בשכר שממתינות

  • הוסף לסימניות
  • #1
גם השנה הוא ילך ללמוד בלילה. גם השנה הוא בטח יחזור אחרי שעה, ימשוך בכתפיו ויאמר: הייתי עייף.
והיא שוב תביט בו באותו מבט נוגה.
היא עוד זוכרת את השנים ההן, של העיניים הנוצצות. את הימים שהיה חוזר הביתה ומספר: היום אמרתי תירוץ, היום חידשתי סברא.
איזה חג היה בשבילה שבועות באותם ימים. החג של התורה, החג של בעלה.
ובעצם, החג שלה. איך תמיד שלחה אותו ללמוד. ודחקה בו להיות יותר ויותר מתמיד.
אני לא צריכה את העזרה שלך. לא צריכה שתוציא אותי לנופש. רק תלך ללמוד.
זוכרת את עוגת הגבינה המיוחדת, בצורת הר סיני, שהייתה מביאה לו בקידוש של הבוקר.

והיום, הוא והתורה כבר לא. מי היה מאמין.
בהתחלה, כשהוא עזב את הכולל, הוא אמר שיקבע חברותא רציני בערב. שיהיה בבית קול תורה.
אחר כך היה הולך לשיעור דף היומי.
אחר כך גם זה לא. קצת 'מעיינה של תורה' בליל שבת, בזה מסתכם חלקו בתורה.

וכמה שהיא בכתה עליו. בפניו ושלא בפניו. לא בשביל זה התחתנתי, אני רציתי בית של תורה.
אז נכון, הוא מתפלל שלוש תפילות במניין רציני. הוא ירא שמיים ומדקדק בהלכה. הם לא מכניסים הביתה את מה שלא צריך.
אבל אני, אני רציתי בעל אברך. רציני כזה. שרק התורה מעניינת אותו. לא שום דבר אחר.
הייתה נזכרת בעוגת הגבינה ההיא. ודומעת אל הכרית. מה היא קשורה להר סיני.

אבל השנה, פתאום היא תפסה.
בשבועות לא קיבלנו רק את מצוַות תלמוד תורה. קיבלנו 613 מצוות.
אז אנחנו - חשבה לעצמה - נחגוג את ה-612 האחרות.
תרי"ב מצוות שהוא מקיים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.

ובסוף כשהוא חזר בליל שבועות אחרי שעה ורבע, ואמר: הייתי קצת עייף.
היא לא נעצה בו שום מבט נוגה.
היא רק אמרה לו: אני גאה בך. בזכותך אנחנו מקימים בית של תורה.
של תרי"ב מצוות. פלוס שעה ורבע.
והוציאה את עוגת הגבינה המיוחדת. בצורת הר סיני.

בשכר שממתינות, רק ממתינות...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
יפהפה!!!!!

הצלחת להעביר את הרגשות שלה בצורה נוגעת, ואת שלו בלי לערב אותו בסיפור ממש.

אהבתי מאד גם את שורת הסיום.

אולי כדאי לוותר על הגשמת החלום במיידי ולהותיר אותה ממתינה
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
היא לא נעצה בו שום מבט נוגה.
היא רק אמרה לו: אני גאה בך. בזכותך אנחנו מקימים בית של תורה.
של תרי"ב מצוות. פלוס שעה ורבע.
והוציאה את עוגת הגבינה המיוחדת. בצורת הר סיני.

בשכר שממתינות, רק ממתינות...

הזוי כמה נופך התווסף לזה.

מיוחד!
משאיר עם צמרמורות והרבה מחשבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אכפת לך לשתף למה?
@מוישה , אתה ליטאי?
לא יכול לדבר בשם כולם. אבל מנחש שבשביל הליטאים שבינינו, היום הוא יום קשה. סוג של 'אחי מחתן בן כשלי יש ילד מקולקל'.
הקצנתי, אבל זה הכיוון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
כמה מילים שכתבתי לעצמי, ובהשראת האשכול, אכתוב כאן חלקם.

אין היום תחנון בתפילה, כי היום יום הראשון של שלושת ימי הגבלה,
הבזק חשמל חצה את נשמתי, הנה הם באים אותם ימים מופלאים,
זוכר אני את שנותי בימי הישיבה, תענית דיבור ושאר מיני עבודה,
ימים של התעלות, התרוממות, פסגה רוחנית חדשה,
והנאה צרופה, אין מילים לתארה.

איך באותם הימים ההנאה הייתה מופלאה, התרגשות עצומה וציפיה ליום קבלת התורה,
כל תפילה מעומק הלב, מוציאה דמעות כנהר שוטף, וכולי תקווה לעוד שנה של עליה עצומה,
השיחות בישיבה שנאמרו בדמעה, השפיעו על הנפש הטהורה, הכמהה והמשתוקקת לעוד כמה רגעים של הנאה מעמידה מול הר סיני הבוער כולו באש התורה.

והיום, אוי היום,
נכנס למשרד בין אנשים שלא הריחו ריח של תורה, חג השבועות הוא עוד יום של נופש בצפון, או מתכון לגבינות, ובפגישה כולם מספרים איזה יופי ששבת ושבועות מאוחדים, ניתן לקחת כמה ימים למנוחה. ולך תסביר להם מהי התרגשות ומהי הנאה מקבלת התורה.

ובשעות הצהרים של יום חמישי, נכנס אלינו הרב לומר כמה מילים של תורה, פניו מעידות כאלף עדים שחי הוא בהרגשה של עומד למרגלות ההר הבוער, וההר כולו עשן, חיוך ענק נסוך על פניו, ובמילותיו עומד הוא כיצד ניתן להתחבר לתורה, גם אם לא נמצאים בתוככי בית המדרש.

ואני, אני יושב שם ומהרהר, האם זה המיקום שלי, האם באמת אני צריך לאותם פטנטים, רעיונות, וכל מיני התחכמויות איך להתחבר לתורה, האם אני שכתבתי 6 חבורות על יבמות, 11 על בבא קמא, 7 על בבא בתרא, ועוד קלסרים מלאים חידושי תורה, צריך לעמוד כאן ולחשוב איך להתחבר לתורה ממקום קצת רחוק.

לא יכולתי להשאר שם, לא יכולתי להבין מה מאורעות הזמן גרמו לי, ובדמעות נסתרות תחת טישו קטן נכנסתי למשרד. והתקשרתי לחברותא מימי הישיבה.

אני לא יודע לאן תתפתח החברותא שקבענו, אבל אבא.... גם אני רוצה לראות, להרגיש, לחוש את החום האדיר שיוצא מההר שכולו עשן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
@מוישה , אתה ליטאי?
לא יכול לדבר בשם כולם. אבל מנחש שבשביל הליטאים שבינינו, היום הוא יום קשה. סוג של 'אחי מחתן בן כשלי יש ילד מקולקל'.
הקצנתי, אבל זה הכיוון.
בהחלט מצטרף. אדרבה אני חושב שעבדקן הציג את זה יפה מאוד.
אני חושב שזה שלב בחיים שצריך לחשוב לבנות את 'שבועות' מחדש. לבדוק מה בעצם כתוב בתורה שבכתב או בש"ס על היום הזה, האם זה יום של כריתת ברית על התורה כולה או על מצוות תלמוד תורה, האם במקורות הנ"ל כתוב שזה יום הדין על תורה או שמא זה אחד מעיקרי האמונה, וכן הלאה והלאה. בלי לזלזל חלילה, לכל גישה יש את מקומה ושעתה, ולכל יהודי, בכל מצב שהוא, יש את החלק שלו בחג והוא רק צריך למצוא את הדרך. יש לנו מספיק ימים נוראים כדי להתמרמר על החטאים ולעשות חשבון נפש, אבל שבועות הוא יום חג וכמבואר בגמרא בפסחים שלכולי עלמא בעינן לכם ורש"י מסביר: "שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שנתנה תורה בו". קיבלנו את התורה על כל מצוותיה וצריכים להתבונן איך אנחנו יכולים להתחבר ולשמוח ביום הזה.
פעם קראתי את הקטע המצ"ב, הוא מציג את הבעיה באופן מוצלח, כדרכו, ה"פתרון" הוא חסידי יותר...
מצאתי גם תשובה יפה של מח"ס בעצתך תנחני כאן - https://www.akshiva.co.il/כללי/שולחן-חג-השבועות-לאברכים-בלבד/
 

קבצים מצורפים

  • ראצ קלוגר, דברי חכמים בנחת - תואר כלה.pdf
    KB 76.5 · צפיות: 134
  • הוסף לסימניות
  • #13
בהחלט מצטרף. אדרבה אני חושב שעבדקן הציג את זה יפה מאוד.
אני חושב שזה שלב בחיים שצריך לחשוב לבנות את 'שבועות' מחדש. לבדוק מה בעצם כתוב בתורה שבכתב או בש"ס על היום הזה, האם זה יום של כריתת ברית על התורה כולה או על מצוות תלמוד תורה, האם במקורות הנ"ל כתוב שזה יום הדין על תורה או שמא זה אחד מעיקרי האמונה, וכן הלאה והלאה. בלי לזלזל חלילה, לכל גישה יש את מקומה ושעתה, ולכל יהודי, בכל מצב שהוא, יש את החלק שלו בחג והוא רק צריך למצוא את הדרך. יש לנו מספיק ימים נוראים כדי להתמרמר על החטאים ולעשות חשבון נפש, אבל שבועות הוא יום חג וכמבואר בגמרא בפסחים שלכולי עלמא בעינן לכם ורש"י מסביר: "שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שנתנה תורה בו". קיבלנו את התורה על כל מצוותיה וצריכים להתבונן איך אנחנו יכולים להתחבר ולשמוח ביום הזה.
פעם קראתי את הקטע המצ"ב, הוא מציג את הבעיה באופן מוצלח, כדרכו, ה"פתרון" הוא חסידי יותר...
מצאתי גם תשובה יפה של מח"ס בעצתך תנחני כאן - https://www.akshiva.co.il/כללי/שולחן-חג-השבועות-לאברכים-בלבד/
בוא, בוא נעשה סדר.
לא מעמי הארצות אני ואף יודע ספר או שניים. יש לי את חלקי בתורה ואני אוהב אותה ומאושר בה.
אבל -
אין לי את 'אין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה. ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" [אור החיים דברים פרק כ"ו]'.
בזמן הקצוב שאני זוכה כל יום לשהות בין כותלי בית המדרש ועין אחת בספר והעין השניה סורקת את מאות האברכים שיושבים ומתגשמקים בשטייגן, הלב שלי נשרף כל יום מחדש.
אני בוער מקנאה!
אם הייתי חי באיזה מושב נידח עם חבורת עמרצים היה טוב לי. אבל להסתובב בלילה כזה ולראות אלפים שויתרו על מנעמי עולם והגלידה שלהם זה חתיכת 'קצות' הורס לי את ההרגשה. מה לעשות.
אגב, אם הייתי כותב משהו באשכול של הקונפליקטים זה היה על זה. קונפליקט עצום ונורא, ואף כתבתי משהו ארוך. אבל כל הלב שלי נשפך שם וזה לא מתאים לי פה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
בוא, בוא נעשה סדר.
לא מעמי הארצות אני ואף יודע ספר או שניים. יש לי את חלקי בתורה ואני אוהב אותה ומאושר בה.
אבל -
אין לי את 'אין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה. ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" [אור החיים דברים פרק כ"ו]'.
בזמן הקצוב שאני זוכה כל יום לשהות בין כותלי בית המדרש ועין אחת בספר והעין השניה סורקת את מאות האברכים שיושבים ומתגשמקים בשטייגן, הלב שלי נשרף כל יום מחדש.
אני בוער מקנאה!
אם הייתי חי באיזה מושב נידח עם חבורת עמרצים היה טוב לי. אבל להסתובב בלילה כזה ולראות אלפים שויתרו על מנעמי עולם והגלידה שלהם זה חתיכת 'קצות' הורס לי את ההרגשה. מה לעשות.
יפה. אז רציתי להציע לך להמשיך לעשות סדר. זה שחונכת והורגלת ככה הייתה לכך אולי מטרה מסוימת, ואין כאן המקום, כעת תסתכל קדימה. לא שייך לחיות כמו מוצר דפקט שהתפקשש בפס יצור, צריך לחשוב עם עצמך מה חלקי אצל הקב"ה ואיך אני עושה את זה. קנאת סופרים שלא מקדמת לשום מקום, אלא רק מקטינה וחונקת [כך אני מתרשם, ומכיר גם מעצמי] אין לה כל ערך. זה טוב בשביל לחנך את הילדים, אבל צריך להפריד רשויות.
אני כותב זאת גם לעצמי, הלוואי שאצליח בזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יפה. אז רציתי להציע לך להמשיך לעשות סדר. זה שחונכת והורגלת ככה הייתה לכך אולי מטרה מסוימת, ואין כאן המקום, כעת תסתכל קדימה. לא שייך לחיות כמו מוצר דפקט שהתפקשש בפס יצור, צריך לחשוב עם עצמך מה חלקי אצל הקב"ה ואיך אני עושה את זה. קנאת סופרים שלא מקדמת לשום מקום, אלא רק מקטינה וחונקת [כך אני מתרשם, ומכיר גם מעצמי] אין לה כל ערך. זה טוב בשביל לחנך את הילדים, אבל צריך להפריד רשויות.
אני כותב זאת גם לעצמי, הלוואי שאצליח בזה.

אני לא דפקט. אני בן אהוב ומוצלח של הקב"ה. אבל 'הם', הרבה יותר טובים ממני. לא יעזור כלום. 'אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו'.
עולה בדעתך שמשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא וכו' הם לא אנשים טובים? הם אנשים מצויינים. הקב"ה אוהב אותם באהבה עצומה ונוראה. אבל הם לא מגיעים לקרסוליהם של תלמידי החכמים עצמם.
והקנאה הזו עושה לי רק טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אני לא דפקט. אני בן אהוב ומוצלח של הקב"ה. אבל 'הם', הרבה יותר טובים ממני. לא יעזור כלום. 'אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו'.
עולה בדעתך שמשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא וכו' הם לא אנשים טובים? הם אנשים מצויינים. הקב"ה אוהב אותם באהבה עצומה ונוראה. אבל הם לא מגיעים לקרסוליהם של תלמידי החכמים עצמם.
והקנאה הזו עושה לי רק טוב.
אוי בכמה דיבורים ומאמרים ועניינים עסקתי בזה. אבל זה לא המקום ולא הזמן. בכל אופן אם זה עושה לך רק טוב, מי אני שאפריע? תהנה ובגדול!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אם הייתי חי באיזה מושב נידח עם חבורת עמרצים היה טוב לי.
לפני מספר שנים נסעתי לחופשה באיזה עיירה נידחת עם אשתי, ולא ציפתי לפגוש באדם חרדי מסביבי, והנה רק פרקנו את המזוודות, ויצאנו לאגם המושלג, אני רואה כסא וסטנדר, עליו יושב יהודי ת''ח גדול, ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.

אמרתי לאשתי, היצר הרע הזה, אפילו כאן לא יתן לי להנות.
כשחזרנו מההליכה הרגלית בפסגות ההרים, הוא עדיין ישב שם, ונהנה..... :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
נראה שיש לך אג'נדה במשפט הזה -
זה שחונכת והורגלת ככה הייתה לכך אולי מטרה מסוימת,
כאילו החינוך בת"תים ובסמינרים יועד כדי לגדל דור של תמימים שאולי בצורה כזו לא יסחפו להבלי העולם, ואנחנו הנאורים שהצלחנו להשתחרר ממנו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
נראה שיש לך אג'נדה במשפט הזה -

כאילו החינוך בת"תים ובסמינרים יועד כדי לגדל דור של תמימים שאולי בצורה כזו לא יסחפו להבלי העולם, ואנחנו הנאורים שהצלחנו להשתחרר ממנו...
טעות בידך. חלילה. אני גם מחנך ככה, אולי עם שינויים קלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
ואו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה