הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
וואו! איזו כתיבה מדהימה!!אוהבת את הגוף הראשון, מאד. אבל כן, הוא מאד-מאד-מאד מגביל. הוא יכול להיות עבודה מפרכת לפעמים.
הקטע שהכי אהבתי כגוף ראשון (בינתיים, מסתבר. ייתכן שזה בגלל המאורעות מסביב, ולא דווקא בגלל הקטע עצמו) -
חשוך בתא, צפוף ולח. ולו היו שואלים אותי במה אני חושק כעת יותר מכל, מלבד להתעורר מהסיוט שרודף אותי זה שלושה שבועות, כנראה שהייתי בוחר לסלק את חיכוך הגופים וחריפות העובש ומבקש להעמיק עוד את החשיכה.
שיהיה חושך עבה, צמיגי. כזה בו לא מתאפשר לנוע. לא מתאפשר לראות. לא לדמיין. ולא לחשוב.
לא כלום. רק לבהות בחשיכה, במוח מרוקן. ולנשום.
"ידו?" מאל. קולו מרוחק ולוחש.
"אהממ?" אני מספק תשובה קלושה, מקווה שיבין לקוצר רוחי ויניח לי.
הוא לא. "מה אתה חושב לעשות?"
אני נושם זיעה, לא רק שלי. "איזו אפשרות יש לי?!" הוא לא אשם שהמחשבות נוגסות בי ללא רחמים. הוא לא. אבל הסבלנות שלי ננגסה גם היא, לא נותר לי ממנה פירור.
מישהו משתעל. מאל משתנק. "אתה מתכנן להרוג אותו?"
אגמן חבר. גם אם צבעוני – עדין חבר. "שישה עשר יהודים מול גוי אחד", אני מתנשף. "לא שמותר לי. אני חייב".
מאל שותק. לא לזמן רב. "מה עם הזהות שלנו?"
שוב זה. שוב אני מזכיר לעצמי שהוא לא אשם. "מה איתה?!" עייף לי. רעב לי. שבור לי.
"למה שלא -" הוא קוטע את עצמו, מרים מעט טון: "נו, אתה יודע!"
אני יודע. יודע שאם אחשוף את זהותי, אולי אציל אותי ואת מאל, אבל את כל השאר? לא בהכרח שנט יהיה סבלני מספיק בכדי לנסות לסחור גם בהם. ודי לי להיות אשם במותו של אגמן, איני צריך מתים נוספים על מצפוני.
אבל הללו לא יהרגו בידיי.
שוב התנשפות. בולע עמוק ומצמיד את קודקודי לכותל התא, ללחות ולעובש. רבים הרגתי, לא רק היום, אבל לא הרגתי אותם לשם הרג. לא.
"ידו?" מאל. צורם ממרחק.
"ברירה אחרונה", שיניח לי כבר. שימציא תשובות לעצמו וישחרר אותי מעולו.
"ואם תמות עוד לפני כן?" חסר אמונה שכמוהו.
אם אמות, ימותו כולם. אם נמות, מותי לא יוודע לעולם. אלא אם יסכים אגמן להעביר את הבשורה בתוספת הוכחה מוצקה כלשהי. מסיח לפי תומו – הוא לא יהיה.
ומדוע שיפעל כך אם יהרוג אותי? הרי הוא יהיה הראשון להינזק!
"ידו?" כמה סבלנות. כמה.
"אם אמות -" אני חורק. "אז כך נגזר עליי. עלינו".
דממה.
"ואחותי?"
דממה. ואלפי מחשבות.
"ידו?"
"אני מקווה שאגמן יהיה אדיב מספיק בכדי להודיע למי שצריך", משפט ארוך. ומעייף.
"מדוע שנט יאפשר לו?" מאל חמוץ. כמה הדדי.
"אז תחשוף אתה", הנה. פתרון.
"מה?"
"את הזהות".
"והשאר ימותו?!"
"אם נגזר - נגזר".
"אתה יכול להיות חיובי יותר?" רטינה עמוקה.
"אתה זה שטענת שאולי אמות", רוטן בחזרה.
"אני מציאותי", מאל זועף.
"גם אני", זועף.
ושקט. סוף סוף.
שכחתי לבקש גם אותו, יחד עם החשיכה.
בשלישי אני בוחרת בד"כ במוגבל, שזה די כמו הראשון. ההבדל הוא שתמיד אפשר בקטע הבא לספר מגוף שלישי אחר.
ההוראות היו מפורטות והתוכנית לא חַסְרָה פרט, אך איש לא ידע לשער כי גבולות אליסיר יחסמו מעט לאחר העברתם, ושהמבריח, בתגובה, ידרוש ממנו את שארית כספו כמו את חפצי הערך שהצליחו הוא ואחיו להסתיר תחת בגדיהם.
החפצים לא היו רבים, וערכם היה רגשי בלבד, אבל אם עליהם הצטערו במיוחד כשהפנה להם המבריח גב והותיר אותם להתבוסס בשלג תחתית ההרים, הבהירו להם הימים כי דווקא הכסף היה המצרך החשוב מכול.
בכסף אפשר לקנות לחם, טרי ומפצפץ. בכסף אפשר להחליף לבגדים תואמי סביבה – חמימים ומקובלים. בכסף אפשר לשלוח איגרת אל הקהילה ולבקש סיוע. בכסף אפשר לנפנף ברמה עד שיאות מישהו לשמוע למעט שבפיו ולתרגם אותו לשפה המקומית.
אבל המבריח לא הותיר להם דבר פרט לבגדיהם ולמפה מקומטת. עליה שרטטה אצבעו המגוידת, המלוכלכת בפחם, מסלול עד שורהאם הבירה.
המסלול, כמו ההוראות, היה ברור. אך הוא לא פתח להם דלתות, לא העניק להם אוכל, מים וכסות ולא טרח להסביר להם את שפתם המהירה של יושבי המקום.
דרטאנית, מסתבר, אינה שפה נשלטת בחלקו זה של העולם וכשהיא נהגית בפיו של נער שחום עור, לבוש חלוק ומכוסה טורבן – איש אינו מתאמץ כדי לנסות ולהבינה.
אולי חושבים אותם לנוכרים. אולי המלחמה שבפתח הפכה את האנשים לחשדנים. אולי מראם המרופט והעלוב הוא שגורם להם להירתע.
אולי. אבל כל עוד אין לו היכולת לשנות אף אחת מהאפשרויות הנראות לעין – המצב יישאר בדיוק כך.
את פאותיהם קיצצו טרם צאתם לדרך, מחשש שייתפסו בדרכים, וניסיונו האחד והיחיד לעקוב עם שחר אחר אליסרי מזדמן עד לבית הכנסת – גרר בעקבותיו לא רק פרץ מילים כעוסות, אלא חבטות אלימות שהותירו על צלעותיו כאב המתעורר עם כל נשימה.
לא היה טעם לנסות שוב, אחיו קטנים מכדי שיעז להסתכן בחמתם של תימהוניים. וכך, כשהחשש מדגדג באצבעותיו, הצליח לשים ידו על שק בלוי ששכב באחת מחצרות הבתים, מילא אותו בלחמים מן השוק, צירף גם מעט ירקות וכשהוא מבטיח לעצמו כי ישיב את כל שגזל – העמיס על כתפו השנייה את לוּדְיָה והכריז כי יוצאים לדרך. אל שורהאם.
לשורהאם הגיעו בדרך לא דרך. ניסים ליוו אותם, גלויים ונסתרים. הנס האחרון שחתם את השרשרת היה העובדה כי השמירה בשערים התרופפה ואף חייל לא הרים גבה למראה ראשם הגלוי והטורבן שנכרך תחת שרוול זרועם.
אבל הניסים, כמו ניסים, אינם מגיעים על פי הזמנה. הלחם, כמו לחם, לא שומר על טריותו לאורך זמן. וילדים, כמו ילדים, אינם מבינים כי אין בידיו יכולת להושיע אותם ברצונו בלבד.
ולגנוב הוא לא רוצה. לא שוב.
"אוכל", לוחשת לודיה, רק בת ארבע. עיניה, גדולות ורעבות, נתפסות על אצבעותיו, מתאכזבות לגלות שגם הפעם לא הביא עמו דבר.
"מים", מצטנף לצידה שוּל בן השבע, קולו צרוד וידו מגששת באוויר, פורשת אצבעות.
אוכל ומים, זה כל שמבקשים אחיו. אנחה נפלטת מפיו ועיניו נעות אל לֶייזַר שחובק את השניים, לוחש על אוזנם מילים רכות, מבטיחות נחמה.
בן אחד עשר הילד, לא יותר. וגם הוא, כמוהו, מבין שמצבם ביש.
לא ביש ממש. את הבקתה הדלה מצא אתמול, איתר גם קרש עבה שצמצם את הפרצה בכותל הצפוני. אחר כך העלה מציאות מן השוק הקרוב, מעט ירקות שכמעט ונדרסו ברגלי ההולכים ושבים.
גם היום ביקר שם, צפה כיצד הוא מתרוקן מאדם עוד בטרם התייצבה השמש באמצע הרקיע. ואף אחד – אף אחד! – לא חשב להותיר אחריו שאריות אוכל, כאלה מהן יוכל ליטול מבלי לעבור על דִיבֶּר שמיני.
קרני השמש עוד מציצות כשהוא מסדר את הקרש במקומו, נאנח שוב ופוסע ארבע פסיעות עד הכותל הדרומי. מתיישב צמוד ללודיה ומניח כפו על טורבן מהוה, מדיף ניחוח חמוץ.
"כלום?" עולה קולו של לייזר משמאל. וכמבין, הוא ממשיך, נרעד: "מה נעשה?"
"איני יודע", פושק גַרְטוּן כפיים. "באמת שאיני יודע".
לייזר שותק, גם שול, לודיה פוצחת בבכי ושבת מסמנת על בואה הקרב באותות אדמדמים על פני הכתלים.
גרטון עוקב אחר רסיסי אבק עליזים שמרקדים בקרן אור מסתננת, שם מבטו על בתי העיר ומבחין בנצנוצי זהב ממרחק.
"קומו!" הוא מורה, מושך את עצמו באגרופים לעמידה. "הולכים".
"הולכים לאן?" שואל לייזר, עיניו מחפשות אחר מקור התקווה המתעוררת בחום עיניו של אחיו.
"שבת תיכנס תכף", גרטון מבליט סנטר. ידו מושטת לשול, מעמידה אותו על רגליו. "ואנחנו לא מכניסים אותה פה. לא כך".
לודיה מורמת אל כתפיו, רזונה בולט עם משקלה הקל ושול אוחז בידו של לייזר. אחותו מייבבת והשניים שותקים, כמוהו, פוסעים את הדרך עד לארמון הראשון הנקרה בדרכם.
החיילים, שומרי השערים, שגון הטורקיז שבמדיהם מעמיק עם דקות השקיעה, אינם מואילים לשתף פעולה עם תוכניתו המתרקמת באילו הרגעים, גורמים לו להושיב את לודיה אל הקרקע, להנחות את אחיו להתיישב בצמוד לה ולרדת גם הוא לגפף עפר.
דקות רבות חולפות. דקה אחר דקה אחר דקה. קרני אור אחרונות נבלעות באופק, לא מצליחות לסלק את הבערה הפושה בלחייו עם קריאות הזעם של החיילים וחרבותיהם המתנופפות באיום.
החיילים לא נואשים, לא מהר כפי שציפה. אבל הם אינם נוקטים באלימות, לא כל עוד אחותו, ילדה רכה וקרועת מבט, מייללת בכל עוז פיה.
לא נעים, אך טובתה דורשת זאת. וכששול, בעידודו הסמוי, פוצח גם בזמר משלו, הופך המאורע החריג למהומה.
סתם אנשים מתקבצים מאחוריהם, מרעימים בגיחוכים. חיילים סוגרים עליהם מקדימה, זועפים ונרגנים. החשיכה מטילה עליהם צללי וקור ערב, מוסיפה לבכיות אחיו גם חיבוקי רעד.
לא נעים, אך הנה תוכניתו מגיעה אל סופה בדמותו של בחור נמוך קומה ועטוי מחלצות משי שחודר את חצי מעגל החיילים כשסקרנות תהומית מבצבצת מעיניו.
פיו של הבחור מפיק מילים אליסריות שמבטאן מלא שאלה וגרטון מניד ראש ומשיב בשפתו שלו: "איני מבין, אדוני".
האדון ממצמץ לרגע, מסובב בעיניו את בני המשפחה ומעלה על פניו חיוך. "גם אני", הוא ממתיק באיטיות. "התואיל להסביר?"
עוד ארוכה הדרך לשלווה. תלאות רבות חוו הוא ואחיו, ואיש לא הבטיח לו כי רק טוב צופנות כוונותיו של רם המעלה המביט בו בעניין, מחכה לאמרי פיו.
אבל הוא היחיד שמחכה, ומכיוון שכך אין לגרטון סיבה שלא לענות לשאלה. ועל אף שהוא צריך להגות את התשובה שוב, לאט ובמתינות, ניכר לו היטב כי באמתחתו של האדון הצעיר קיימת כל הסבלנות שבעולם.
אהבתי מאד את שני הקטעים. מוכיח שאפשר להצליח בשני הכיוונים
