של רעיה.

    אתם יודעים, מלחמה עבור החיים דורשת המון המון כוחות
    אבל גם המון המון המון בירוקרטיה.
    כתבתי את המילים הללו לא כדיי שתחשבו שאנחנו מסכנים.
    אלא פשוט שתקחו אחריות ותעשו שלשה דברים.

    1. תבדקו האם רשמתם את הילדים שלכם בפועל לביטוח סיעודי
    2.תעזרו לי שהפוסט הזה יגיע לכל החברים שלכם.
    3.אם יש לכם חבר שאיננו דובר עברית, תנסו להנגיש לו את המסר בשפתו.

    תודה לחברתי עו״ד Shira Mack רזמוביץ׳ שעוזרת לנו למצא עו״ד מומחה לנושא אם ישנו כזה בעולם.

    אין מושג את מי עוד לתייג, אז תייגו בתגובות אנשים רלוונטים.

    מוסיפה בעריכה בזכות גיסי המדהים חנן גלר

    לטובת הציבור ועל מנת לחסוך לכם חיפושים להלן רשימת הקופות ודרך איזו חברת ביטוח מנוהל הביטוח הסיעודי וטל׳ לברור והצטרפות :
    כללית - הראל 9838*
    מכבי - הפניקס 3507*
    מאוחדת - מנורה 1700722233
    לאומית - מנורה 5565*
    בהצלחה 🙏
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שמואל!, AutoMagik, Shimshonon ועוד 4 משתמשים7 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    ישראל עציוני
    תודה ר כמה זה עולה לחודש? והאם זה משתלם?
  • 54
    • א
    שיתוף תהליך למה כדאי לך לצאת מהבית כשאת מרגישה רצון להתפרץ
  • אסתיאר //
    • יום אחד היא עמדה שם , השכנה. כועסת, נוזפת.
    “הבן שלך.”
    שתי מילים. קצרות. חותכות. נכנסו אליי כמו חץ בלב.
    בלי לעצור לחשוב הבטתי בו.
    מבט כועס. מבט שכבר פסק דין.
    הבטחתי לה שהעניין יטופל. ובחומרה.
    ואכן טופל.
    בחומרה, ובכאב.
    לא ביררתי מה באמת קרה.
    לא שאלתי אם הילד שלי אשם, מבולבל, פגוע, או פשוט ילד.
    פעלתי כי כך לא מתנהגים.
    כי מה יגידו.
    כי במסגרת חרדית “אסור שידברו”.
    זה היה טיפול שהשאיר סימן.
    לא רק בהתנהגות , בנשמה.
    ורק הרבה אחרי שהשקט חזר לבית,
    כשהוא כבר נרדם ואני נשארתי ערה עם עצמי,
    הבנתי שלא חינכתי אלא נבהלתי.
    לא הגבתי אליו, הגבתי לפחד שלי.
    לפחד ממה יגידו, ממה יחשבו,
    מהמבט של שכנה אחת שהפך בעיניי למשפט של עולם שלם.
    ושם כאב לי באמת.
    כי הבנתי שבאותו רגע לא ראיתי ילד, ראיתי בעיה.
    לא הקשבתי למה שקורה לו ,
    ניסיתי לסגור רעש מבחוץ.
    כי ילד כמו ילד, לא נזכר בצעקה כדי להשתפר.
    הוא נזכר בה כדי להיזהר.
    והזהירות הזו לא בונה אדם.
    היא מקטינה אותו.

    עבר זמן.
    והקב״ה, ברחמיו, שלח שליח.
    אדם אחד. רגע אחד.
    מילים פשוטות שהאירו מקום כואב שלא רציתי לגעת בו.

    הוא אמר ככה:
    ברגע שאמא צועקת בבית, או הופכת לתקיפה מול הילדים,
    קורה דבר שאינו בשליטה.
    הילד מאבד את המקום האחרון שבו הוא אמור להיות בטוח.
    המקום של אמא.
    המקום העוטף, המוגן, החם והטוב.
    אבא יכול להיות תקיף.
    זה תפקידו מהשורש.
    הוא מביא גבול, חוק, משמעת ואחריות.
    ילד יכול לכעוס על אבא,
    להתעמת איתו,
    אפילו למרוד, ועדיין להישאר מחובר לחיים.
    אבל אמא איננה עוד סמכות.
    היא לא שוטרת.
    לא אצבע מאיימת. אמא היא החיים עצמם.
    ובמיוחד בעולם תובעני, עמוס ציפיות, כללים ולחץ מתמיד,
    אמא אמורה להיות המקום שבו אפשר לנשום.
    המקום שבו גם כשנופלים , לא מאבדים אהבה.
    אלא מקבלים חיבוק. הגנה. קרקע יציבה.
    וזה חשוב לומר בפשטות:
    אהבה אימהית איננה ויתור.
    חיבוק איננו הפקרות.
    והקשבה איננה היעדר גבול.

    אפשר להציב גבול.
    אבל גבול לא יכול להגיע בצעקה, באיום, בהשפלה, ואפילו לא בביקורת.

    גם “לא” יכול להיאמר בשפה עדינה וברורה.

    גם עצירה יכולה להיות מתוך יציבות, לא מתוך כעס.

    כי זה לא מה שאמא אומרת , זה איך שהיא אומרת.

    כשגבול נאמר בקול שקט,
    בעיניים רואות,
    בלב שמחזיק, הילד לא מתכווץ, הוא נבנה. הוא לומד שיש חוק, אבל גם שיש אהבה, שיש אחריות ויחד עם זה, גם מקום בטוח לטעויות.
    וזה בסדר וזה מותר.
    כי כולנו טועים לפעמים.

    ברגע שאמא צועקת, מאיימת או מענישה מתוך כעס ,
    זה כבר לא חינוך.
    זה שבר.
    צעקות לא בונות מסגרת.
    הן שוברות ביטחון, מבלבלות זהות,
    ומלמדות את הילד שהוא רצוי רק כשהוא עומד בדרישות.
    וכאן מתחיל תהליך מסוכן:
    כיבוי רגשי.
    העמדת פנים.
    ניתוק.
    לפעמים אפילו נדר שקט מהחיים עצמם.
    לא בקול.
    לא במרד גלוי.
    אלא מבפנים.
    ילד חרדי שלא מרגיש אהבה אימהית יציבה,
    לא רק נושר מהמסגרת.
    הוא נושר מהקיום. מעצמו. מההרגשה. מהבחירה החופשית.

    ולכן האמת צריכה להיאמר בלי לעטוף:
    אמא לא אמורה לצעוק. בכלל. על כלום.
    אם הכעס עולה,
    אם הלב רותח,
    אם השליטה בורחת ,
    עדיף לצאת רגע מהבית.
    לחדר מדרגות. לחצר. לרחוב.
    עדיף שילד יחכה כמה דקות,
    מאשר שיישא צעקה של אמא כל החיים.
    אבא הוא הגבול.
    אמא היא הקשר.
    אבא מביא דין.
    אמא מביאה חיים.
    החלפת תפקידים לא מחזקת מסגרת ,
    היא מסכנת נשמות.
    ויש כאן גם תקווה גדולה.
    אמא שמתקנת , מתקנת עד השורש.
    אמא שבוחרת להיות חיבוק ולא מאבק,
    שהבית לא שדה קרב אלא מקום של אהבה ולא איום,
    מחזירה לילד את החיים.
    אמא מחבקת, אמא אוהבת,
    מגדלת פרחים שיפארו את רחובות החצר,
    את הבתים ואת הקהילות.
    ילדים שיגדלו וילכו בעולם עם גב זקוף ולב פתוח,
    ובכל מקום שאליו יגיעו ,
    יישמע ניגון תורתם למרחקים.
    אהבה אימהית לא הולכת לאיבוד.
    היא נעשית שורש.
    ושורש כזה ,מצמיח חיים.
    שנזכה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הכובסת, eli7123, אוראל סולטן ועוד 13 משתמשים16 //
    0 תגובות
    • מאמר
    789
    • ה
    עזרה ילד שאין לו חברים!!
  • הדר 310 //
    • לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
    עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

    לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

    אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

    כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

    הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

    כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
    אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



    הסיפור

    אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
    הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


    הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


    החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


    בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


    וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


    לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

    המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


    הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


    בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


    ואז הגיע חיים דוד.


    חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


    עד לאותו יום.


    זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


    ומשהו קרה.


    למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


    הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
    אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


    באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


    אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


    אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


    אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


    ואז – דברים התחילו להשתנות.


    כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


    במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


    במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

    בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


    בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

    ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
    והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


    והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
    וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”
    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png
    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
    ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png
    ועוד 2 נוספים
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: נעה 5, -אפרת-, שלמות של אירוע ועוד 65 משתמשים68 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הדר 310
    ה הקראתי לילד והראתי לו את התמונות אחרי שכבר התחיל המהלך, ואמרתי לו שיראה איזה דבר גדול הוא...
    הצטרפות לקהילת מוזיקה
    הצטרפות לקהילת סאונד והפקות אולפן
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה