בן שבעים לשיבה למדנו מדוד, שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו, בדברי הימים [א כט כח], 'וימת בשיבה טובה'. ואעפ"י שכל שנותיו של שמואל הרמתי לא היו אלא חמשים ושתים שנה, ונאמר בשמואל 'ואני זקנתי ושבתי' [שמו"א יב ב] כבר פירשו זה בראשון מתענית [ה ב], לפי שקפצה עליו זקנה, שלא יהיו הבריות מרננין עליו שמת בחור, והקב"ה היה רוצה להמליך דוד ושימות שאול, ושמואל לא היה רוצה שימות בחייו ולפיכך קפצה עליו זקנה כאילו היה בן שבעים, ולזה אמר 'ואני זקנתי ושבתי' [שם]. וזו היא הזקנה הטבעית שיחיה האדם שבעים שנה, שנאמר 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' [תהלים צ י], ואז נראית באדם השיבה, והם השערות הלבנות, כי הכח הוא כבר תשוש ואינו יכול לעכל המזון ונשאר במעיו בלתי מעוכל ונהפך ללבן, כמו הלחם המתעפש שעולה בו חלודה לבנה, והשערות מפני זה משחרות ללובן. ועל כן היה שער לבן סימן טומאה בנגעים, כי אין הלובן אלא מחמת תשות כח שיש באדם מפני זקנה או חולי. וכבר נמצאו אנשים, הלבין שער ראשם מפני חולי, וכשהבריאו חזר כמו שהיה. וזה ראייה כי הלובן אינו אלא מפני חולשה. ולזה מתחלת השיבה בצדעים שהוא מקום חלוש מאד עד שהמכה לחברו בצדעיו ימיתנו. ואומרים חכמי האומות, כי לא תמצא השיבה כי אם בבני האדם, אבל בבהמות והחיות אינה נמצאת, שיתהפך שערם ללובן מחמת זקנה. ויש אומרים, כי הסוס תמצא בו השיבה, והכורכיא היא הפך, שמתהפך מלובן לשחרות מפני זקנה. וחיי ימי האדם שבעים שנה, כי הוא מספר שבעה על שנים עשר על עשרה, כי השנה מחוברת משנים עשר חודש, לפי שבכל חודש עומדת החמה במזל אחד, וכשהקיפה שנים עשר מזלות, נגמרה השנה. וכששמשו שבעה כוכבי לכת כל אחד שנה, היו שבע שנים. ולזה נבחרה שנת השמיטה לשנה השביעית, וכששמטה כל שמיטה עשר שנים, כנגד עשרה רקיעים, שנאמר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך' [תהלים ח ד], שהם עשר כמנין האצבעות, אז היו שבעים שנה. וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים והוא מענין זה, שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת היו ימים או שנים או עשרות שנים. ובדורות הללו, כבר חלשו כוחות האדם בשבעים שנה, ואלו הן החיים הטבעיים. ואילו היה כח האדם יותר חזק, היה אפשר שיגיע לשבע מאות שנה שהוא עשר פעמים וכן היו שנות הראשונים, לפי שנולדו מאדם שלא נברא מטיפה סרוחה כמונו, אלא עפר מן האדמה והיה כוחו חזק מאד, וחיו שבע מאות שנה ויותר, דרך זרות כמו ששנותינו היום מגיעים לשמונים, דרך זרות, כמו שנאמר, 'ואם בגבורות שמונים שנה' [תהלים צ י]. וכבר מצינו למך שחיה שבע ושבעים ושבע מאות, כולם שביעיות, כי זה הוא המספר הטבעי, ואם יש יותר או פחות, הכל הוא שומר זה המספר. זה נראה לי סיבת אריכות ימי הראשונים. ורבינו משה ז"ל [מו"נ ח"ב פ' מז] אמר, שהיו היחידים ההם בלבד מתנהגים בהנהגת הבריאות ולזה היו מתקיימים כל כך. ורבינו משה בר נחמן ז"ל [בראשית ה ד] חלק עליו ואמר, שאי אפשר להנהגה להוסיף משבעים לתשע מאות. והוא ז"ל נתן טעם לדבר, לפי שהאויר היה זך, ואחר המבול נתקלקל. וגם זה רחוק, שיגרום קלקול האויר כל זה השינוי, וגם ראינו שהנולדים אחר המבול חיו הרבה. ורז"ל בבראשית רבה [פרשה לד פסקה יא ד"ה עוד], נתנו טעם לאורך הימים מפני התקופות והחשבונות והמזלות, כי התקופות וחכמת המזלות צריכה זמן מרובה לדעת מהלכי המזלות, ולולי אריכות החיים לא היו מגיעים אל זה. וזה אמת הוא, ויותר נכון מהכל. ולפי ששורש כל אלו הדברים הוא מספר שבעה, אמרו חז"ל [ר"ה לא א], שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב. כי האלף האחד לעולם, כמו עשר שנים לאדם. ודע, כי חכמי הטבע אומרים, כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה, כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקפו ביום אחד, וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה, ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן, כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו, ידמה לו שהיום קצר, הפך החולים ואשר הם מצטערים, ידמה להם שהלילה ארוך, כמו שאמר הכתוב, 'מתי אקום ומדד ערב' [איוב ז ד]. ואמרו חז"ל בילמדנו [תנחומא מצורע פ"ו] על הכתוב שאמר בואלה שמות, 'הרבים ההם' [שמות ב כג], שהיו ימים של צער מפני הגלות. וכן בימים רבים של זבה, מפני שפורשת מבעלה. וכן בימים רבים של רעב שהיה בימי אליהו [מלכים א יח א], שלא היה אלא שנה שלמה וחודש מכאן וחודש מכאן, כמו שנזכר בירושלמי [ב"ב, יד ע"א] פרק חזקת הבתים, וקרא בו הכתוב שלש שנים, לפי שהיו ימים של צער, לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו. ומי שאינו מרגיש בתנועה, כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם, ידמה להם הזמן הארוך, זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוספים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי"ש בהדבקם בשכל הפועל, שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן, כי הזמן מקרה נמשך לתנועה. וכן הזכירו חז"ל [תענית כג א] על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום, כאילו לא היה אלא שינה של לילה אחד. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה, לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום, לא רעב ללחם ולא צמא למים, וזכה לקירון עור פנים, הפך הרעב שמתכרכמין פניו, ושב אותו קירון טבעי, לא מקרה, עד יום מותו, שנאמר בו, 'לא כהתה עינו ולא נס לחה' [דברים לד ז]. ובמדרש תנחומא [כי תשא פל"ו] רמזו, שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש בזמן, וזהו שאמרו, מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה? אלא כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב, ידע שהוא יום. וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה [פרשה מז פסקה ח]. וזהו ענין אליהו ז"ל שהוא עדיין חי וקיים, לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה, וכיון שהוא למעלה ממנה, הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו. וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך. והשם יזכנו להיות מהם, אמן (מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ה)