הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
מהיום שהייתי בן 8 וג'ריס הפיל אותי בחצר בית הספר, ידעתי מה תפקידיי בעולם: להיות הביג בוס, המלך.
אנשים ממש מתחננים לאדם שיהיה מופת לחיקוי, אישיות קורנת, מאור אנושי, ודמות מעל כולם. לא תמיד הם יודעים מיהו. אני ידעתי תמיד:
זה אני.
בינתיים התבגרתי קצת, ואבא שלי היה מקלל בשקט, אחרי עוד יום עבודה במכרות הבוץ: ממשלה זבל, ממשלה זבל. כולם גנבים. כולם. לא אמרתי לו כלום, אבל ידעתי: כשאגדל, אתקן את המדינה האהובה שלנו!
ביום שחגגתי 20 הצטרפתי למפלגה. בהתחלה הייתי רק עסקן זוטר שמלקק למנהל הסניף, אבל גדלתי מהר. מה שקצת רעל עכברים יכול לעשות לאדם בוגר! מפליא. חצי בקבוקון ואין יותר בעיה, או מנהל סניף איזורי.
כתבתי כללים חדשים. הכתבתי לכולם את הפולטיקו. קובץ עקרונות קצרצר שכתבתי.
אחרי שנה וחצי הקובץ התגלגל הלאה. יום אחד קרא לי המושל צ'או לשיחה אישית. ארמונות ענק! משמרות! צ'או עצמו הסתתר מאחורי שכבה סמיכה של אבטחה. איש שפל עלוב גועלי וזקן. פחדן! איפה האומץ?
הכל היה מתואם מראש, וסילבן דאג שלא יעשו לי בדיקה גופנית.
לא עשו.
נפגשתי עם צ'או, ודקה אחרי שכל העוזרים שלו יצאו החוצה והוא התחיל למלמל אליי כמה מילים מתחת השפם החולה שלו- נתתי לו את הזריקה, ונהייתי הבוס.
האיש שתמיד הייתי צריך להיות.
תוך ימים ספורים המדינה כולה קיבלה את הפרצוף הנכון, הפרצוף שלי. לוחות המודעות, השילוט, הפרסומות. כיכבתי בהכל.
המפלגה הדפיסה בכמויות את הפנים היפות והחכמות שלי על גלויות קטנות וכל האזרחים שמחו מאוד להחזיק אחת כזו בכיס. הגרפיקאית הכינה רקע יפהפה של הר אדום ושמש זורחת, והציבה אותי רם ונישא בראש ההר. גבוה והרחק מעל כולם. אלפי איכרים סביב ההר, נושאים אליי את עיניהם. אליי! כמו שתמיד ידעתי שצריך להיות.
אהבתי את התמונה הזו. היא מבטאת בדיוק את המציאות, בלי עיוותים או הגזמות פראיות.
יום לאחר שהתמניתי לתפקידי הכריזו על ג'ריס כאובייקט לחיסול, וכל ילדי המפלגה גינו אותו ודיברו על הרוע הצרוף שלו בכל אחת מהאסיפות הספונטניות שהוריתי לכנס.
הצלחתי לצרוב לתודעת האומה שלנו: ג'ריס הוא השטן.
בהנחייתי נפתח כל יום לימודים באוניברסיטאות עם טקס גינוי לג'ריס. טקס קצרצר, משהו כמו 3 שעות.
בינתיים שיכללתי את קודקס החוקים הגאוני ופורץ הדרך שלי והוספתי אליו עוד דברי חוכמה והגות, היישר מעם ליבי הרחום וחוכמתי העצומה. הקובץ גדל וגדל מיום ליום. אסופת ענק של דברי טעם שהאירו את לבבות שוכני העולם באור.
המשנה שלי, סילבן, דאג לפרטים הקטנים, והמשטרה החשאית המתוקה החדירה היטב היטב לאזרחים: יום בלי שעתיים עיון בחוכמת המנהיג- הוא יום מבוזבז! גזל מוחלט של אוכל ממשלתי וניצול לרעה של משאבי הרפובליקה. האמת שכאב לי כמה אופי האדם הפכפך ורך. כמה אנשים סילבן היקר שלי היה צריך לסלק בגלל חוסר הקפדה על הכללים. אוי. אוי. טבע האדם, אוי.
סילבן צקצק כלפיי יום אחד. הוא אמר לי בעדינות ובהכנעה מוחלטת: אדוני, ציווית שכל אזרח ואזרחית ישאו איתם תמיד את הקודקס שלך. "הקודקס הסגול". אבל אחרי כל העדכונים זה כבר בלתי אפשרי.
למה? תהיתי.
הוא החווה בעגמימיות על משאית קטנה שחנתה בכניסה לגנים המלכותיים: זהו הנפח של הספר שלך, אדוני. בערך 45,000,000 תווים כתובים. משאית. אי אפשר להחזיק את כל הקודקס כולו בכיס.
התפוצצתי מזעם. איבדתי שליטה עצמית. מזמן לא חוויתי התקף זעם כזה. אולי אפילו מאז אתמול בבוקר.
סימנתי למשמר הנשיאותי והם לקחו את סילבן לברקון. מחנה לחינוך מחדש. תחת מטר המהלומות סילבן הצליח לצרוח אליי: יומך יבוא!
החוויתי בנימוס למשמר הנשיאותי, והם הבינו את הרמז. טיפול אח"מ, משולב בטיפול עשרת אלפים.
למחרת הוקיעו את סילבן השבור והמקומט בחצר הארמון, ומייד זרקו אותו למחנה החדש בדרום הרפובליקה. כל 78 המחנות הקיימים היו בתפוסה מלאה, מלאים במתנגדיי.
לא משנה כמה שהסברתי, והסברתי, האידיוטים מנהלי המחנות לא הצליחו לדחוס בתוך מחנה יותר מ 12,000 אנשים. אולי צ'אס, המחליף הצייתן של סילבן יצליח.
באותו שבוע כתבתי עוד 239 עמודים לקודקס שלי. סיפוק עצום. מתוכם הקדשתי 22 עמודים לצ'אס, שהתגלה כחדל אישים מוחלט. הוא הפך את הסדר הקוסמי ונישק קודם את נעלי השמאלית שלי ואז את הימנית. חולה נפש. סכנה לדמוקרטיה. אוייב העם. מהפכן. קונטר- רבוציונאלי. קראתי על שמו מחנה חדש בצפון הרי גוראק הקפואים. חח. מי היה מאמין שייצא מצ'אס משהו טוב. אבל הנה- יצא. מחנה מודרני, רחב ידיים. גדרות חשמליים, כלבים, זאבים, שומרים. הכל מתורבת, משובח. ליגה ליגה. והכי יפה?
המחנה תוכנן מלכתחילה לקיבולת של 17,000 אוייבי העם!
בכל רחבי הרפובליקה הדמוקרטית שלנו הוקדש שבוע שלם להוקעת סילבן, ויום אחד להוקעת צ'אס. כל אזרחיי עמדו יום שלם ואמרו בשמחה וברצף: תחי הרפובליקה העממית הדמוקרטית, בוז לסילבן, מתנגד שפל של המשטר, אדם בזוי והזוי. תודה למנהיג הדגול שהצליח בפיקחותו לעצור בזמן את סילבן.
אכן.
אחרי שסילקתי את סילבן וקיבלתי סוף סוף שלוות נפש, הצלחתי לתקן את המדינה בקלי קלות.
הכרזתי על "שבוע הכרת הטוב למפלגה", ושבוע שלם כל איכרי הרפובליקה נתנו בשמחה את כל התוצרת החקלאית שלהם למפלגה. כולם נתנו! בחיוך ענק! שום דבר לא מושלם, והיו כמה שלא חייכו מספיק, לצערי. אוי, כל כך כאב לי להורות על טיפול הולם בהם. אוף.
עברו עוד כמה ימים, והכרזתי על "הזינוק הגדול לערפל". כל מפעלי הפלדה, החשמל, הכורים הגרעיניים וקבוצות הסייבר עברו לשבוע עבודה של 126 שעות.
הכלכלה הלכה והשתפרה, והיומון הדמוקרטי שלנו הילל ושיבח אותי על הצלחותיי. עובדתית הם צדקו, אבל הם קצת הגזימו עם התיאור שלי. אדם צריך לדעת להיות קצת יותר ענוותן וצנוע, ולא לחשוב שהוא יודע הכל.
למחרת דאגתי שיסגרו את כל מערכת העיתון, ושיזרקו את העובדים למחנות החדשים.
צחקתי! נהניתי! היו צריכים להכין בשבילם מחנה חדש. כל 93 המחנות הקיימים היו בתפוסה מלאה.
המדינה שלנו עמדה של סיפה של פריצת תקרת הזכוכית, של זינוק מטאורי קדימה.
אבל הייתי צריך לנחש, לדעת. שום דבר לא מושלם בעולם.
מישהו פישל. צ'אס נשאר בחיים. הפשיסט הזה התפרץ לחדר שלי, מלווה בכל בכירי המפלגה. כמו כלב הם החליפו אותי, בלי שום הכרת הטוב. בלי להבין שצ'אס הוא אדם מסוכן, דיקטטור שפל ומתועב, אדם שמעמיד את טובת עצמו הרבה מעל טובת הרפובליקה.
הדבר הראשון שצ'אס עשה: ביטל את הצו המלכותי האחרון שלי, והאזרחים נעשו פטורים מהחובה הנעימה להחזיק פסלון בדמותי בכל חדר.
זרקו אותי! אותי! את המנהיג! מאות אלפים באו. בבת אחת, הכרוז אמר: עכשיו!!! וכולם זרקו על הרצפה בזעם את הפסלונים הקטנים שלי, ואז דרכו עליהם, ביחד. קראק אדיר.
הרסו לי את הנפש, הרסו אותי. כפויי טובה, קומוניסטים, פשיסטיים, אינרנציואלניים, זוועניים, פצי'קנים, אויביי העם.
מצטער, לא הצלחתי להחזיק מעמד. ליבי פקע.
סליחה, רפובליקה יקרה, סליחה שבנייך לא חונכו מספיק, והיו טיפשים מספיק כדי להוקיע אותי.
סליחה.
הביא לדפוס: געציל
אנשים ממש מתחננים לאדם שיהיה מופת לחיקוי, אישיות קורנת, מאור אנושי, ודמות מעל כולם. לא תמיד הם יודעים מיהו. אני ידעתי תמיד:
זה אני.
בינתיים התבגרתי קצת, ואבא שלי היה מקלל בשקט, אחרי עוד יום עבודה במכרות הבוץ: ממשלה זבל, ממשלה זבל. כולם גנבים. כולם. לא אמרתי לו כלום, אבל ידעתי: כשאגדל, אתקן את המדינה האהובה שלנו!
ביום שחגגתי 20 הצטרפתי למפלגה. בהתחלה הייתי רק עסקן זוטר שמלקק למנהל הסניף, אבל גדלתי מהר. מה שקצת רעל עכברים יכול לעשות לאדם בוגר! מפליא. חצי בקבוקון ואין יותר בעיה, או מנהל סניף איזורי.
כתבתי כללים חדשים. הכתבתי לכולם את הפולטיקו. קובץ עקרונות קצרצר שכתבתי.
אחרי שנה וחצי הקובץ התגלגל הלאה. יום אחד קרא לי המושל צ'או לשיחה אישית. ארמונות ענק! משמרות! צ'או עצמו הסתתר מאחורי שכבה סמיכה של אבטחה. איש שפל עלוב גועלי וזקן. פחדן! איפה האומץ?
הכל היה מתואם מראש, וסילבן דאג שלא יעשו לי בדיקה גופנית.
לא עשו.
נפגשתי עם צ'או, ודקה אחרי שכל העוזרים שלו יצאו החוצה והוא התחיל למלמל אליי כמה מילים מתחת השפם החולה שלו- נתתי לו את הזריקה, ונהייתי הבוס.
האיש שתמיד הייתי צריך להיות.
תוך ימים ספורים המדינה כולה קיבלה את הפרצוף הנכון, הפרצוף שלי. לוחות המודעות, השילוט, הפרסומות. כיכבתי בהכל.
המפלגה הדפיסה בכמויות את הפנים היפות והחכמות שלי על גלויות קטנות וכל האזרחים שמחו מאוד להחזיק אחת כזו בכיס. הגרפיקאית הכינה רקע יפהפה של הר אדום ושמש זורחת, והציבה אותי רם ונישא בראש ההר. גבוה והרחק מעל כולם. אלפי איכרים סביב ההר, נושאים אליי את עיניהם. אליי! כמו שתמיד ידעתי שצריך להיות.
אהבתי את התמונה הזו. היא מבטאת בדיוק את המציאות, בלי עיוותים או הגזמות פראיות.
יום לאחר שהתמניתי לתפקידי הכריזו על ג'ריס כאובייקט לחיסול, וכל ילדי המפלגה גינו אותו ודיברו על הרוע הצרוף שלו בכל אחת מהאסיפות הספונטניות שהוריתי לכנס.
הצלחתי לצרוב לתודעת האומה שלנו: ג'ריס הוא השטן.
בהנחייתי נפתח כל יום לימודים באוניברסיטאות עם טקס גינוי לג'ריס. טקס קצרצר, משהו כמו 3 שעות.
בינתיים שיכללתי את קודקס החוקים הגאוני ופורץ הדרך שלי והוספתי אליו עוד דברי חוכמה והגות, היישר מעם ליבי הרחום וחוכמתי העצומה. הקובץ גדל וגדל מיום ליום. אסופת ענק של דברי טעם שהאירו את לבבות שוכני העולם באור.
המשנה שלי, סילבן, דאג לפרטים הקטנים, והמשטרה החשאית המתוקה החדירה היטב היטב לאזרחים: יום בלי שעתיים עיון בחוכמת המנהיג- הוא יום מבוזבז! גזל מוחלט של אוכל ממשלתי וניצול לרעה של משאבי הרפובליקה. האמת שכאב לי כמה אופי האדם הפכפך ורך. כמה אנשים סילבן היקר שלי היה צריך לסלק בגלל חוסר הקפדה על הכללים. אוי. אוי. טבע האדם, אוי.
סילבן צקצק כלפיי יום אחד. הוא אמר לי בעדינות ובהכנעה מוחלטת: אדוני, ציווית שכל אזרח ואזרחית ישאו איתם תמיד את הקודקס שלך. "הקודקס הסגול". אבל אחרי כל העדכונים זה כבר בלתי אפשרי.
למה? תהיתי.
הוא החווה בעגמימיות על משאית קטנה שחנתה בכניסה לגנים המלכותיים: זהו הנפח של הספר שלך, אדוני. בערך 45,000,000 תווים כתובים. משאית. אי אפשר להחזיק את כל הקודקס כולו בכיס.
התפוצצתי מזעם. איבדתי שליטה עצמית. מזמן לא חוויתי התקף זעם כזה. אולי אפילו מאז אתמול בבוקר.
סימנתי למשמר הנשיאותי והם לקחו את סילבן לברקון. מחנה לחינוך מחדש. תחת מטר המהלומות סילבן הצליח לצרוח אליי: יומך יבוא!
החוויתי בנימוס למשמר הנשיאותי, והם הבינו את הרמז. טיפול אח"מ, משולב בטיפול עשרת אלפים.
למחרת הוקיעו את סילבן השבור והמקומט בחצר הארמון, ומייד זרקו אותו למחנה החדש בדרום הרפובליקה. כל 78 המחנות הקיימים היו בתפוסה מלאה, מלאים במתנגדיי.
לא משנה כמה שהסברתי, והסברתי, האידיוטים מנהלי המחנות לא הצליחו לדחוס בתוך מחנה יותר מ 12,000 אנשים. אולי צ'אס, המחליף הצייתן של סילבן יצליח.
באותו שבוע כתבתי עוד 239 עמודים לקודקס שלי. סיפוק עצום. מתוכם הקדשתי 22 עמודים לצ'אס, שהתגלה כחדל אישים מוחלט. הוא הפך את הסדר הקוסמי ונישק קודם את נעלי השמאלית שלי ואז את הימנית. חולה נפש. סכנה לדמוקרטיה. אוייב העם. מהפכן. קונטר- רבוציונאלי. קראתי על שמו מחנה חדש בצפון הרי גוראק הקפואים. חח. מי היה מאמין שייצא מצ'אס משהו טוב. אבל הנה- יצא. מחנה מודרני, רחב ידיים. גדרות חשמליים, כלבים, זאבים, שומרים. הכל מתורבת, משובח. ליגה ליגה. והכי יפה?
המחנה תוכנן מלכתחילה לקיבולת של 17,000 אוייבי העם!
בכל רחבי הרפובליקה הדמוקרטית שלנו הוקדש שבוע שלם להוקעת סילבן, ויום אחד להוקעת צ'אס. כל אזרחיי עמדו יום שלם ואמרו בשמחה וברצף: תחי הרפובליקה העממית הדמוקרטית, בוז לסילבן, מתנגד שפל של המשטר, אדם בזוי והזוי. תודה למנהיג הדגול שהצליח בפיקחותו לעצור בזמן את סילבן.
אכן.
אחרי שסילקתי את סילבן וקיבלתי סוף סוף שלוות נפש, הצלחתי לתקן את המדינה בקלי קלות.
הכרזתי על "שבוע הכרת הטוב למפלגה", ושבוע שלם כל איכרי הרפובליקה נתנו בשמחה את כל התוצרת החקלאית שלהם למפלגה. כולם נתנו! בחיוך ענק! שום דבר לא מושלם, והיו כמה שלא חייכו מספיק, לצערי. אוי, כל כך כאב לי להורות על טיפול הולם בהם. אוף.
עברו עוד כמה ימים, והכרזתי על "הזינוק הגדול לערפל". כל מפעלי הפלדה, החשמל, הכורים הגרעיניים וקבוצות הסייבר עברו לשבוע עבודה של 126 שעות.
הכלכלה הלכה והשתפרה, והיומון הדמוקרטי שלנו הילל ושיבח אותי על הצלחותיי. עובדתית הם צדקו, אבל הם קצת הגזימו עם התיאור שלי. אדם צריך לדעת להיות קצת יותר ענוותן וצנוע, ולא לחשוב שהוא יודע הכל.
למחרת דאגתי שיסגרו את כל מערכת העיתון, ושיזרקו את העובדים למחנות החדשים.
צחקתי! נהניתי! היו צריכים להכין בשבילם מחנה חדש. כל 93 המחנות הקיימים היו בתפוסה מלאה.
המדינה שלנו עמדה של סיפה של פריצת תקרת הזכוכית, של זינוק מטאורי קדימה.
אבל הייתי צריך לנחש, לדעת. שום דבר לא מושלם בעולם.
מישהו פישל. צ'אס נשאר בחיים. הפשיסט הזה התפרץ לחדר שלי, מלווה בכל בכירי המפלגה. כמו כלב הם החליפו אותי, בלי שום הכרת הטוב. בלי להבין שצ'אס הוא אדם מסוכן, דיקטטור שפל ומתועב, אדם שמעמיד את טובת עצמו הרבה מעל טובת הרפובליקה.
הדבר הראשון שצ'אס עשה: ביטל את הצו המלכותי האחרון שלי, והאזרחים נעשו פטורים מהחובה הנעימה להחזיק פסלון בדמותי בכל חדר.
זרקו אותי! אותי! את המנהיג! מאות אלפים באו. בבת אחת, הכרוז אמר: עכשיו!!! וכולם זרקו על הרצפה בזעם את הפסלונים הקטנים שלי, ואז דרכו עליהם, ביחד. קראק אדיר.
הרסו לי את הנפש, הרסו אותי. כפויי טובה, קומוניסטים, פשיסטיים, אינרנציואלניים, זוועניים, פצי'קנים, אויביי העם.
מצטער, לא הצלחתי להחזיק מעמד. ליבי פקע.
סליחה, רפובליקה יקרה, סליחה שבנייך לא חונכו מספיק, והיו טיפשים מספיק כדי להוקיע אותי.
סליחה.
הביא לדפוס: געציל
