הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קודם כל בטעות שכחתי לציין בכותרת... (א"א לערוך כותרת כידוע!) אז הנה: בקשת ביקורת.. חוות דעת וכו'
'תסמונת שטוקהולם' של נוסעי התח"צ
השעה היא שלוש בצהריים, שרב כבד אופף את הרחובות הבני- ברקיים. זרמי בני אדם מיוזעים ועייפים מציפים את המדרכות המשובשות, ואגזוזי האוטובוסים מפריחים עננות עשן מחניקות לפני ואחרי כל עץ רענן. אתה עולה על אוטובוס שעוצר בתחנה, יחד עם שורה ארוכה של מבקשי שרות דומים. כולכם, בסך הכל, מבקשים להגיע הביתה בבטחה. אבל אז אתם רואים אותו. את הנהג.
ומשאלת הביטחון שלכם מקבלת פנים חדשות.
הנהג ההוא עצבני. אדום ועצבני. הוא רותח מכל תזוזה סביבו, ואפילו המזגן לא מקרר את האזור. אם שמת את הרב-קו על המכשיר, הוא יצרח: "רגע!!" ואם השתהית לרגע בהיסוס, הוא ידרבן אותך בקול רועם: "לְמה- אתה- מחכה- לְמה??" אתה עומד לידו כילד נזוף, יחד עם שורה ארוכה של נוסעים מפוחדים ושטופי זיעה קרה. כולכם שותקים שתיקה כבדה, וסופגים את גערותיו הנזעמות בהכנעה. תזוזה קלה מצדכם, והמצב רק יחמיר. מתחת לפני השטח שוררת אחוות לוחמים בין נוסעי האוטובוס, שעד לפני דקות ספורות כלל לא הכירו זה את זה. אבל בשדה הקרב, כמו בשדה הקרב, נאמנות זה הסיכוי האחרון לשרוד.
אז מדוע אף אחד לא מעמיד את הנהג במקומו הראוי לו? בהתחשב בסכום ששילמתם עבור הנסיעה, מן הראוי שיוענק לכם שירות מינימלי, אם לא חיוכים- לפחות לא צעקות. וקל וחומר שלא על שום דבר.
כאן המקום לעצור לרגע, ולעבור לזירה אחרת לגמרי. בהתחשב בחום הנוראי, זה כמעט מתבקש. שטוקוהולם. מכירים? העיר הקרה ההיא, עם הבניינים העתיקים וצריחי המגדלים מעל הנהר? טוב, זה תיאור די קלאסי של כל עיר באירופה. מה אתם יודעים.
תסמונת שטוקוהולם היא מצב פסיכולוגי מוכר, בו שבוי המוחזק בכפייה- מפתח רגשות חיבה והזדהות עם שוביו. אדם יכול להיות מוחזק ללא רצונו, לספוג התעללויות וסבל רב, אבל למרבה הפלא, הוא יפתח הזדהות עם השובים! בסופו של דבר, זה עלול להגיע לכדי מצב בו השבוי יסרב לשתף פעולה עם אלו המעוניינים לשחרר אותו, רק מפני שהוא רוצה להגן על השובים שלו!
זה לא נשמע לכם הזוי? או... מוכר?
באותו רגע בו אתם עומדים באוטובוס, שותקים הכנעה ולופתים את ידיות האחיזה באצבעות מזיעות, אתם חלק מאותה תסמונת. כולכם. אתם לא תעשו דבר כדי לגעור בנהג, הנוזף בכל נוסע שעולה לאוטובוס רק על עצם העובדה שהוא עלה אליו. ולא רק זה, אתם אפילו תנסו להצדיק את הנהג, שבעצם מחזיק אתכם בכפייה בתוך קופסת חנק מטרטרת בעלת מזגן עם מנוע קיטור. 'הוא עובד משעה מוקדמת בבוקר', תמלמלו אחד לשני בפנים חפויות, 'הוא בטח עייף'. 'החום הזה עולה לכולם על העצבים', יענה לכם הנוסע ליד, נבוך אף הוא. תחושת המבוכה תחלוף במהרה. אין מקום למבוכה כאשר אתם נלחמים לשרוד, כדי להגיע הביתה בבטחה. גורלכם נתון בידי הנהג העצבני ההוא, ואתם תעשו הכל- ואתם אפילו לא מודעים לכך- כדי למצוא חן בעיניו.
הרעיון הפסיכולוגי הזה נשמע לכם הזוי? תחשבו על זה. אתם מוחזקים באוטובוס בכפייה, נכון? אם היה לכם רכב, ברור שהייתם משתמשים בו. אבל אין לכם. אז אין לכם ברירה, אלא להידחף כמו כולם לתוך האוטובוס המזיע ההוא. בנוסף, הנהג ההוא- לחלוטין מתעלל בכם רגשית ופיזית, אם זה בצעקות נזעפות, ואם זה בכיוון המזגן לטמפרטורת השמש. תנאי השבי שלכם, קרי- הנסיעה, הם מהגרועים ביותר, וכוללים נסיעה בעמידה מטלטלת, חריקות פתאומיות, גניחות נואשות של כל חלקי האוטובוס עם כל עלייה על באמפר. המזגן, כמו תמיד, פועל בנשיפות קלות בלבד, כאילו יתוש מתעטש מעל האוזניים שלכם, או לחילופין- פועל יותר מדי, לאחר שמישהו עקר את שלבי המזגן ממקומם וכעת יש מעליכם חור פעור המשחרר לעברכם רוח קפואה במהירות של 300 קמ"ש, עד שאתם יורדים מהאוטובוס, המצב הפיזי שלכם לא עושה שרות גדול ל'דן'.
בקיצור, בפעם הבאה שזה קורה לכם, אל תחושו אשמים על כך שאתם מזדהים עם הנהג ומנסים למצוא עבורו תירוצים מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אל תרגישו עלובים מכך שאתם לא נוזפים בנהג על התנהגותו הברברית, פשוט השלימו עם זה. זהו מצב פסיכולוגי ידוע. החולה אינו אשם במחלתו. בנוסף, אל תילחצו. קיימים כיום טיפולים יעילים לכל בעיה נפשית, ויש היום אפילו מרכזי רפואת הנפש לציבור החרדי על טהרת הקודש. אל תתביישו בכך. זה יכול לקרות לכולם.
נסיעה בטוחה.
'תסמונת שטוקהולם' של נוסעי התח"צ
השעה היא שלוש בצהריים, שרב כבד אופף את הרחובות הבני- ברקיים. זרמי בני אדם מיוזעים ועייפים מציפים את המדרכות המשובשות, ואגזוזי האוטובוסים מפריחים עננות עשן מחניקות לפני ואחרי כל עץ רענן. אתה עולה על אוטובוס שעוצר בתחנה, יחד עם שורה ארוכה של מבקשי שרות דומים. כולכם, בסך הכל, מבקשים להגיע הביתה בבטחה. אבל אז אתם רואים אותו. את הנהג.
ומשאלת הביטחון שלכם מקבלת פנים חדשות.
הנהג ההוא עצבני. אדום ועצבני. הוא רותח מכל תזוזה סביבו, ואפילו המזגן לא מקרר את האזור. אם שמת את הרב-קו על המכשיר, הוא יצרח: "רגע!!" ואם השתהית לרגע בהיסוס, הוא ידרבן אותך בקול רועם: "לְמה- אתה- מחכה- לְמה??" אתה עומד לידו כילד נזוף, יחד עם שורה ארוכה של נוסעים מפוחדים ושטופי זיעה קרה. כולכם שותקים שתיקה כבדה, וסופגים את גערותיו הנזעמות בהכנעה. תזוזה קלה מצדכם, והמצב רק יחמיר. מתחת לפני השטח שוררת אחוות לוחמים בין נוסעי האוטובוס, שעד לפני דקות ספורות כלל לא הכירו זה את זה. אבל בשדה הקרב, כמו בשדה הקרב, נאמנות זה הסיכוי האחרון לשרוד.
אז מדוע אף אחד לא מעמיד את הנהג במקומו הראוי לו? בהתחשב בסכום ששילמתם עבור הנסיעה, מן הראוי שיוענק לכם שירות מינימלי, אם לא חיוכים- לפחות לא צעקות. וקל וחומר שלא על שום דבר.
כאן המקום לעצור לרגע, ולעבור לזירה אחרת לגמרי. בהתחשב בחום הנוראי, זה כמעט מתבקש. שטוקוהולם. מכירים? העיר הקרה ההיא, עם הבניינים העתיקים וצריחי המגדלים מעל הנהר? טוב, זה תיאור די קלאסי של כל עיר באירופה. מה אתם יודעים.
תסמונת שטוקוהולם היא מצב פסיכולוגי מוכר, בו שבוי המוחזק בכפייה- מפתח רגשות חיבה והזדהות עם שוביו. אדם יכול להיות מוחזק ללא רצונו, לספוג התעללויות וסבל רב, אבל למרבה הפלא, הוא יפתח הזדהות עם השובים! בסופו של דבר, זה עלול להגיע לכדי מצב בו השבוי יסרב לשתף פעולה עם אלו המעוניינים לשחרר אותו, רק מפני שהוא רוצה להגן על השובים שלו!
זה לא נשמע לכם הזוי? או... מוכר?
באותו רגע בו אתם עומדים באוטובוס, שותקים הכנעה ולופתים את ידיות האחיזה באצבעות מזיעות, אתם חלק מאותה תסמונת. כולכם. אתם לא תעשו דבר כדי לגעור בנהג, הנוזף בכל נוסע שעולה לאוטובוס רק על עצם העובדה שהוא עלה אליו. ולא רק זה, אתם אפילו תנסו להצדיק את הנהג, שבעצם מחזיק אתכם בכפייה בתוך קופסת חנק מטרטרת בעלת מזגן עם מנוע קיטור. 'הוא עובד משעה מוקדמת בבוקר', תמלמלו אחד לשני בפנים חפויות, 'הוא בטח עייף'. 'החום הזה עולה לכולם על העצבים', יענה לכם הנוסע ליד, נבוך אף הוא. תחושת המבוכה תחלוף במהרה. אין מקום למבוכה כאשר אתם נלחמים לשרוד, כדי להגיע הביתה בבטחה. גורלכם נתון בידי הנהג העצבני ההוא, ואתם תעשו הכל- ואתם אפילו לא מודעים לכך- כדי למצוא חן בעיניו.
הרעיון הפסיכולוגי הזה נשמע לכם הזוי? תחשבו על זה. אתם מוחזקים באוטובוס בכפייה, נכון? אם היה לכם רכב, ברור שהייתם משתמשים בו. אבל אין לכם. אז אין לכם ברירה, אלא להידחף כמו כולם לתוך האוטובוס המזיע ההוא. בנוסף, הנהג ההוא- לחלוטין מתעלל בכם רגשית ופיזית, אם זה בצעקות נזעפות, ואם זה בכיוון המזגן לטמפרטורת השמש. תנאי השבי שלכם, קרי- הנסיעה, הם מהגרועים ביותר, וכוללים נסיעה בעמידה מטלטלת, חריקות פתאומיות, גניחות נואשות של כל חלקי האוטובוס עם כל עלייה על באמפר. המזגן, כמו תמיד, פועל בנשיפות קלות בלבד, כאילו יתוש מתעטש מעל האוזניים שלכם, או לחילופין- פועל יותר מדי, לאחר שמישהו עקר את שלבי המזגן ממקומם וכעת יש מעליכם חור פעור המשחרר לעברכם רוח קפואה במהירות של 300 קמ"ש, עד שאתם יורדים מהאוטובוס, המצב הפיזי שלכם לא עושה שרות גדול ל'דן'.
בקיצור, בפעם הבאה שזה קורה לכם, אל תחושו אשמים על כך שאתם מזדהים עם הנהג ומנסים למצוא עבורו תירוצים מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אל תרגישו עלובים מכך שאתם לא נוזפים בנהג על התנהגותו הברברית, פשוט השלימו עם זה. זהו מצב פסיכולוגי ידוע. החולה אינו אשם במחלתו. בנוסף, אל תילחצו. קיימים כיום טיפולים יעילים לכל בעיה נפשית, ויש היום אפילו מרכזי רפואת הנפש לציבור החרדי על טהרת הקודש. אל תתביישו בכך. זה יכול לקרות לכולם.
נסיעה בטוחה.
