הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הכותרת "מאמר" קצת יומרנית מידי, אבל אין כאן אפשרות של "הגיג"...
אבל תתייחסו לזה כאל הגיג.
אשמח מאוד לשמוע ביקורת וחוות דעת (אם תהיה לכם סבלנות לקרוא עד הסוף...).
עלו לי כמה מחשבות על גאולה.
זה בעקבות הפסח הזה שהיה לי, שהיה מלא בגטו ורשה. כולו גטו ורשה. מלא ביומן המופלא הזה של הלל זיידמן, שמילא את לילות חול המועד שלי, ועדיין לא הסתיים. אף פעם לא קראתי מהר.
ועכשיו המחשבות שלי מלאות בהן, במילים של זיידמן מהיומן. בתמונות מהגטו שעולות לי פתאום מהמסע לפולין שהשתתפתי בו, לפני קרוב לשלושה חודשים. ומלאות גם במילים על גאולה: מילותיו של בעל ההגדה, מליל הסדר. וגם מילותיו של הרב לויכטר צועקות, חזקות כל כך, אומרות כל כך – "בא הקדוש-ברוך-הוא ולקח את הכלל-ישראל. וכלל-ישראל רצו אחריו!".
צהרי-יום רגוע של חול-המועד. שמש נפלאה של חג-האביב בחצר, ואני יושבת על הכורסה בסלון וקרני השמש נכנסות פנימה ומסנוורות אותי. על היד שלי מרצדים אור וצל במשחק אמנותי; אני קוראת. שעה רגועה כזאת, של שלוה ושל פסח, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בעניין, בהשתאות כמעט, במשחק הזה של קרני האור. באופן כללי ביד שלי, שנראית לי פתאום כל כך מושלמת. עולה במוחי פסקה שקראתי פעם, בגיל שש-עשרה ההוא שעסקתי בו בצבירת תהיות, בספר "שיחות נפש". אינני זוכרת אותה במדויק אבל היא דיברה על אלוקים שנמצא בכל מקום, ובכל דבר בעולם ניכרת טביעת ידו; כתוב היה שם, אם זכרוני אינו מטעני, שכל דבר בעולם הוא פיסת אלוקות; כל דבר ממש.
והנה היד הזו שלי, הבריאה לגמרי והשלמה, שקרני השמש מתרוצצות עליה כמו ילדים בני שמונה במשחק שתיים-סיבוב, היא פיסת אלוקות. מוכיחה את קיומו של הבורא בעולם. התגלות אלוקית, מול עיני; גם אם לא היתה ידי שלימה ובריאה היתה זו התגלות אלוקית. לא רק בדברים יפים אתה מוצא את הקב"ה.
ובו זמנית רודפות את מחשבתי התמונות מגטו ורשה. אני רואה את האומשלגפלאץ במחשבתי, על הלבנים האדומות שבנויה החומה סביבו; אני רואה את בנין בית החולים לילדים, את בנין המשטרה, את האנדרטה לזכר קרבנות המרד ואת האבן שמונצח עליה יאנוש קורצ'אק; אני רואה את הגטו כפי שהוא כיום, על בנייני המגורים החדשים שבו, על האנדרטאות הפזורות שבו שמתחזקות את התיירות היהודית בפולין, ובו זמנית את הגטו ההוא של לפני שבעים ושבע שנים, הגטו בו צועד זיידמן וסוקר במבט של עיתונאי את הנעשה סביבו. לצידו צועד הסופר העברי טשודנר, שכל משפחתו נלקחה ממנו והוא רעב, ואומר - [1]"אינני רוצה להיות אחד ממליוני היהודים, שהיאהודים האמריקאים והאנגלים יערכו להם אזכרות בבתי כנסיותיהם והחזן הראשי יסלסל בגרונו לזכרו "בעבור שנעקד על קידוש השם", והיאהודים ינענעו בצילינדרים שלהם..."
- - -
הוא לא רצה למות, טשודנר. הוא רצה לראות בעיניו שלו את מפלתו של היטלר.
אבל לקב"ה היתה תכנית אחרת בקשר אליו; 1943 לקחה גם אותו איתה. שנה אכזרית.
אבל אני כאן, בפסח חמשת אלפים שבע מאות שמונים, ואני כן חיה. אני לגמרי פה, ובמוחי מחשבות על גטו ורשה, ועל הגלות.
ועל הפסח הזה. ועל היד שלי שהיא פיסת אלוקות. ועל הגאולה.
וכלל-ישראל שתפס בהם הקדוש-ברוך-הוא והוציאם ממצרים, והם רצו אחריו. רצו, ובצקם לא הספיק לתפוח. נתנו את עצמם לגאולה הזו; ליד ה' שתופסת בהם ולוקחת.
מהי, גאולה, בעצם?
אינני יודעת. לא הרבה שמעתי או קראתי על הגאולה. וגם אם הייתי מחפשת הסברים, חומרים, ביאורים בנושא – היתה תשובתי לשאלה הזו נותרת זהה.
אינני יודעת.
אין לי שום הבנה מהי גאולה; אין לי שום ידע, או זיכרון, או תחושה פנימית בנוגע לזה. כלום. רק אמונה שהיא תִּהִיֶּה, אמונה שזקוקה לעוד הרבה עבודה וטיפוח כדי להיות מוחשית יותר. מורגשת. ממשית. רק אמונה, וניסיון להקיש מיציאת מצרים, שכבר חווינו, לגאולה העתידית.
ביציאת מצרים הגיע הקב"ה ולקח אותנו. בחר בנו, בכלל-ישראל, וגאל אותנו מידי פרעה, קנה אותנו ממנו, ונעשינו עבדיו של הקב"ה. זה היה בחצי הלילה, ומצרים היתה מוכת מורא גדול: היה בה כזה גילוי שכינה, וכזה פחד וכל כך הרבה מתים, ופרעה קם והכריז – הרי אתם ברשותכם. הרי אתם עבדיו של הקב"ה. הללו לו, עבדי ה'![2].
אז זוהי גאולה? התגלות ה', במורא גדול ובאותות? זוהי גאולה, שלוקח אותי הקב"ה ואני רצה אחריו, ואינני מספיקה להתפיח את הבצק, ואני זונחת את המושכות ומותירה לו, למלך העולם, לגאול אותי?
ואני הולכת אחריו לארץ לא זרועה - - -
והוא לוקח אותי. בעמוד אש ובעמוד ענן. בגילוי שכינה עצום שאין בו שום אשליה או כישוף; רק הכרה מבוארת, ברורה, צלולה, שמכוחה נאמין כולנו עד סוף כל הדורות במי שאמר והיה העולם, ובנבואת משה עבדו.
זוהי הגאולה אולי, ההרפיה הזו. העבד ה' שנעשינו מכוח הגאולה. כי קנה אותנו הקב"ה, אדונינו החדש, מידי האדון הקודם שלנו, פרעה, וכעת אנחנו לגמרי עבדיו. ואנחנו מורידים ראש, מרפים; מותירים את הבצק. מכניעים את ליבנו. מקבלים על עצמנו את העבדות הזו עד תומה. נותנים למלכות שמים למלא אותנו, מכף רגל ועד ראש, בלי שום רצון לנהל. להוביל. להחליט. להבין. בלי שום צורך לקחת חלק במשיכת החוטים של העולם הזה.
ואני יושבת על הכורסה בסלון, והאור והצל משחקים על אצבעותיי שהן פיסת אלוקות, והתיאור הנורא של זיידמן על הגטו מטריד אותי. המילים הכואבות של מאיר טשודנר, שלא רצה למות; התמונה שעוד חיה במוחי, מהאנשים הרגילים שראיתי שם, הפולנים שמסתובבים שם ברחובות בפשטות, שחיים היום במקום בו חיו לפני כל כך מעט זמן מאות אלפים אחרים, יהודים נרדפים, שאחר כך נשלחו לטרבלינקה - - -
ואז ממלאת אותי ההרפיה הזו. העבדות הזו, עם כל מה שהיא אומרת, ואני זונחת את המושכות. לרגע זה נראה שהבצק אינו מספיק להחמיץ; אך למעשה יש כאן משהו עמוק הרבה יותר, עצום הרבה יותר, שאינני מסוגלת להבין.
אני מותירה למלך העולם את החוטים. מביטה בהשתאות על היד שלי, ועל גילוי השכינה שבה.
חושבת על גטו ורשה, ומרפה. מקבלת על עצמי עול מלכות שמים, בכל הגוף. מכניעה את המחשבה ואת הלב. את הרצון להבין, את הצורך להכיל.
קמה, ומהללת לקב"ה על שאנו עבדיו, כמו שאמר פרעה בחצי הלילה ההוא.
ומרגישה, כמו שלא הרגשתי באף פסח אחר, גאולה.
- - -
[1] ציטוט מדויק מיומן גיטו ווארשה, הלל זיידמן, הוצאת השבועון "די אידישע וואך" ניו יורק תשי"ז, עמ' 134
[2] ילקוט שמעוני על התורה ר"ח ח'
אבל תתייחסו לזה כאל הגיג.
אשמח מאוד לשמוע ביקורת וחוות דעת (אם תהיה לכם סבלנות לקרוא עד הסוף...).
עלו לי כמה מחשבות על גאולה.
זה בעקבות הפסח הזה שהיה לי, שהיה מלא בגטו ורשה. כולו גטו ורשה. מלא ביומן המופלא הזה של הלל זיידמן, שמילא את לילות חול המועד שלי, ועדיין לא הסתיים. אף פעם לא קראתי מהר.
ועכשיו המחשבות שלי מלאות בהן, במילים של זיידמן מהיומן. בתמונות מהגטו שעולות לי פתאום מהמסע לפולין שהשתתפתי בו, לפני קרוב לשלושה חודשים. ומלאות גם במילים על גאולה: מילותיו של בעל ההגדה, מליל הסדר. וגם מילותיו של הרב לויכטר צועקות, חזקות כל כך, אומרות כל כך – "בא הקדוש-ברוך-הוא ולקח את הכלל-ישראל. וכלל-ישראל רצו אחריו!".
צהרי-יום רגוע של חול-המועד. שמש נפלאה של חג-האביב בחצר, ואני יושבת על הכורסה בסלון וקרני השמש נכנסות פנימה ומסנוורות אותי. על היד שלי מרצדים אור וצל במשחק אמנותי; אני קוראת. שעה רגועה כזאת, של שלוה ושל פסח, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בעניין, בהשתאות כמעט, במשחק הזה של קרני האור. באופן כללי ביד שלי, שנראית לי פתאום כל כך מושלמת. עולה במוחי פסקה שקראתי פעם, בגיל שש-עשרה ההוא שעסקתי בו בצבירת תהיות, בספר "שיחות נפש". אינני זוכרת אותה במדויק אבל היא דיברה על אלוקים שנמצא בכל מקום, ובכל דבר בעולם ניכרת טביעת ידו; כתוב היה שם, אם זכרוני אינו מטעני, שכל דבר בעולם הוא פיסת אלוקות; כל דבר ממש.
והנה היד הזו שלי, הבריאה לגמרי והשלמה, שקרני השמש מתרוצצות עליה כמו ילדים בני שמונה במשחק שתיים-סיבוב, היא פיסת אלוקות. מוכיחה את קיומו של הבורא בעולם. התגלות אלוקית, מול עיני; גם אם לא היתה ידי שלימה ובריאה היתה זו התגלות אלוקית. לא רק בדברים יפים אתה מוצא את הקב"ה.
ובו זמנית רודפות את מחשבתי התמונות מגטו ורשה. אני רואה את האומשלגפלאץ במחשבתי, על הלבנים האדומות שבנויה החומה סביבו; אני רואה את בנין בית החולים לילדים, את בנין המשטרה, את האנדרטה לזכר קרבנות המרד ואת האבן שמונצח עליה יאנוש קורצ'אק; אני רואה את הגטו כפי שהוא כיום, על בנייני המגורים החדשים שבו, על האנדרטאות הפזורות שבו שמתחזקות את התיירות היהודית בפולין, ובו זמנית את הגטו ההוא של לפני שבעים ושבע שנים, הגטו בו צועד זיידמן וסוקר במבט של עיתונאי את הנעשה סביבו. לצידו צועד הסופר העברי טשודנר, שכל משפחתו נלקחה ממנו והוא רעב, ואומר - [1]"אינני רוצה להיות אחד ממליוני היהודים, שהיאהודים האמריקאים והאנגלים יערכו להם אזכרות בבתי כנסיותיהם והחזן הראשי יסלסל בגרונו לזכרו "בעבור שנעקד על קידוש השם", והיאהודים ינענעו בצילינדרים שלהם..."
- - -
הוא לא רצה למות, טשודנר. הוא רצה לראות בעיניו שלו את מפלתו של היטלר.
אבל לקב"ה היתה תכנית אחרת בקשר אליו; 1943 לקחה גם אותו איתה. שנה אכזרית.
אבל אני כאן, בפסח חמשת אלפים שבע מאות שמונים, ואני כן חיה. אני לגמרי פה, ובמוחי מחשבות על גטו ורשה, ועל הגלות.
ועל הפסח הזה. ועל היד שלי שהיא פיסת אלוקות. ועל הגאולה.
וכלל-ישראל שתפס בהם הקדוש-ברוך-הוא והוציאם ממצרים, והם רצו אחריו. רצו, ובצקם לא הספיק לתפוח. נתנו את עצמם לגאולה הזו; ליד ה' שתופסת בהם ולוקחת.
מהי, גאולה, בעצם?
אינני יודעת. לא הרבה שמעתי או קראתי על הגאולה. וגם אם הייתי מחפשת הסברים, חומרים, ביאורים בנושא – היתה תשובתי לשאלה הזו נותרת זהה.
אינני יודעת.
אין לי שום הבנה מהי גאולה; אין לי שום ידע, או זיכרון, או תחושה פנימית בנוגע לזה. כלום. רק אמונה שהיא תִּהִיֶּה, אמונה שזקוקה לעוד הרבה עבודה וטיפוח כדי להיות מוחשית יותר. מורגשת. ממשית. רק אמונה, וניסיון להקיש מיציאת מצרים, שכבר חווינו, לגאולה העתידית.
ביציאת מצרים הגיע הקב"ה ולקח אותנו. בחר בנו, בכלל-ישראל, וגאל אותנו מידי פרעה, קנה אותנו ממנו, ונעשינו עבדיו של הקב"ה. זה היה בחצי הלילה, ומצרים היתה מוכת מורא גדול: היה בה כזה גילוי שכינה, וכזה פחד וכל כך הרבה מתים, ופרעה קם והכריז – הרי אתם ברשותכם. הרי אתם עבדיו של הקב"ה. הללו לו, עבדי ה'![2].
אז זוהי גאולה? התגלות ה', במורא גדול ובאותות? זוהי גאולה, שלוקח אותי הקב"ה ואני רצה אחריו, ואינני מספיקה להתפיח את הבצק, ואני זונחת את המושכות ומותירה לו, למלך העולם, לגאול אותי?
ואני הולכת אחריו לארץ לא זרועה - - -
והוא לוקח אותי. בעמוד אש ובעמוד ענן. בגילוי שכינה עצום שאין בו שום אשליה או כישוף; רק הכרה מבוארת, ברורה, צלולה, שמכוחה נאמין כולנו עד סוף כל הדורות במי שאמר והיה העולם, ובנבואת משה עבדו.
זוהי הגאולה אולי, ההרפיה הזו. העבד ה' שנעשינו מכוח הגאולה. כי קנה אותנו הקב"ה, אדונינו החדש, מידי האדון הקודם שלנו, פרעה, וכעת אנחנו לגמרי עבדיו. ואנחנו מורידים ראש, מרפים; מותירים את הבצק. מכניעים את ליבנו. מקבלים על עצמנו את העבדות הזו עד תומה. נותנים למלכות שמים למלא אותנו, מכף רגל ועד ראש, בלי שום רצון לנהל. להוביל. להחליט. להבין. בלי שום צורך לקחת חלק במשיכת החוטים של העולם הזה.
ואני יושבת על הכורסה בסלון, והאור והצל משחקים על אצבעותיי שהן פיסת אלוקות, והתיאור הנורא של זיידמן על הגטו מטריד אותי. המילים הכואבות של מאיר טשודנר, שלא רצה למות; התמונה שעוד חיה במוחי, מהאנשים הרגילים שראיתי שם, הפולנים שמסתובבים שם ברחובות בפשטות, שחיים היום במקום בו חיו לפני כל כך מעט זמן מאות אלפים אחרים, יהודים נרדפים, שאחר כך נשלחו לטרבלינקה - - -
ואז ממלאת אותי ההרפיה הזו. העבדות הזו, עם כל מה שהיא אומרת, ואני זונחת את המושכות. לרגע זה נראה שהבצק אינו מספיק להחמיץ; אך למעשה יש כאן משהו עמוק הרבה יותר, עצום הרבה יותר, שאינני מסוגלת להבין.
אני מותירה למלך העולם את החוטים. מביטה בהשתאות על היד שלי, ועל גילוי השכינה שבה.
חושבת על גטו ורשה, ומרפה. מקבלת על עצמי עול מלכות שמים, בכל הגוף. מכניעה את המחשבה ואת הלב. את הרצון להבין, את הצורך להכיל.
קמה, ומהללת לקב"ה על שאנו עבדיו, כמו שאמר פרעה בחצי הלילה ההוא.
ומרגישה, כמו שלא הרגשתי באף פסח אחר, גאולה.
- - -
[1] ציטוט מדויק מיומן גיטו ווארשה, הלל זיידמן, הוצאת השבועון "די אידישע וואך" ניו יורק תשי"ז, עמ' 134
[2] ילקוט שמעוני על התורה ר"ח ח'
נערך לאחרונה ב:
