הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
טור שפרסמתי בעבר, ונזכרתי בו היום.
כי יש מצבים שחוזרים על עצמם, והרגשות הנילווים סוערים בעוצמה גדולה יותר מפעם לפעם...
כמו במצב הזה...
תהנו.
גיוס כללי
אולי לא תצאי לדרך, אמרו לי בבית. הכריזו על גיוס כללי, ואת עתידה לנסוע בנתיב עמוס במיוחד.
למרות זאת נסעתי, אי אפשר היה לדחות את הפגישה המתוכננת לזמן אחר. רגוע יותר. כמו כן אני טיפוס שיעדיף לספוג קשיים ולדלג על מהמורות ולא לוותר על לוח הזמנים שלי.
היה שווה.
כבר מרחוק הבחנתי בהם, עומדים בקבוצות ובודדים. לחלקם התלוו הורים וחלקם עמדו לבד.
צעירים. בעלי עיניים בורקות מלאות חיוניות ושמחה, פנים חלקות ואדמומית רגשנית עליהן. הולכים לכבוש את העולם. המונח על כף ידם. מדים חדשים ומגוהצים, ותיקים עמוסים עד להתפקע לצידם.
תארתי לעצמי כיצד בכל תיק מונחים הבגדים מגוהצים, בערמות מסודרות ומחויילות. בסמוך אליהם חוגגת קבוצת כדורי הגרביים. ומסביב אינסוף פריטים נחוצים יותר או פחות, פריטים שנדחסו בידי האם למרות המחאות, שלא צריך וכבר כבר אני חוזר.
הלב נפרק אל התיקים.
הם עמדו בקבוצות, נטולי עול ולא יודעים כי עיני כולם נשואות אליהם בתפילה ובתקווה. כולם עומדים כצבא הכן לרשותם. לסייע בידם לכבוש את היעדים המסומנים. להגן עלינו.
הם עמדו צוחקים בלא לדעת את המערכות הניטשות בחזית אליה הם נשלחים, לבדם. ללא אב ללא אם ללא אחים ואחיות.
הם עמדו נרגשים ותחושת החשיבות נמזגת בכל הופעתם,
ואני חשבתי על החזית הקשה והתובענית. חזית ללא פשרות והפוגות. חזית מרושתת באין ספור מכשולים ונסיונות, וכל המערכה נשענת על גבם, תלויה בדבקות שלהן בביצוע המשימות בצורה המיטבית.
הצטופפתי עימם בתחנה, נדחקת לפינה צדדית.
כל מפגש של חבר נוסף הביא גל של טפיחות עידוד ושמחה. שמחתי כל כך בשבילם, אין כמו חברה טובה ומעודדת לצמיחה ולביצוע משימות על הצד הטוב ביותר.
הרעננות נדפה מהם בגלים. וקיויתי למענם, למען העם כולו, שהרעננות לא תפוג והחיוניות רק תגבר. ושום אבק של שדה קרב לא יכהה את מבטם הצלול.
ולא, איני משלה את עצמי, כי זהו מצג של פתיחה. והמציאות בשטח לעיתים שונה, לפרקים היא קשה ומפרכת מיזעת ומתישה. מלאת סיפוק אמנם, אך דורשת את המיטב.
וחשבתי הרבה על האמהות,
כל אם באשר היא, בין אם באה ללות את בנה, או שלחה את ליבה עימו, כולן עומדות מאחור, וליבם פועם שעה שעה בדאגה ובמסירות, לצייד את הבן כנדרש בחומר וברוח.
הגיתי בדמעות שנספגו בודאי אל תוכם של התיקים, גם אם חסיני מים הם. הדמעות בודאי חדרו אל תוכם.
דמעות של בקשה, של חרדה ותחינה שישוב הבן בשלום משדה הקרב, שלא יפגע עת ניצב הוא בעמדה בודדת ויפול לבדו ללא יד אם רחומה שתספיג את דמעתו המאובקת, ותעודד אותו כי עוד יקום וישתקם וימשיך הלאה בחיים.
שיכיר את מקומו.
שיעריך את מעמדו.
שישוב בשלום. שלם.
ראיתי את הבחורים שעמדו לבדם, וחששתי כל כך, האם ימצאו חבר וכתף תומכת. עיניים מקשיבות ופה מעודד.
וראיתי את ההורים שנתלוו אל הבנים מנפנפים להם לשלום, וממשיכים לעמוד ולהביט בדממה שממלאה את האויר בדוק של מסירות לאחר שהפליגו האוטובוסים לדרכם.
והם נסעו, לבד. וכל כך ביחד. ביחד עם התפילות והתחינות, שלהם, של ההורים שהגיעו ושל ההורים שליוו את ילדיהם מביתם ושל כל הדורות שקדמו. שיצמחו כולם בתורה וביראת שמים ובכל מידה נכונה.
כי יש מצבים שחוזרים על עצמם, והרגשות הנילווים סוערים בעוצמה גדולה יותר מפעם לפעם...
כמו במצב הזה...
תהנו.
גיוס כללי
אולי לא תצאי לדרך, אמרו לי בבית. הכריזו על גיוס כללי, ואת עתידה לנסוע בנתיב עמוס במיוחד.
למרות זאת נסעתי, אי אפשר היה לדחות את הפגישה המתוכננת לזמן אחר. רגוע יותר. כמו כן אני טיפוס שיעדיף לספוג קשיים ולדלג על מהמורות ולא לוותר על לוח הזמנים שלי.
היה שווה.
כבר מרחוק הבחנתי בהם, עומדים בקבוצות ובודדים. לחלקם התלוו הורים וחלקם עמדו לבד.
צעירים. בעלי עיניים בורקות מלאות חיוניות ושמחה, פנים חלקות ואדמומית רגשנית עליהן. הולכים לכבוש את העולם. המונח על כף ידם. מדים חדשים ומגוהצים, ותיקים עמוסים עד להתפקע לצידם.
תארתי לעצמי כיצד בכל תיק מונחים הבגדים מגוהצים, בערמות מסודרות ומחויילות. בסמוך אליהם חוגגת קבוצת כדורי הגרביים. ומסביב אינסוף פריטים נחוצים יותר או פחות, פריטים שנדחסו בידי האם למרות המחאות, שלא צריך וכבר כבר אני חוזר.
הלב נפרק אל התיקים.
הם עמדו בקבוצות, נטולי עול ולא יודעים כי עיני כולם נשואות אליהם בתפילה ובתקווה. כולם עומדים כצבא הכן לרשותם. לסייע בידם לכבוש את היעדים המסומנים. להגן עלינו.
הם עמדו צוחקים בלא לדעת את המערכות הניטשות בחזית אליה הם נשלחים, לבדם. ללא אב ללא אם ללא אחים ואחיות.
הם עמדו נרגשים ותחושת החשיבות נמזגת בכל הופעתם,
ואני חשבתי על החזית הקשה והתובענית. חזית ללא פשרות והפוגות. חזית מרושתת באין ספור מכשולים ונסיונות, וכל המערכה נשענת על גבם, תלויה בדבקות שלהן בביצוע המשימות בצורה המיטבית.
הצטופפתי עימם בתחנה, נדחקת לפינה צדדית.
כל מפגש של חבר נוסף הביא גל של טפיחות עידוד ושמחה. שמחתי כל כך בשבילם, אין כמו חברה טובה ומעודדת לצמיחה ולביצוע משימות על הצד הטוב ביותר.
הרעננות נדפה מהם בגלים. וקיויתי למענם, למען העם כולו, שהרעננות לא תפוג והחיוניות רק תגבר. ושום אבק של שדה קרב לא יכהה את מבטם הצלול.
ולא, איני משלה את עצמי, כי זהו מצג של פתיחה. והמציאות בשטח לעיתים שונה, לפרקים היא קשה ומפרכת מיזעת ומתישה. מלאת סיפוק אמנם, אך דורשת את המיטב.
וחשבתי הרבה על האמהות,
כל אם באשר היא, בין אם באה ללות את בנה, או שלחה את ליבה עימו, כולן עומדות מאחור, וליבם פועם שעה שעה בדאגה ובמסירות, לצייד את הבן כנדרש בחומר וברוח.
הגיתי בדמעות שנספגו בודאי אל תוכם של התיקים, גם אם חסיני מים הם. הדמעות בודאי חדרו אל תוכם.
דמעות של בקשה, של חרדה ותחינה שישוב הבן בשלום משדה הקרב, שלא יפגע עת ניצב הוא בעמדה בודדת ויפול לבדו ללא יד אם רחומה שתספיג את דמעתו המאובקת, ותעודד אותו כי עוד יקום וישתקם וימשיך הלאה בחיים.
שיכיר את מקומו.
שיעריך את מעמדו.
שישוב בשלום. שלם.
ראיתי את הבחורים שעמדו לבדם, וחששתי כל כך, האם ימצאו חבר וכתף תומכת. עיניים מקשיבות ופה מעודד.
וראיתי את ההורים שנתלוו אל הבנים מנפנפים להם לשלום, וממשיכים לעמוד ולהביט בדממה שממלאה את האויר בדוק של מסירות לאחר שהפליגו האוטובוסים לדרכם.
והם נסעו, לבד. וכל כך ביחד. ביחד עם התפילות והתחינות, שלהם, של ההורים שהגיעו ושל ההורים שליוו את ילדיהם מביתם ושל כל הדורות שקדמו. שיצמחו כולם בתורה וביראת שמים ובכל מידה נכונה.
