גם אתם בוכים בעבודה?

[עדינה הלפגוט]

יוצא לי להתעסק הרבה פעמים בעריכה של כל מיני סרטים על תקופות שונות בהסטוריה היהודית. אני מקבלת תסריט ובונה דמויות ורקעים. ואז אני צופה להנאתי בסרט שיצרתי, ובשילוב הקריינות. ופתאום זה מתחיל לעשות לי רע, מרב שאני נכנסת כל כולי לדמויות ולאוירה של התקופה, זה ממש גורם לי מועקה שקשה לי לפעמים לצאת ממנה. אחרי בוקר שלם שאני עובדת להמחיש את חורבן בית המקדש או את גרוש ספרד או את השואה. אני לא ממש מצליחה להתנתק מזה במשך כל היום.
ולפעמים זה ממש מלווה אותי כמה ימים. מה אתם עושים? או שרק אני המשונה שזה מפריע לה?

 

[הפקות ברמה]

מוכר עד כאב.

זכור לי כשערכתי לפני שנים סרט על השואה הרגשתי ממש חורבן,
ואחרי שעות ארוכות של עבודה כשלפתע המחשב כבה באחת וכל הפרוייקט נמחק
הודיתי לה' שאלו הצרות שלי...

 

[נוי]

זה קורה לכל מי שעובד טוב עם הרגש. (גם בכתיבה)
וזה רק מראה, שאת פשוט טובה בעבודה.

 

[free]

זה קרה לי בהחלט כשעיצבתי ספר לימוד על ספרות השואה.
בכיתי כמעט כל יום.. קשה לי להיזכר בזה

 

[עדינה הלפגוט]

תודה לכם. טוב לשמוע שזה נורמלי. ויש לזה גם מעלות. לפעמים אני ממש מתחזקת מכל מיני רעיונות רוחניים של המפיקות השונות...

 

[הגיג]

ודאי שזה חיובי. הצד השני הוא להישחק ולעבוד עם 'חומרים' (!) ושה' ישמור....

 

[ת'כלס]

קצת להזהר, וללמוד לסנן

 

[Rotem100]

עריכה טובה מתחילה מהרגש.
ואנו כאמניות רגישות פי כמה מאחרים. וזה חלק מחבילת המתנה שלנו....ב"ה.

אם את עם רגש בעבודה- רואים את זה.

ערכתי פעם סרט לסמינר, על אחת הבוגרות שנפטרה בתאונת דרכים פתאומית- אמא לכמה ילדים קטנים. היו עליה סיפורים לא רגילים.
והיה קשה מאוד מבחינה רגשית.

 

[רִפְקִי.]

ממש מתחברת לזה. וכמו שאמרו, אומנות טובה - באה מהרגש.
אולי תוכלו לעזור לי, אני כבר כמה ימים דוחה פרויקט שאני צריכה להתחיל על השואה, עם הפחד הזה מלהישאב לזה רגשית, במיוחד שאני צריכה גם למצוא את החומרים...
אולי בכל אופן יש למישהו רעיון איך להישאב לזה פחות?

 

[צובעים בענק]

ממש מתחברת לזה. וכמו שאמרו, אומנות טובה - באה מהרגש.
אולי תוכלו לעזור לי, אני כבר כמה ימים דוחה פרויקט שאני צריכה להתחיל על השואה, עם הפחד הזה מלהישאב לזה רגשית, במיוחד שאני צריכה גם למצוא את החומרים...
אולי בכל אופן יש למישהו רעיון איך להישאב לזה פחות?

נדמה לי שהרב אלישיב זצוק"ל אמר תמיד משהו כמו: להתרגש עד הגופיה...

ז"א, ברגע שהעסק מתחיל לאבד שליטה ונשאבים לרגשות של דיכאון וכו' (לא מדברת על מצב שמתחזקים תוך כדי, אלא על מצב של חורבן ואפי' קטן שמתיש את כוחות הנפש) מומלץ לנסות לעבוד על הפרוייקט מלמעלה באופן מרוחק מחושב וקריר...

בדיוק כמו בסיפורים קשים בעמ"י ל"ע... יש לשים את הדברים בפרופורציות על מנת לא להכנס למצב של דיכאון וכד'

 

[רקורדית]

פעם ערכתי קטע מצמרר על קיום מצוות בגטו (חומרים אותנטיים)
היה לי אח"כ סיוט לילי (סוג של חלום מוחשי כזה)מזעזע שלקח לי הממון זמן להשתחרר ממנו
מצד שני- אנשים עברו את זה באמת, אז שלא נחשוב על זה?

 

[רִפְקִי.]

נדמה לי שהרב אלישיב זצוק"ל אמר תמיד משהו כמו: להתרגש עד הכפתור של החולצה...

ז"א, ברגע שהעסק מתחיל לאבד שליטה ונשאבים לרגשות של דיכאון וכו' (לא מדברת על מצב שמתחזקים תוך כדי, אלא על מצב של חורבן ואפי' קטן שמתיש את כוחות הנפש) מומלץ לנסות לעבוד על הפרוייקט מלמעלה באופן מרוחק מחושב וקריר...

בדיוק כמו בסיפורים קשים בעמ"י ל"ע... יש לשים את הדברים בפרופורציות על מנת לא להכנס למצב של דיכאון וכד'

מאה אחוז. וזה מה שאני שואלת איך עושים את זה.
שעות העבודה שלי הם בלילה, ככה שזה מכפיל ומשלש את הבעיה....

מדי פעם אני קופצת לפרוג ומודה לה' על הבעיה היומיומיות הקריטיות שאנחנו מתמודדות איתם: דחוף תמונה של, המשלוח מנקסט לא מגיע וכו'...

מה פירוש הביטוי עד הכפתור של החולצה?

 

[צובעים בענק]

מאה אחוז. וזה מה שאני שואלת איך עושים את זה.
שעות העבודה שלי הם בלילה, ככה שזה מכפיל ומשלש את הבעיה....

מדי פעם אני קופצת לפרוג ומודה לה' על הבעיה היומיומיות הקריטיות שאנחנו מתמודדות איתם: דחוף תמונה של, המשלוח מנקסט לא מגיע וכו'...

מה פירוש הביטוי עד הכפתור של החולצה?

עכשיו נראה לי שהמשפט שלו היה להתרגש עד הגופיה...
זה אומר לא להכניס ללב...
איך עושים את זה?? דבר ראשון נמנעים מלראות את זה שוב ושוב, לא להתעמק, כל פעם שמתחילים לחשוב על זה להסיט את המחשבה לדברים אחרים ע"י סיפורים (סיפורים צדיקים, זה מצוין
!), מוזיקה טובה וכד'.
לא לאבד את הצפון! לשלוט ולנסות כמה שיותר להסיט את המחשבה...

ובקשר למראות קשים, אין לי כ"כ מה להמליץ (חוץ מלנסות לעשות את הפרוייקט מלמעלה ולא להתבונן ולהתחיל לחשוב...),צריך להודות לה' על כך שהרגשות שלנו לא קהו..ונאחל שלא נראה שוב דברים מעין אלה..